אנטיגיבור- מופע שישי

לאחר חיפושים רבים אחר אולם מתאים שיחליף את ה"שבלול", בו הופעתי למעלה משנה אולם רק בימי ראשון- מצאתי מקום חדש, פיצפון וחמוד: תאטרונקל'ה, ברח' מרמורק 28 ת"א. זה מרתף-תאטרון שהחל לפעול בחודש שעבר, וכרגע הוא מציג בעיקר פרינג' והצגות יחיד. לפני שבועיים הייתי שם במופע (המוצלח) "שיטת הכאפה" של בוב זאבי, ולאחר דין ודברים הוחלט שאעלה שם את המופע הקרוב של "אנטיגיבור", ב-25.6, יום שישי בערב, בשעה 21:30.
מי שלא ראה את המופע- שהוגדר בהתחלה "סטנדאפ בסולם מינורי" ולאחר סיעור מוחות ממושך שינה את שמו ל"מופע מוסיקומי", מוזמן לקבל כאן דגימונת העוסקת בסופות טורנדו, ובנטיה התמוהה שלנו לתת להן שמות, עוד לפני שברחנו מהן. בכלל, המופע עוסק הרבה מאד בשפה שלנו, בביטויים שלנו, במילים שלנו- ובצורך הנואש שלנו לפלוט אותן לעבר כל אוזן זמינה באזור. דודי סופר המופלא כתב את המוסיקה, ומנגן במופע על הקלידים והקונטרבס. בלעדיו אנא אני בא. מי שמתכנן להגיע- מומלץ להזמין כרטיסים מראש, בטלפון 03-6868270
קטעים נוספים מהמופע ניתן לראות כמובן באתר המופע  ובדף המופע בפייסבוק.

שבוע מבורך!
נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ושמחת במימיך

זירת ההתרחשות: בריכת רמב"ם, גבעתיים, צהריים.

משתתפים: הח"מ, וילד אלמוני שניגש אלי לאחר הבריכה ה-18 ,
ושאל אם אני מוכן לענות לו על כמה שאלות, לצורך עבודה על בריכת רמב"ם.

ילד: סליחה, אתה מוכן לענות לי על כמה שאלות לצורך עבודה על בריכת רמב"ם?
אני: כן.
ילד: תודה. מה שמך?
אני: ניר.
ילד: איפה אתה גר?
אני: בגבעתיים.
ילד: יש לך מנוי על בריכת רמבם?
אני: כן.
ילד: ואתה שמח?
אני: מה??
ילד: אתה שמח?
אני: שמח בכלל, או שמח בגלל שיש לי מנוי על בריכת רמבם?
ילד: שמח בגלל שיש לך מנוי על בריכת רמבם.
אני: אה.. כן. די שמח.
ילד: מה אתה הכי אוהב בבריכה?
אני: את המים.
ילד: וחוץ מזה?
אני: את טובה הקופאית, וקצת את השומר. ואת המכונת קפוצ'ינו אני אוהב גם.
ילד: ומה אתה הכי לא אוהב בבריכה?
אני: אני לא אוהב בחורף, כשקר, ולפעמים שוכחים לחמם את הבריכה, אז קר.
ילד: ומה עוד אתה לא אוהב?
אני: לא אוהב בכלל או לא אוהב בבריכה?
ילד: לא אוהב בבריכה.
אני: אני לא אוהב כשאין מים בבריכה, אבל זה אף פעם לא קרה לי.
ילד: אם היית בעתיד בבריכת רמבם, היית שמח?                                                                                                         אני:  אה.. כן, אני חושב שכן. כלומר, לא בטוח שאני אהיה שמח בעתיד,
אבל אם אני אמשיך להיות בבריכה אני אהיה יותר שמח. בעתיד.
ילד: מה?
אני: אם בעתיד אני אהיה שמח, מה שלא בטוח, אז אני חושב שחלק מזה יהיה
בגלל שיש לי מנוי לבריכת רמבם, אם יהיה לי מנוי לבריכת רמבם.
ילד: ואם היית בעבר בבריכת רמבם היית שמח?
אני: מה??
ילד: אם היית בעבר בבריכת רמבם היית שמח?
אני: אתמול הייתי בבריכה, ואתמול זה עבר, נכון?
ילד: נכון.
אני: אז הייתי בעבר בבריכת רמבם!
ילד: ושמחת?
אני: אתה שואל אם שמחתי בגלל שהייתי בבריכת רמבם, או אם שמחתי בלי קשר?
ילד: בגלל שהיית בבריכת רמבם.
אני: כן. שמחתי מאד. אבל יכול להיות שזה בגלל עוד דברים, חוץ מבריכת רמבם.
ילד: תודה רבה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

