| פואמה פדגוגית |
מדי חודש מתקיימים על-פני כוכב הלכת שלנו כנסים חינוכיים למשעי, הדנים בהשלכות השליליות של אינטרנט על ילדים. מעודי לא נכחתי בכנס כזה תודה לאל, אולם לא צריך להיות סטיבן הוקינג כדי לנחש מה נאמר בו, מי אומר בו, ובאיזו דיקציה נאמר בו מה. כנראה שאנשים מעל לגיל מסוים ובעלי ניסיון הוראה של למעלה מעשרות שנים מסוימות, מתחלחלים על נקלה מכמות האינפורמציה הבלתי נדלית השועטת לה בשצף קצף על גדות הדנייפר, מרעילה את מוחותיהם החלולים של בני התשחורת, והופכת אותם בין לילה לניאו-נאצים קטנים ומחומצנים. אותם אנשים, אשר חלקם התברג היטב בצמרת מערכת החינוך שלנו, משוכנעים שאינטרנט היא בעצם תיבת פנדורה גדולה, אשר כל ייעודה הוא לשחרר לאוויר מיני תועבות שונות ומשונות, עין האדם לא שזפתם: פורנוגרפיה קשה, תכנים קשים, סמים קשים, מסרים קשים, ביצים קשות. זהו, כמובן, המשך להשלכות המשחיתות של הטלוויזיה, שהן נושא בפני עצמו - אינטרנט היא היורשת הגאה. התלבטתי רבות באיזה מהתכנים הקשים הללו לעסוק. החלטתי לבחור בנושא מושמץ שעובר כחוט השני בתוכניות הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט מאז ומעולם, ושיאו באחד האתרים המושמצים יותר באותם כינוסים חינוכיים. זהו, כמובן www.doodie.com, אתר המוקדש כולו, איך נגיד בצורה עדינה... לעיסוק אובססיבי משהו במעי הגס ותוצריו. מדי יום יכול מי שמתעקש, לצפות באנימציית פלאש קטנה העוסקת בקקי, ומדי פעם לשם שינוי מרענן - גם בפיפי. פרט לכך מכיל האתר בדיחות רקטליות נבחרות, קריקטורות מצחיקות יותר או פחות, ושאר ירקות והפרשות. הגישה לאתר אינה מוגבלת, וכך יכולים לנהור אליו מדי יום המוני ילדים, וללמוד עוד ועוד על השלב הטרמינלי של תהליך העיכול. אין ספק שדודי דוט-קום איננו אתר חינוכי. אף ילד לא ילמד ממנו מה מלמל טרומפלדור ברגעי חייו האחרונים, מי היה יהושע חנקין, מי כתב את אוטואמנסיפציה, ומדוע ברל כצנלסון לא התחתן עם נוטריונית מדרום שטוטגארט. אולם גם גדולי הפדגוגים צריכים לקלוט מתישהו כי לילדים רבים (ולמבוגרים רבים לא פחות) יש צורך נפשי מסוים לעסוק בגועל, וכי החותמת "גס, מגעיל, אסור" על אתרים כגון דודי דוט-קום, היא בדיוק מה שגורם לדודי דוט-קום להפוך לאתר עלייה לרגל. מעניין לציין כי כאשר הפדגוג הממוצע מסיים לקונן על השחתת המידות הוירטואלית, תמיד צצה ועולה האלטרנטיבה הטהורה והבלעדית: ספרים. ספרי ילדים, גורסים עמיתינו המלומדים, הם הדבר האמיתי, הזך, החינוכי והמעשיר. המולטימדיה לא תצליח לעולם להחליף את הספר, מקווים זקני ציון, וטוב שכך. למען האמת, גם אני חשבתי כך במשך שנים רבות. בתור ילד חולמני ותכול עיניים שגדל על פו הדב, שלושים וחמישה במאי ועמק החיות המוזרות, נראו לי תמיד ספרי ילדים טובים אחת הסיבות המוצדקות יותר להביא ילדים לעולם, ולהמשיך את קיומי שלי בתוך אותו עולם. אולם לאחר ביקורי הטראומטי אצל חבריי במשפחת ז' החביבה, לפני מספר שבועות, גיליתי שישנם ספרים שעשויים לגרום למבוגרים נזקים העולים בהרבה על חוויית הביקור בדודי דוט-קום. משפחת ז' - לשם ההשכלה הכללית - מורכבת מחבריי צ' וא', זוג נשוי בגילאי שלושים פלוס, בעלי מקצועות חופשיים, חיים נוחים, דירה נאה, כלים נאים, וילדון בלונדיני ומקסים - א', בן שנתיים וחצי, הנוהג להחליף איתי רשמים על החיים בג'יבריש שוטפת. לפני מספר שבועות הוזמנתי אליהם לארוחת שחיתות. א' הפעוט ישב עימנו וביצע את ביקורת המסעדות שלו בג'יבריש, בתמיכתי ועידודי הבלתי-נלאים. א' טרחה והכינה פטריות ממולאות ברוטב פסטו למנה ראשונה, מלווה בלזניה נפלאה שגארפילד היה מחסל בשבריר שנייה, ואנחנו לא פיגרנו אחריו בהרבה. היין האדום שלווה למנה הנ"ל היה עפיץ ומלא בוקה (או שמא מבוקה ומלא עפיצות), והמנה העיקרית שהכין צ' הייתה נתח סינטה של שוסע שסע שמנמן, שהתייחד עם רגשותיו אי אלו שעות בתנור, טובל ביין ושום. לקראת תום הארוחה לא יכולנו לזוז, אולם הגיעה השעה להשכיב את א' לישון. לפתע צץ רעיון במוחו המבריק של צ', והוא סח לבנו: "את יודע א', דוד נירמו הוא איש נורא מצחיק! הוא אפילו השמיע פעם קולות בסרטים מצוירים בטלוויזיה!". א' הקטון, שעדיין לא למד את פשר המילים "חלטורה" ו"אוברדראפט", אכן לא ידע את נפשו החמודה מרוב התלהבות. וכך הובלתי רשמית לחדרו הצבעוני של א' (שנראה בדיוק כמו הסלון בדירה שלי, אבל זאת לא אשמתו) לצורך הקראת הסיפור. "תקריא לו את הסיפור על החולד שמישהו עשה לו על הראש" סח לי צ', וגרם לי לפרץ צחוק היסטרי. "אתה לא רוצה שאקריא לו את המעשה במדוזה שאנסה באכזריות מלפפון ים, או זוג הג'ירפות שעשו גולדן שאוור לקורצוייל ההיפופוטם? ומה עם ספוג הים הסאדיסט שמישהו גנב לו את הביריות? או אולי...". באותו רגע חדלתי לקשקש, כשבחבטה רמה צנח לזרועותיי המסוקסות ספר גדול, רחב ידיים וצבעוני, שכותרתו, אכן, זועקת: "מעשה בחולד שמישהו עשה לו על הראש". מעל לכותרת המבעיתה הנ"ל, התנוססו שמותיהם (הצפויים משהו) של שני מחבריו: וולף ארלברוך וורנר הולצווארט, ואפילו עם ניקוד (אני יודע שיש גרמניה אחרת וכל זה, אבל תודו שהייתם מופתעים יותר אם השמות היו יוהאן ואן דר טוחטן, ז'ילברטו ז'יל או עירית ענבי, נכון?). ביד מהוססת פתחתי את הספר, התחלתי להקריאו לפעוט תאב הבינה, ולאט לאט צללנו יחד לנבכי העלילה שהולכת בערך כך: יום אחד הציץ החולד מתוך המחילה שלו, ולפתע - פלאץ' - צנח לו גוש חרא על הראש (הפלאץ' הזה לווה בסאונד