הבעיה העיקרית עם הבדידות שלי

אתמול הגעתי למסקנה, שהבעיה העיקרית עם הבדידות שלי- היא שאין לי שום אפשרות לבצע על עצמי תרגולת היימליך, במקרה שנתקעת לי עצם של לברק בגרון. זאת הבעיה העיקרית. ויודעים משהו? אולי אפילו הבעיה היחידה. כי מדהים אותי בכל פעם מחדש, עם כמה פרוצדורות בבדידות הזאת למדתי להתמודד, ועוד בהצלחה, ואפילו להפוך אותן ליתרונות: לפי החישוב שלי, בזכות הבדידות אני חוסך כל שנה לפחות 158 ש"ח על משחות שיניים, בגלל שאין לי שום סיבה לצחצח לפני השינה. תוסיפו לזה דיאודורנטים, סנופרש, שמפו פלוס קונדישיונר לשיער שבקושי יש לי, מדבקות נגד נחירות, תרסיסים של דוקטור שול לכף הרגל, אבקת כביסה, מרכך כביסה, כביסה, מגהץ, קרש גיהוץ, ארוחת טעימות זוגית בביסטרו צ'רקסי באחד העם כל חמישי בערב, ספרוני שירה בונבונים-קטנטנים בסטימצקי כדי להוכיח לה לפחות פעם בחודש שאני לא אורנג אוטנג, חומץ אורז ואצות נורי ואבקת וואסאבי ומחצלת גמדית כדי לגלגל לה סושי עם טונה אדומה או סלמון ואבוקדו וחביתה יפאנית מזורגגת פעם בשבוע, חנויות בגדים שמוכרות בדים נושמים מדרום בורמה, סופישבוע בפראג בגשם סוחף בדיל של 399 דולר לכרטיס על בסיס חצי פנסיון במלון שנמצא שעתיים מאזור התעשיה של צפון- צפון פראג, וכל זה עוד רק בשלב החיזור- כששום דבר לא סגור וכשאפילו חצי אחוז מההשקעה עוד לא חזר אלי בכלל!
אני חוסך כל שנה אלפי שקלים על בגדים לילדים שלא נולדו לי, פלטות לשיניים שאין להם, שיעורי פסנתר לשירי, הגדולה- שבמילא תפסיק לקחת אותם בגיל חמש עשרה ותתחיל לשמוע בריטני ספיירס- חוגי העשרה באסטרונומיה לתומר, הקטן- שבמילא יפסיק ללכת אליהם בלי להודיע לי, ואני אמשיך לשלם כמו אידיוט כי אי אפשר לבטל תשלומים אחרי יותר מחודשיים בנוער שוחר מדע- ואם אני רק אנסה לבוא אליו בטענות הוא ישנא אותי, וילך לפסיכולוג שישכנע אותו שאני ורק אני הרסתי לו את החיים- אותו פסיכולוג שאני אממן לו, אלא מה. כל שנה אני חוסך עשרות אלפי שקלים על שיפוץ פלוס חרסינות פלוס פרגולת עץ בגינה של הדופלקס שלא קניתי באבן יהודה, חמש דקות ממושב תלמי ארטישוק, ברחוב הולנדי מעאפן בשם השקנאי או הירגזי או הלבלב, עוד אלפי שקלים אני חוסך על עוזרת בית פעמיים בשבוע, אפילו שאשתי תפסיק לעבוד אחרי שתומר יוולד ותשאיר אותי להתמודד עם הנושים לבד אחרי פשיטת הרגל השניה, עוד כמה מאות שקלים בחודש על חוג הקרמיקה שלה, שבו היא תכיר את קובי מיטלפונקט ותזדיין איתו פעמיים בשבוע במקום לפסל ואזות או מאפרות או כל זבל אחר שיצדיק את המאתיים וחמישים ש"ח לחודש שהבולשיט הזה עולה, בשעה שאני מתרוצץ כל היום בחמסינים, מנסה להקריץ עוד משקיע מקוריאה או סינגפור לסטארט אפ הפאתטי שלי, שמפתח תוכנה לצפיה זורמת און-ליין באקווריום של הסי-וורלד באורלנדו, וזה עוד כלום לעומת התשלומים על הטויוטה קורולה צבע אפור מטאלי שיהיה לנו, כדי שנוכל לנסוע בשבתות ליער בן שמן יחד עם קובי ונירית זילברג והילדים המאוסים שלהם, קורן והילית, כדי לאסוף פטריות בגשם או לראות קופים בשמש, או גם וגם.
לפחות עשרת אלפים שקל אני חוסך כשאני לא לוקח את תמי (או קרן, לא החלטתי) בפסח לכרתים או סנטוריני, ומשאיר את הילדים אצל אמא שלה, בלהה גינסבורג, עורכת דין קשוחה, ביצ'ית ומזדקנת עם טרשת נפוצה בשלב טרמינלי, שאמורה להתפגר ולהעביר לנו ירושה נחמדה תוך שנתיים גג, למרות שכאשר הירושה הזאת כבר תגיע סופסוף, זה יקרה חודשיים אחרי שקרן תודיע לי שקובי מיטלפונקט הוא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, ובשעה שאני אעבור את הקולונוסקופיה הראשונה שלי באיכילוב- ההיא שבה ימצאו לי את הגידול- היא והילדים כבר יגורו עם המיטלפונקט במצפה אנתרופוזופי בגליל, עם הרבה רוחניות ושרוואלים ואורגזמות משולשות, ועם כל הירושה של אמא שלה- שגרוש ממנה לא יגיע אלי, למרות שהירושה של דודה אסתי שלי מימנה לנו את כל השיפוץ של האמבטיה והשירותים לפני שנתיים, כולל הבידה שקרן (או תמי) התעקשה להתקין. אבל לי יהיו בינתיים בעיות אחרות, כי הסטארט אפ שלי יקרוס ויותיר אותי בלי אופציות ובלי גרוש על התחת, שלא לדבר על הקורס המעאפן לבניית אתרים בפלאש שאני אקח באיזה בית ספר ערב חדש למחשבים ברמת גן ליד הבורסה, שיקח ממני 6000 שח לקורס ואז יסגר פתאום וישאיר אותי עם הזין ביד. אני חוסך לפחות עשרים אלף דולר על עורכי דין ובתי משפט בין הקרנה אחת לכימותרפיה שניה, כדי לקבל חזקה על הילדים, למרות שדי ברור שלא תהיה לי שום יכולת לגדל אותם, לאור העובדה שבשלב הזה לא תהיה לי עבודה, או חברים, או צלם אנוש בסיסי. החלק שלי בדופלקס יממן בקושי את ההוצאות לפיליפינית שתחליף לי חיתולים בחודש האחרון, קצת לפני הגרנד פינאלה בהוספיס בתל השומר, והטויוטה קורולה תוכל לממן לי את ההלוויה, זאת שכולכם תגיעו אליה ברכב של מיטלפונקט הרב-שגל. הוא יחכה ברכב, גם מתוך התחשבות בסיסית בי ובמיוחד בגלל שההלוויה תהיה באוגוסט.

רק מה, אתמול בלילה, פתאום עברה לי מחשבה מפחידה בראש. השטיח הכחול הזה, זה שהנחתי בהול ולא טיטאתי מתחתיו כבר שנתיים? פה בדיוק מצאנו את סבתא שלי, אחרי השבץ. כאן, בדירה שלה, לפני 22 שנה, שוכבת על הגב במבט מופתע, ומביטה בשקט לתקרה. ולכו תדעו, אולי באחד הימים, על אותו שטיח, באותו הול, ימצאו גם אותי? רווק בן ארבעים ומשהו, שוכב מת ומביט בשקט לתקרה עם עצם של לברק בגרון, וכל זה רק בגלל שלא היתה לידו בזמן מי שתעשה עליו תרגולת היימליך? לא פאתטי?
אז זהו, אנשים, שאתמול קיבלתי החלטה. גם בגלל השטיח הכחול וגם בגלל היימליך ומשבר גיל הארבעים והבריזה הקלילה מכיוון כצנלסון, ובמיוחד בגלל הלברק: אני, ניר מולד, לא מוכן למות כמו כלב על השטיח הכחול שלי בהול בגבעתיים, בלי אישה ובלי אהבה ובלי טויוטה קורולה ובלי ילדים ופטריות מבן שמן, ועם עצם של לברק תקועה לי בוושט. ולפיכך אני נשבע: החל ממחר בבוקר, שעה תשע אפס אפס- אני, ניר מולד, אוכל   רק גרבר.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 7 תגובות

מעשה בחולד

כל הסיפור הזה התחיל בגלל צ' ו-א'.
מדובר בשניים מחברי המוצדקים יותר: זוג נשוי ומאושר בעלי מקצועות חופשיים, דעות ליברליות, חיים נוחים, דירה נאה, כלים נאים, וילדון בלונדיני ומקסים- א', שהיה בן שנתיים וחצי באותו ערב גורלי, עת זומנתי לדירת הזוג, לצרכי ארוחת שחיתות רשמית.
הארוחה, כהרגלה, עברה בנועם וסבבין. א' הקטנטן ישב עימנו וביצע את ביקורת המסעדות שלו בג'יבריש שוטפת, בתמיכתי ועידודי הבלתי-נלאים. א' טרחה והכינה פטריות ממולאות ברוטב פסטו למנה ראשונה, מלווה בלזניה נפלאה. היין האדום שלווה למנה הנ"ל היה עפיץ ומלא בוקה (או שמא מבוקה ומלא עפיצות) והמנה העיקרית שהכין צ' היתה נתח סינטה של חזירון שמנמן, שהתייחד עם רגשותיו אי אילו שעות בתנור, טובל ביין ושום.
לקראת תום הארוחה לא יכולנו לזוז. הגיעה השעה להשכיב את א' לישון, ואז צץ רעיון במוחו המבריק של צ', והוא סח לבנו: "אתה יודע, א'? דוד נירמו הוא איש נורא מצחיק! הוא אפילו דיבב פעם קולות בסרטים מצויירים בטלויזיה! נכון שאתה רוצה שהוא יספר לך סיפור?"
א' הדרדס, שעדיין לא למד את פשר המילה "חלטורה", כמעט והתפוצץ מרוב התלהבות- וכך נלקחתי רשמית לחדרו המקסים, המלא מוביילים, צבעים, צעצועים מרהיבים ואהיל נפלא בצורת כדור פורח כחלחל שאני אוהב במיוחד, בעיקר בגלל שאני רכשתי לו אותו, כאות הוקרה על בואו לעולם.
"תקריא לו את הספר על החולד שמישהו עשה לו על הראש" לחש לי צ'.
"להקריא לו מה??"
"החולד, החולד שמישהו עשה לו על הראש!" סח צ' וגרם לי לפרץ צחוק היסטרי.
"אתה לא רוצה שאקריא לו את המעשה במדוזה שאנסה באכזריות מלפפון ים, או את המעשיה בזוג הג'ירפות שעשו גולדן שאוור לקורצוויל ההיפופוטם? ומה עם ספוג הים הקוקסינל שמישהו גנב לו את הביריות?, או אולי-"
חדלתי לקשקש בשניה בה צנח לזרועותי המסוקסות ספר גדול וצבעוני- שכותרתו, אבוי, זועקת: "מעשה בחולד שמישהו עשה לו על הראש". ואפילו עם ניקוד.
מעל הכותרת המבעיתה הנ"ל התנוססו שמותיהם (הצפויים משהו) של שני מחבריו:
ורנר הולצווארט ווולף ארלברוך. (אני יודע שיש גרמניה אחרת וכל זה, אבל הייתם מופתעים יותר אם המחברים היו יוהן ואן דר טוחטן וז'ילברטו ז'יל או שמא יורגן טרודנהיים וביורק גוטמונסדוטר, נכון?)
ביד מהוססת פתחתי את הספר, התחלתי להקריאו לפעוט תאב הבינה, ולאט לאט צללנו יחדיו לנבכי העלילה, שהולכת בערך ככה:
יום אחד הציץ החולד מתוך המחילה שלו, ולפתע- פלאץ'!- צנח לו גוש חרא על הראש.
(הפלאץ' הזה לווה בסאונד אפקט דומה שעלה מבטני, כשהרגשתי לפתע כיצד הפטריות הממולאות משנות דיעה, ומחליטות למרוד בהליך הקונבנציונלי של תהליך העיכול, ולצאת החוצה דווקא מתוך הפה שלי).
"הי, מי עשה לי על הראש?" שאל החולד. (באמת, מי?)
"בואו נראה. האם זו היונה?" שאל החולד.
א' הקטן הניע את ראשו הבלונדיני בתנועת שלילה חריפה. הוא הרי יודע מי עשה לחולד על הראש. אז למה אני צריך לספר לו משהו שהוא כבר יודע,קיבינימאט?! שאל האני הפנימי שלי את תת ההכרה המוחצנת, שהשתיקה אותו בחכמה רבה.
"הי, יונה, האם את עשית לי על הראש?" שאל החולד את היונה.
"אני? מה פתאום!" ענתה היונה. "הרי אני עושה ככה" והדגימה לחולד כיצד היא עושה.
"פלאץ'-פלאץ' פלאץ'!" עשתה היונה, וכמעט שפגעה בחולד המסכן.
"פלאץ' פלאץ' פלאץ'!" הצטרפה הלזניה לתנועת המרד והחליטה לפלס את דרכה מחוץ לבטן דרך הפה שלי, ואוי, אוי כמה שהבנתי אותה באותו רגע.
"אכן, לא היונה עשתה לי על הראש!" אמר החולד. "אז מי עשה לי על הראש?"
"באמת מי?" שאלתי שוב את עצמי, גם מתוך סקרנות בסיסית ובמיוחד בגלל שאם לא נדע כולנו מהר את התשובה, ישאל גם השטיח מתחתי את אותה השאלה.
"בואו נראה. האם זה הסוס?" שאל החולד.
אוי.
"הי, סוס! האם אתה עשית לי על הראש?"
כצפוי, גם הסוס מכחיש נמרצות את החשדות נגדו, וטוען כי צרכיו הוצאו מהקשרם.
כצפוי, גם הסוס מחליט לטהר את שמו על חשבון טיהור מזורז של מערכת העיכול שלו.
כצפוי, פלאץ' פלאץ' פלאץ'.
כצפוי, גם סטייק הסינטה חבר לפטריות, רוטב הפסטו, הלזניה ומספר אנזימי עיכול ממורמרים שהחליטו לנסות להכיר את העולם מגבוה – למרות הפרש הגבהים הזניח בין הבטן והפה שלי.
כצפוי, מגיע החולד למסקנה כי לא הסוס עשה לו על הראש.
אז מי עשה לחולד על הראש, אינעל דינקום??!!
למען הקוראים אשר הבינו את הפרינציפ, אתאר בקצרה מרובה את הרצף הזואולוגי השלם, עד לפתרון התעלומה: לאחר הסוס מגיע תורו של הארנב, פלאץ' פלאץ' פלאץ', אחריו התיש, פלאץ' בשלישית, מיד אחריו הפרה, פלאץ' וגו', ואז חל הארוע אשר היה מכונה בפי אריסטו קשישא "נקודת מפנה בעלילה": החולד נעזר במקורות מודיעיניים יודעי דבר: הזבובים שחגים מעל החרא של הפרה.
השטינקרים הירקרקים הללו מסבירים לחולד כי מדובר בחרא של כלב (אובייקט המוכר לי עד כאב, בתור תושב גבעתיים המעטירה), וכך מאתר החולד את הבכיר שסרח, או הסריח: היה זה בולבוס, הכלב של הקצב.
יש אלוהים.
פתרון התעלומה התרחש בדיוק ברגע בו הפטריות עזרו לסינטה לעשות סולם גנבים לאזור מיתרי הקול שלי. כעת הם יוכלו לחזור לקיבה בשקט וללא בעיות מיותרות, חשבתי.
חשבתי, מפני שהתברר שזה עדיין לא נגמר. כעת מגיע תור הנקמה המתוקה: החולד מטפס ועושה לבולבוס על הראש. סוף.
סולם הגנבים חודש: אם חולד יכול לצאת מבטן האדמה ולעשות לבולבוס על הראש, אין שום סיבה שחזרזיר וכמה פטריות שמנמנות לא יוכלו לצאת מהבטן שלי ולחזור על המבצע, אולם באותו רגע קמתי כדי לכסות את א' המתוק שנרדם כמו מלאך גמדי ברגע בו נפתרה התעלומה. פעולת הקימה הנ"ל חרבה לחלוטין את סולם הגנבים הגסטרולוגי, וכך דוכאה ההפיכה ביד קשה ובבטן נטויה.
א' וצ' היקרים נכנסו לחדר, אחזו בעדינות בשתי ידי הרועדות והרחיקו אותי מהספר הנורא הזה. לאחר כוס קפה ומעט מלחי הרחה שבתי להכרתי, ואז הסבירו לי בני הזוג כי דווקא לא מדובר בספר אשר מקבלים חינם ב"סקס סטייל" על כל רכישה של 2 קלטות ביזאר, אלא בספר חשוב ומועיל לילדים שנמצאים בשלב האנאלי, ועוסקים רבות- רוחנית ופיסית- בהפרשותיהם.
זה באמת נשמע הגיוני, אני חייב לציין- והם מבינים בזה יותר ממני: לי אין ילדים, ככל הידוע לי לפחות, וילדים זה אמנם שמחה אבל גם לא מעט הפרשות- ומסיבה זו ישנם ספרים רבים העוסקים בתחום: "סיר הסירים" של אלונה פרנקל, למשל, שהקראתי לפני שנים רבות לאחי הקטן ישי, ממנו זכורה לי המימרה: "שלום קקי! שלום פיפי! להתראות בים!", ועוד.
אבל לא זה מה שבאמת הפריע לי. למה החולד היה צריך לעשות לבולבוס על הראש?
איפה הושטת הלחי השניה, הכל כך נוצרית והגונה? מדוע צריך הספר להתנהל כולו כמסע נקמה? ובקיצור- איפה היא גרמניה האחרת, לעזאזל?
התפיסה הגורסת כי מי שעושה דברים לא יפים אוכל אותה באבו-אבוע קיימת הרבה בספרות הילדים. "מקס ומוריץ" המזעזע שמצאו את עצמם במטחנת הבשר, המכשפה מ"הנזל וגרטל" שהזדהתה רבות עם סטייק הסינטה שלי, יהושע הפרוע, סיפורי האחים גרים בהם הרעים (וגם הטובים, לפעמים) גומרים תמיד בדרגת מדיום- רייר או נאכלים על ידי מפלצות במגוון מרשים של דגמים וצבעים- עולם סיפורים שלם אשר גרם לי לאינספור סיוטים כילד: כל בית פרטי נראה לי בקתה מצופה ממתקים בה מכשפה רעה תזרוק אותי לתנור; כל עץ תמים היה בעל פוטנציאל להפוך לעץ חי ולבלוע אותי; כל צפרדע חביבה היתה בעצם נסיך אומלל ומכושף, וכל קציצה שלא הסכמתי לבלוע יכלה להפוך אותי בקלילות לקרפדה אומללה, פיטנגו מיוסר או חציל גוסס.
ברור שלא קל לכתוב ספרי ילדים. הם רואים דברים בצורה קיצונית, מושגי הטוב והרע בעולמם הם אבסולוטיים: אף ילד שאני מכיר לא יסכים ללכת לישון אם נספר לו שהחולד תבע את בולבוס בדין אזרחי על סכום של 58000 ש"ח בעוון תקיפה, הטרדה ומעשה מגונה, ובית המשפט הקל בעונשו של בולבוס (החולד התנהג בצורה פרובוקטיבית, הסתובב בלי בגדים בכלל בכלל, ולא הצליח להצביע על הנאשם במשפט, כי אין לו עיניים) וגזר עליו קנס סמלי של 1000 ש"ח בתשלומים, וחודשיים עבודות שרות כחולד נחיה בבית חינוך עיוורים. אולם למרות כל אלו, נשאלת השאלה: האם חייבים לכתוב ספרי ילדים שמבוגרים לא יוכלו לקרוא בעצמם בלי חוקן בריום מקדים?
תישנו על זה לילה, קוראים יקרים. ואם אתם ממש חייבים סיפור לפני השינה- תבקשו ממישהו אחר.

נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

מונה עליזה

אם הייתי צריך לבחור במילה אחת ויחידה, שתמחיש את התיעוב העמוק שאני רוחש לעולם המחשבים, הייתי בוחר בפועל הנפלא: "מְאַפְשֶר".
משום מה, כבר שנים שהפועל הזה נתקע לי באוזן בכל שיחה על מחשבים. מעולם לא יזמתי אף שיחת מחשבים, לא תודה, אולם לצערי עדיין לא למדתי לקטוע באכזריות שיחות כאלו כאשר הן נכפות עלי, בשל ליבי הרחום. בגלל זה אני נאלץ לשמוע לעיתים תכופות פניני הייטק בנוסח "התוכנה הזאת מאפשרת לך לסדר מחדש את הדסקטופ שלך, ובו זמנית להוריד אייקון של גויאבה מחומצנת, להחליף אוטומטית את כל הקונטרול פאנל שלך, ולאנסטל לך שומר מסך של שמחה ארליך. לא גדול?"
האמת? לא גדול. למרות שקטונתי מלהבין את כל רזי עולם המחשבים והאינטרנט, דבר אחד ברור לי בעולם הזה: ברגע שמישהו ממציא תוכנה שמאפשרת לי לעשות משהו חדש במחשב שלי- מעט מאד אנשים מנסים לשאול את עצמם למה קיבינימאט אני מעוניין בכלל לעשות משהו חדש. משום שזוהי הצורה בה ממציאים דברים בעולם הוירטואלי: לא ממש חשוב מה אנשים צריכים. אם מה שהמצאתי עדיין לא קיים- זאת סיבה מספקת להמציא אותו, גם אם אף אחד לא צריך אותו.
קשה קצת לקטלג את כל ההמצאות הממוחשבות האוויליות שנתקלתי בהם בחיי. מדי פעם צצה לה אפליקציה חדשה שמאפשרת לי לבצע כל מיני יישומים שבחיים לא חלמתי שאוכל לבצע, בעיקר משום שבחיים לא ניסיתי לבצע, בדרך כלל כי בחיים לא הייתי צריך לבצע. אולם אחת ההמצאות המופלאות יותר ששזפה עיני, היתה אורים ותומים לבולשיט ממוחשב בהתגלמותו: פסיכיאטר ממוחשב.
מדובר בתוכנה בשם Eliza – תוכנה עתיקה למדי, מתברר, אשר הומצאה במסגרת נסיונות של עכברוני מחשבים חביבים לבצע נסוי פסאודו מתוחכם בתחום הקרוי "בינה מלאכותית": ארטיפישל אינטליג'נס, יעני. יש גם תקליט כזה, של ג'ון קייל- והוא תקליט נפלא, אבל זה לא ממש קשור.
במסגרת הניסוי- כך הסביר לי רוזוב, ידידי המתכנת המופלא- יצרו מלחי הארץ (לא הארץ שלנו, נכון, אבל ארץ כלשהי) תוכנה אשר מסוגלת לתקשר עם בנאדם דרך המחשב, לענות לו על כל מה שהוא כותב וגם לשאול אותו שאלות, והכל תוך נסיון לעזור לו לפתור בעיות נפשיות כלשהן (של הבנאדם, לא של המחשב). מובן שהתוכנה אינה מסוגלת להבין חצי אות ממה שאני כותב לה, אולם היא מסוגלת לאתר משפטים מסויימים, שמות עצם ושאלות (המסתיימות בסימן שאלה, בדרך כלל) וכך היא יכולה לחזור על דברים שאמרתי- הפעם בלווי סימן שאלה- ולאפשר לי לרפא את עצמי אחת שתיים מכל תחלואי נפשי המיוסרת ומכל האגרסיות החבויות בי, ולשוב לחברת בני אנוש, כאותו יקינטון רענן במצפור צפרירי חוחובה בעמק יזרעאל.

הניסוי האמיתי התנהל בצורה הבאה: מספר סטודנטים ישבו בחדר אחד ופיטפטו להנאתם עם המחשב, כאשר במחצית מהמקרים הם שוחחו עם פסיכולוג אמיתי, ובחצי השני- עם אלייזה (הבה נהיה פשושים, נפגין קליטת עליה לתפארת ונקרא לה "עליזה", מעתה ועד עולם).
מובן ששפני הנסיונות הללו לא יכלו לדעת אם הם מדברים עם איש אמיתי או עם תוכנה, ובתום הניסוי הם נתבקשו להשיב עם מי מהם דיברו, לדעתם. למעלה ממחצית מהסטודנטים ששוחחו עם עליזה טענו בתוקף שדיברו עם בנאדם (מה שאומר הרבה על תקשורת בין בני אדם, לדעתי, ולאו דווקא על נפלאות העולם הממוחשב: אני אישית משוכנע עד היום שהפסיכולוגית שטיפלה בי בזמנו היתה מסחטת גזר, למשל), וכך הפכה התוכנה ללהיט היסטרי והתגלגלה לה ברחבי העולם, הצטרפה לקרקס צועני נודד בשבדיה, אילפה חצילים בבוסניה וניצחה על תזמורת המנדולינות של מתנ"ס כפר ורבורג- עד ששבה מנדודיה, עייפה ופרועת בלורית- והשתכנה לה אצלי במחשב, מלאה תכניות להשתקע סוף סוף, וללדת מספר דיסקטים בלונדינים.

נכון, בשלב זה אני אמור להתחיל את טקס ההתעללות האמיתי- שחיטה כשרה של התוכנה המגוחכת הזו וקינה חרישית על גורל הרגש, האינטלקט והאמנות בעולמנו הקידמתי. אבל אונה לכם ואונה לכם- אני לא מתכוון לעשות את כל זה. האמת היא שיש לי רק דברים טובים להגיד על עליזה! מדובר באחד המוצרים הממוחשבים המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם מעודי, ובשלב כלשהו של "השיחה" שלי איתה חטפתי התקף צחוק מלווה חירחורים אסתמטים שהזכירו לי את התקף האסטמה המפורסם שלי בקולנוע "פריז" עליו השלום, בשנת 1982, בפעם הראשונה בה ראיתי את ג'ון קליז נכנס לחנות טבק ומכריז שיש לו רחפת מלאה צלופחים.
אי אפשר היה להאשים אותי בעודף כוונות טובות בשניה בה פתחתי את התוכנה, אבל כעבור כמה משפטים קלטתי שמדובר במשהו אשר נסק הרבה מתחת לקו הקטילה הרציונאלית, מעבר לכל שמץ של אפשרות להתייחס אליו ברצינות, ולכן ניתן רק להעיף אותו מכל מדרגה אפשרית, או לחזות בו בשיא הסארקאזמוס ולבכות מצחוק.
אז מה קורה כשפותחים את עליזה?
קודם כל מבצבצת הכתובית הקטנה "Eliza", ולידה ציור של איש עם מקטרת ושפם. הנחת היסוד כאן היא שגם לפסיכיאטריות חייב להיות שפם. זה הגיוני.
בשלב הבא מתנוסס משפט המחץ :
?Hi! my name is Eliza. What is your name
וכאן החלה להיווצר לה- ללא שמץ מליציות- רעות גדולה בין אדם למכונה.
חדרנו זה לרשות זו, ותוך שניות מצאנו עצמנו מנהלים את אחד הדיאלוגים המדהימים של חיי, ויש לי הרגשה שגם של חייה:

שלום! אני עליזה. מה שמך?
– ניר.
– כן, ניר, בוא נתחיל. על מה אתה רוצה לדבר איתי?
– חלמתי חלום נורא מוזר אתמול בלילה.
יש לך בעיות שינה?
– לא, יש לי בעיית עירנות.
סליחה?
– יש לי בעיות להישאר ער- בגלל זה יש לי כל כך הרבה חלומות מוזרים.
– אתה מכיר עוד אנשים שיש לי בעיה להישאר ער ובגלל זה יש לי חלומות  מוזרים?
– כן. לסבתא שלי יש בעיה להישאר ערה: היא מתה לפני שמונה שנים.
היא בטח לא היחידה.
– נכון מאד, עליזה. הרבה אנשים מתו בשמונה השנים האחרונות.
קרה לך פעם שמישהו קרוב לך מת?
– כן. גרשון, השבלול האהוב שלי.
אתה יכול לפרט?
– ברצון. הוא היה שבלול מקסים. אילפתי אותו לשחק מת וזה הצליח יופי אחרי
שדרכתי עליו.
הוא היה שבלול מקסים?
– כן.
אתה נשמע בטוח בעצמך.
– עכשיו תקשיבי לי. אני יכול לזהות שבלול מקסים כשאני רואה אחד כזה,
ואני מודיע לך שגרשון היה השבלול הכי מקסים שהכרתי.
– איך אתה יכול לשנות את המצב?
להפוך אותו להרבה פחות מקסים. במחשבה שניה- זה בדיוק מה שעשיתי
כשדרכתי עליו.
– האם החברים שלך יסכימו שהפכת אותו לשבלול הרבה פחות מקסים?
– בהחלט. חלק מהם עזרו לי לקלף אותו מהשטיח.
– באמת?
– באמת.
– זה רק טבעי לחשוש מפני הבלתי-נודע.
– מה??
– זה רק טבעי לחשוש מפני הבלתי-נודע.
– קצת סניליים אנחנו היום, מה?
– נראה לי שאתה מנסה לדכא נטיות של הרס עצמי.
– קשה לי קצת לקרוא אותך, עליזה- בדיוק חתכתי וריד והדם השפריץ לי על כל
המסך.
– הדאגה העיקרית שלי נתונה לך, לא לי.
– תודה, תודה, תודה. ומה עם השבלול שלי?
– נסה להיות יותר אסרטיבי.
– בסדר: מה עם השבלול המזדרגג שלי?!
– מה אתה רוצה לדעת בדיוק?
– איך אני מנקה עכשיו את השטיח? הצלחתי לקלף את הקונכיה, אבל החלקים
הרכים יותר לא יורדים, אפילו עם אקונומיקה.
– בוא נתקדם צעד אחר צעד, ניר. מה יהיה השלב הראשון?
– לקרצף את השטיח עם מטלית רטובה.
– לקרצף את השטיח עם מטלית רטובה?
– כן.
– מצוין.
– אבל מה עם שברי הקונכיה? הם נדבקו לשטיח והחתולה הפלגמאטית שלי
לא מוכנה לאכול אותם.
– אני חושבת שאתה צריך לשאול מישהו אחר.
– את מי? הרי את הפסיכולוגית שלי!
– מסתבר שהרבה אנשים חושבים שאני הפסיכולוגית שלך.
– מי?
– אל תשאל.
– אם את אומרת.
– אולי אתה צריך לדבר על זה עם סבתא שלך.
– קצת מחניק בקבר שלה, עליזה.
– בוא נתקדם, ניר.                                                                                                                                         – סיפרתי לך על החלום שלי? חלמתי שאני משתתף בפלישה לנורמנדיה בתור סוכן מכירות של אבקת כביסה בלגית, ובדרך אני מתאהב בחציל גדול עם נצנצים בצבע בורדו.
– אני חייבת לחלוק עליך בנקודה זו.
– למה? זה היה חציל גדול עם נצנצים בצבע בז'? קישוא גדול עם נצנצים בצבע בורדו? פשטידת ברוקולי שתוקפת את מאדים?!
– אני מקווה שהשיחה עזרה לך. להתראות!
– ד"ש לסבתא שלי, עליזה. תמסרי לה שהעולם הרבה פחות שמח בלי הצ'ולנט שלה.

וכאן הסתיימה לה השיחה וגוועה דומם- לעליזה יש הקצבה של עמוד אחד לטיפול, משהו שוה ערך לשעה אצל פסיכיאטר פחות ממוחשב.
כמובן שלא צריך להיות גאון מחשבים, פסיכיאטר מדופלם או אשף-תושב"ע כדי להבין כיצד עליזה פועלת: היא יודעת לחזור על משפטים והפעם בלווי סימן שאלה, יודעת לשאול פתאום: "באמת?" ולגרום לך לפתע להבין כי כל חייך חיית בטעות: זה לא היה חציל עם נצנצים בצבע בורדו אלא סמל פאלי ענק עם נצנצים אדיפליים, והצב אותו בעלת בהתלהבות בחלום משבוע שעבר, היה בעצם הצב מפרדוקס אכילס והצב של זנון, שלא לדבר על העובדה שהחלום בו אתה מעיף את הסבתא המשותקת של סיזיפוס במורד מעלה האיסיים, מסמל בעצם את התיסכול החבוי בך מאז שהשתתפת בצליחת עמק חפר 1979, ולא קיבלת שוקו ולחמניה.
ומעבר לכל הגיחוך, קשה לי להשתחרר ממחשבה אחת אמיתית: אולי השיחה עם עליזה לא הפכה אותי לאורגניזם שפוי, מחויך והרמוני. יכול להיות שאמשיך להיות כל חיי יצור דיכאוני, סרקסטי ומלא בוז לכל דבר עם שתי רגליים לפחות. אבל דבר אחד ברור: בניגוד לפסיכולוגית האמיתית אצלה הייתי בטיפול- עליזה, לפחות, לא גרמה לי שום נזק.
אמרתי לכם שיש תקווה.
נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

תדהמה באשדוד

לפני זמן מה נתקלתי באחד העיתונים בכותרת ענק, גדולה ועגומה, הזועקת: תדהמה ואכזבה באשדוד- שלושה מבני העיר חשודים במכירת נשק למחבלים!!
וכאן המקום להסיר מיד ספקות- אין לי דבר וחצי דבר נגד תושבי אשדוד המעטירה, ומעודי- בחיי אדוני בספר התורה- מעודי לא מכרתי נשק, חציל או מערבל יד למחבל. אני חושב שמחבלים הם אנשים רעים מאד, והם מהווים חלק לא מבוטל מאותו זולת שעימו התקשורת שלי עויינת לחלוטין. אבל משהו בכותרת הזאת גרם לי לפריחה בכל גופי, על שלל 171 סנטימטריו (לגובה. לרוחב זה כבר עניין אחר).
הבה נעיין שוב בידיעה:
תדהמה ואכזבה באשדוד- שלושה מבני העיר חשודים במכירת נשק למחבלים!!
אם היינו הופכים את הידיעה למשוואה מתימטית, היינו מקבלים משהו בסגנון- "תדהמה ואכזבה ב-x: שלושה מבני x חשודים ב-y!!".
ומכאן נובעת מסקנה חשובה: אם שלושה מתושבי כפר ורבורג ייחשדו במעשה רע במיוחד, על כל שאר תושבי כפר ורבורג להידהם ולהתאכזב מרה. אם שלושה מתושבי ירושלים ילכלכו אותה בצורה רצינית, על כל שאר תושבי ירושלים (גם המזרחית, ואם תרצו- במיוחד המזרחית!) להזדעזע עמוקות, וכן הלאה. מדובר כנראה בחוק תקשורתי בל יעבור שמטרתו היא להעמיק את הקשר בין אדם ועירו (או שמא כפרו, עיירת- פיתוחו או קולחוזו) ולהחיל עליו אחריות מוסרית קולקטיבית, שהרי ידוע כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (ויש הסבורים כי האדם אינו אלא תבנית 26 קפיצית עם פירורי ביסקויטים למטה, אבל על כך- בפעם אחרת).
חוק התדהמה- אכזבה- עירונית- קולקטיבית (להלן: תאע"ק) הנ"ל, משרת נאמנה בעיקר עיתונאים וכתבי טלויזיה, השוקדים על כתבות אופי של הרוגי פיגועים ומלחמות, למשל. בסיטואציות קשות אלו, בהם ההורים או הצאצאים אינם מסוגלים להתראיין, כמעט תמיד צץ מקומה שלישית השכן הפטריוט, שיעמוד מול המצלמה ויפליג בשבחו של החלל האומלל.
"הוא היה בחור מאד שקט" נחשב לאחד ממשפטי המפתח בהספדים מאולתרים אלו. תרגום: "הוא אף פעם לא החליף איתי רבע מילה כי לא עניינתי את התחת שלו. ולמרות זאת יש לי החוצפה לעמוד מול המצלמות ולהספיד מישהו שלא הכרתי בכלל, רק כדי לספר מחר בעבודה שראו אותי בטלויזיה". אגב, במדינה בה רוב האנשים לא סותמים את הפה לרגע, מרגשת מאד העובדה שהשקט נתפס כמושא הערצה. "הוא היה בחור מאד שקט" נחשבת למחמאה גדולה בהרבה מאשר: "הוא היה מדען גרעין מבריק, אמן מקרמה מחונן, ורופא מבטיח ששקד על מציאת חיסון משולב לאיידס, סרטן, שחמת כבד נגיפית ושחר חסון- אבל היה שומע רדיוהד בפול ווליום אחרי עשר בלילה. תנצב"ה".
אפשר לקטר עד מחר על חוק תאע"ק, אולם זה לא יעזור. אין ביכולתי לבטל את החוק הזה, אבל ברשותכם, הייתי מעוניין להציג מספר שאלות למנסח הידיעה המקורית העוסקת בתדהמת ואכזבת תושבי אשדוד:

1. "תדהמה ואכזבה": כיצד בדיוק הצליח כותב הידיעה לזהות אותן? האם נסע במיוחד לאשדוד ועבר מדלת לדלת עם גלאי תדהמה מיוחד (תדהמומטר)?, או שמא ישב לו בביתו והחיל את חוק תאע"ק בצורה אוטומטית?
2. האם קיים נוהל הידהמות והתאכזבות? ואם כן, איפה הוא כתוב? האם ברגע גילוי העבירה (הבה נקרא לה ע' מעתה, לנוחיות הקוראים) חובה על כל תושבי העיר- בין אם מצויים הם בעירם ובין אם הם מחוצה לה- לעטות פרצוף של "וואללה??!!" למשך שעתיים מינימום ולצקצק בשפתיהם כל דקה עגולה?
3. ונניח כי אין ברירה- יש תדהמה ויש אכזבה. כיצד היא מתפשטת? הן אשדוד עיר גדולה היא, ולה מרכז מסחרי רחב ידיים,  אולם גם שכונות מרוחקות יותר. הבה ניקח לדוגמא את ש', פנסיונר חביב תושב אשדוד אשר שמו שמור במערכת, בצנצנת פורמלין קטנה ליד מכונת השיכפול. ש' מתגורר לו בבית קטן וחביב, סמוך מאד לגבול אשדוד- ראשל"צ. האם עליו להידהם (ולהתאכזב, בל נשכח) בדיוק כמו צ', המתגורר בלב העיר ולו חנות טמבור קטנה במרכז המסחרי? במילים אחרות, האם העבירה (ע') משולה לפצצה המוטלת על העיר ויוצרת מרכז הרס במרכז העיר, אשר מותיר פחות נדהמים ומאוכזבים בקצותיו, או שמא ע' הינה מכה אנושה הפוגעת בכל תושבי אשדוד באשר הם, אולם נבלמת מיד כאשר היא מגיעה לגבול אשדוד-ראשל"צ? (האפשרות השניה, אגב, מעצבנת במיוחד, שכן שכנו של ש' הגר מולו אולם שייך לתחום השיפוט של ראשלצ- יכול לכרכר, לפזז ולהסניף חוחובות כל היום, בעוד על ש' נגזר לכרכם פניו ולהתבעס לפחות עד כוכב נולד 7).
4. הבה ניקח דוגמא היפוטתית: לפני 15 שנים התגוררתי בדירה מעאפנה ברחוב זנגביל בתל אביב. יום אחד החלטתי להתקדם בחיים, ורכשתי במיטב מעותי דירה הרבה יותר מעאפנה- בגבעתיים. ארזתי את מטלטלי והפלגתי אל האופק הגבעתיימי בטנדר הובלות עמוס סטודנטים חסונים, עתירי שרירים ונטולי דיאודורנט. נניח כי באמצע הדרך, בהיותנו בין שתי הערים הללו, פתחנו רדיו ושמענו לחרדתנו כי תושב תל אביב נתגלה כרוצח סידרתי מטורף, ובמרתף ביתו נתגלו 17 גופות של ילדים רכים, ו12 גופות של ילדים קשים.
אין ספק כי מדובר כאן בוואחאד ע', אולם נשאלת השאלה: האם חל עלי באותו רגע חוק התדהמה-אכזבה-עירונית קולקטיבית (תאע"ק)? הן עזבתי את תל אביב לאנחות ופני אל האופק העולה, אולם עדיין לא הגעתי לגבעתיים, מחוז חפצי, ואני מתגלגל לי בדרכים כאותו שבלול מופנם, שמנמן ודיכאוני.
אז מה קורה? חל או לא חל?
יהיו מי שיאמרו כי חל עלי תאע"ק, שכן עדיין לא השתכנתי בעירי החדשה. יהיו מי שיאמרו כי לא חל עלי תאע"ק שכן עזבתי את  תל אביב; יהיו חכמולוגים אשר יאמרו כי תלוי לאיזו עיר אני קרוב יותר ברגע שמיעת הע', יהיו מי שיאמרו כי תאע"ק יחול עלי גם בגבעתיים שכן מטבעה של תדהמה עירונית הוא כי היא עשויה לחול על כל גוש דן ביחד (או על כל המדינה, כמו שטענו דגנראטים נבחרים אחרי רצח רבין- אני לא רצחתי אותו, אני לא הסתתי נגדו, אני לא הצבעתי למפלגה שהסיתה נגדו- למה אני אשם??), יהיו רבים אשר יטענו כי "מדובר בתחום אפור ויש פנים לכאן ולכאן"; והרוב המכריע של האנשים לא יבין על מה קיבינימאט אני מדבר, ויבקש ממני ברגישות אך בנחישות להפסיק לנקות את שמשת המכונית שלו ולזוז הצידה, כי האור התחלף לירוק.

חוק התדהמה והאכזבה העירונית אינו רק חוק. הוא גם צורך, הנובע ישירות מהאובססיה שלנו להלאים רגשות, ובמיוחד רגשות שאינם שייכים לנו. זהו צורך ההופך כל קורבן פיגוע לנכס לאומי שאין כל בעיה מוסרית להציג לראווה את גופתו המרוטשת בעמודי העיתון הראשונים, צורך המביא צלמים להידחף עם מצלמה לנחירי משפחתו הבוכיה בהלוויה ולהלעיט אותנו בראיונות בנאליים עם שכנים אפרוריים, הנזכרים בגעגועים והתרפקות מרטיטה כיצד מעולם לא הכירו אותו.
במדינות אחרות, כך מספרים, התפיסה שונה במקצת: אדם הוא אדם, ורק אחר כך תושב אשדוד, ישראלי, יהודי, ערבי או צ'רקסי; וגם אם יששכר קרוננברג מהקומה למטה עשה מעשי זוועה כלשהם, עדיין זכותו של האדם להחליט לבדו האם הוא נדהם, מאוכזב, מתפעם, מגרגר, מחבב, מעריץ, חי, צומח או דומם.
אבל לנו? לנו יש פלאפל, וזה גם משהו.
נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 3 תגובות

הסבר פניך לזולת

משחר ימי, לימדו אותי הורי השמנמנים כי אנשים זה דבר רע מאד.
טבע האדם רע מנעוריו, כך סחו לי, ואין לבטוח ביצורים אשר טבעם רע מנעוריהם. הם שקרנים, הם נוכלים, פיהם וליבם אינם שוים, אחד בפה ואחד בלב, שמאל דוחה וימין מקרבת, ובכלל- טובה ציפור קטנה ביד משני אנשים שעל העץ.
גדלתי והתנהגתי על פי מצוות אמא ואבא: לא נתתי לק מהארטיק כי אסור מפה לפה, לא נתתי סיבוב על הקורקינט כי אחד בפה ואחד בלב, לא דיברתי עם אנשים ברחוב, לא דיברתי עם אנשים בבית- ובכלל, השתדלתי לצמצם ככל האפשר את תקשורתי עם הזולת- ותהא זו תקשורת ויזואלית, ווקאלית או כימית.
מדי פעם, לשם הקוריוז ובעיקר לשם הפרוטוקול- הושטתי יד מרפרפת לעבר זולת זה או אחר. כמה זולתים התגלו כאנשים לא רעים בכלל ואפילו עזרו לי לפעמים למצוא את הדרך הביתה, הקריבו למעני ניקוב בכרטיסיה ואפילו עזרו לי לרדת מעץ התות הענק בשכונה, עליו ידעתי יותר לטפס ופחות לרדת – אולם גם מחוות אלו לא שינו את התרשמותי הכללית מטבע האדם.
אכן, אנשים הינם רעים ומשוקצים. בשעורי היסטוריה למדתי כיצד הם הורגים אחד את השני (ובעיקר מתי הם עושים את זה), בשעורי תנ"ך למדתי כיצד הם עושים הרע בעיני אדוני, וכדי לפייס אותו ממשיכים להרוג אחד את השני, ובשעור חשבון למדתי כיצד הם נוסעים ברכבת א' מחיפה לתל אביב ומכריחים אותי לחשב תוך כמה זמן יגיעו למחוז חפצם- וימשיכו להרוג אחד את השני. צבא ההגנה לישראל- הפלא ופלא, גם הוא לא תרם את חלקו בהשרשת ערכי אהבת הזולת בקרבי, ואז נפלטתי לי אל חיק האזרחות רבת האפשרויות וההוד, כאשר כולי זועק סוציופאטיות, על גבול הסכיזואידיות. כדרך כל ילדון אשכנזי, צח עיניים ותכול בלורית- השתקעתי לי למשך מספר שנים באוניברסיטה, חקרתי דרוזופילות והעמקתי לנבכי סודות הפוטוסינתזה, ואף הגדלתי עשות ושלחתי את עצמי ללמוד משחק. במשך שנה תמימה יותר או פחות, למדתי לשחק מלפפון, להזדהות עם ארטישוק, להפנים ספוג, ובעיקר לבצע תרגילי חימום בטריינינג הדוק, בעודי מלווה בזולתים רבים, יומרניים ומציקנים להפליא, עד שהחלטתי לפרוש מעולם הזוהר, דקה וחצי לפני פריצתי הגדולה לפנתיאון התהילה.
חלפו להם השנים, והנה- אקדמאי, אירופאי, רגיש ואף פנוי אנוכי. ממרומי משבר גיל הארבעים אני משקיף על מיטב שנותי, ומה אני רואה?
גורנישט.
אכן, קשים ועלובים הם חיי. לא אהבה, לא זוהר, לא צורה, לא טויוטה קורולה או מנורת לאבה להתפאר בה- פשוט כלום. האם נגזר עלי לגסוס כאותו פולני ישיש ספוג טאבלטות, ערירי ואומלל? לא. עלי לקום ולעשות מעשה. מעתה, לא יצירה תהא מטרתי, כי אם תיעוד: תיעוד מערכת יחסי הקלוקלת עם העולם- וזה, קוראים יקרים, זהו הנושא העיקרי של בלוג צנוע זה.

ולפיכך עצה חשובה, התנצלות ובקשה: הרבה מאד אנשים אוהבים את החיים. הם קמים בבוקר, מחוייכים ומצוחצחי שיניים, ועושים שלושים בריכות גורדון. הם משתתפים בצעדת עמק יזרעאל, רואים דב אלבוים, יודעים מי זה הראל סקעת, ולמען הקולטורה נוסעים כל חודשיים לצימר במצפור שלהבי חוחובה בגליל, להאזין לרביעיית מיתרים בגשם סוחף, על רקע פעיית האלפקות וצירצור הערצבים. כדי למנוע אי הבנות- אין לי שום דבר נגדם!! נהפוך הוא, כל חיי שאפתי להנות מזיו החמה ולהשתלב בקהילתנו התופחת, לגדל ילדים לתפארה וללכת לראות שחרית תרבות בצוותא 2 עם עמוס עוז וסנדליו. ברם- אם אתם מזהים את עצמכם בתאור הנ"ל- אנא, קוראים יקרים- עשו לעצמכם טובה ואל תקראו את הבלוג הזה.
אתרים רבים אחרים ילמדו אתכם ליהנות מהחיים, להכין פילה לברק מוקפץ במרינדת קיפודי ים, לפענח תשבצי הגיון ולהכין מרשמלו מפורמייקה- אולם הבלוג הזה מיועד לאותם אנשים אשר מרגישים, כמוני, שהמשחק הקרוי "חיים" מתנהל מזמן בלעדיהם: שופט בלתי נראה שרק להם לנבדל, הרחיק אותם לטריבונה- ולהם נותר לשבת בחוסר מעש, לפצח גרעיני קיום לבנים או שחורים, ולהתבונן במשחק החיים הנלעג המתקיים לנגד עיניהם העצומות לרווחה. ואתם, אוהבי החיים ומלאי עזוז הנעורים- אנא גלו רגישות והתייחסו אלינו כאל קבוצת תמיכה בהתכתבות. דברים טובים לא תקראו כאן- רק השמצות, קירצוצים, קיטורים נוטפי סארקאזמוס וציניזמוס יהיר. אולם הבינו- זה מה שהעולם האכזר כפה עלינו, ולא נותר לנו אלא להצטנף במאורותינו, רוטטים מזעם וקור- ולבכות בכיה קטנה לדורות רבים.
ובכן, מה כן יהיה בבלוג?
בכל פוסט, קוראים מיואשים ויקרים, אשתדל להביא בפניכם תיאורים מעוררי פלצות של זוועות העולם. לא זוועות בומבסטיות ופוטוגניות- לא תמצאו כאן ילדים כושים מורעבים או תאונות רכבת מלאות דם וחלקי מעיים. תמצאו כאן תיאורים קטנים, פיצפונים, של העילגות האנושית היומיומית, של הקלישאות הנבובות שחודרות למוחנו מדי יום, של הזבל הרגיל אותו אנחנו מרוקנים איש על זולתו- תיעוד מדוקדק של החארטה השיגרתית של הוויתנו.
בעוד מספר שורות תסתיים לה ההקדמה הממלכתית לבלוג, ומכאן ואילך אתם אחראים לגורלכם. נא להרכיב משקפיים, להדק חגורות, ולצאת עם עבדכם הנאמן למסע הקסם החצילי שמטרתו היא אחת: הבנת נפש האדם.
אני ניסיתי להבין – ולא הצלחתי. עכשיו תורכם.
נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | תגובה אחת

שלום עולם!

אנשים ואנשות יקרים ויקרות.

בשעה טובה, ולאחר תחנונים אין קץ, איומים, חרמות, גידופים וסופשבוע אינטנסיבי עם ג. יפית- החלטתי לפתוח בלוג.

בניגוד לבלוגים "מקצועיים" אחרים, ותוך התחשבות בעובדה שאין לי "מקצוע" אחד בלבד- החלטתי פשוט להעלות לבלוג את   כל (או רוב) מה שכתבתי עד היום: טורים, שירים, סקצ'ים, הגיגים, סיפורים, תסריטים, קריקטורות, קומיקס, אנימציה ועוד.

יכול להיות שלחלקכם היכרות מוקדמת עם חלק קטן מהחומרים (מתקופת "דבר אחר" באינטרנט או מדור "כתבות" באתר שלי- www.nirmo.com )- אולם אל חשש. הכוונה היא להעלות חומרים רבים חדשים, קטעים מהמופע "אנטיגיבור" שעדיין לא הועלו לרשת, ובכלל- חומרים שונים ומשונים, עין אדם לא שזפתם ונפלאותיהן מי ישורנהום.

הבלוג הוא שלכם לא פחות מאשר שלי. אתם מוזמנים להלל את הטקסטים, לקלס, לשבח, להעריץ, לתרום בעין נדיבה, לתרום בטחול נדיב, ואם אין ברירה- להשמיץ, לקלל ולגדף, ואפילו סתם למתוח ביקורת. אני מבטיח לקרוא ולהפנים. 

יאללה, שיהיה במזל.

חיבוקי

נירמו

גבעתיים המעטירה, 2010

פורסם בקטגוריה כללי | 5 תגובות