אפקט דומה מתוך הבטן שלי, כשהרגשתי לפתע כיצד הפטריות הממולאות משנות דיעה, ומחליטות למרוד בכיוון הסטנדרטי של תהליך העיכול, ולצאת החוצה דווקא מתוך הפה הגדול שלי). "היי, מי עשה לי על הראש" שאל החולד. (באמת מי?). "בוא נראה. האם זאת היונה?" שאל החולד. א' הקטן הניע את ראשו הבלונדיני בתנועת שלילה חריפה. הוא הרי יודע מי עשה לחולד על הראש. אז למה אני צריך לספר לו משהו שהוא כבר יודעי קיבינימאט?! שאל האני הפנימי שלי את תת-ההכרה המוחצנת שהשתיקה אותו בחכמה רבה. "היי, יונה, האם את עשית לי על הראש?" שאל החולד את היונה. "אני, מה פתאום!" ענתה היונה. "אני הרי עושה ככה" והדגימה כיצד היא עושה. "פלאץ' פלאץ' פלאץ'" עשתה היונה, וכמעט שפגעה בחולד המסכן. פלאץ' פלאץ' פלאץ', הצטרפה הלזניה לתנועת המרד והחליטה לפלס את דרכה מחוץ לבטן דרך הפה שלי, ואוי, אוי כמה שהבנתי אותה באותו רגע. "אכן, לא היונה עשתה לי על הראש!" אמר החולד. "אז מי עשה לי על הראש?". באמת מי? שאלתי שוב את עצמי, גם מתוך סקרנות יצירתית ובמיוחד בשל העובדה שאם לא נדע כולנו מהר את התשובה, ישאל גם השטיח הירקרק מתחתיי אותה שאלה. "בואו נראה. האם זה הסוס" שאל החולד. אוי לא. "היי סוס! האם אתה עשית לי על הראש?" כצפוי, גם סוס מכחיש נמרצות את החשדות נגדו, וטוען כי צרכיו הוצאו מהקשרם. כצפוי, גם הסוס מחליט לטהר את שמו על חשבון טיהור מזורז של מערכת העיכול שלו. כצפוי, פלאץ' פלאץ' פלאץ'. כצפוי, גם סטייק הסינטה חבר לפטריות, רוטב הפסטו, הלזניה ומספר אנזימי עיכול ממורמרים, שהחליטו לנסות להכיר את העולם מגבוה יותר - למרות הפרש הגבהים הזניח בין הבטן והפה שלי. כצפוי, מגיע החולד למסקנה כי לא הסוס עשה לו על הראש. אז מי עשה לחולד על הראש, אינעל דין-דינקום?? למען הקוראים אשר הבינו את הפרינציפ, אתאר בקצרה מרובה את הרצף האבולוציוני השלם עד לפתרון התעלומה: לאחר הסוס מגיע תורו של הארנב (פלאץ' פלאץ' פלאץ'), אחריו התיש (פלאץ' בשלישית), מייד אחריו הפרה (פלאץ' וגו'), ואז חל האירוע אשר היה מכונה בפי אריסטו קשישא "נקודת מפנה בעלילה": בעזרת מקורות מודיעיניים (הזבובים הירוקים שחגים מעל לחרא של הפרה), מגלה החולד את הבכיר שסרח: היה זה בולבוס הכלב של הקצב. תודה לאל. פתרון התעלומה התרחש בדיוק בשלב שבו הפטריות עזרו לסינטה לעשות סולם גנבים לאזור מיתרי הקול שלי. כעת הם יוכלו לחזור לקיבה בשקט, ללא בעיות מיותרות, חשבתי. חשבתי, משום שהתברר שזה עדיין לא נגמר - כעת מגיע תור הנקמה המתוקה: החולד מטפס ועושה לבולבוס על הראש. פייד אאוט. קרדיטים. סוף. תרגום: פועה הרשלג. סולם הגנבים חודש: אם חולד יכול לצאת מבטן האדמה ולעשות לבולבוס על הראש, אין שום סיבה שחזרזיר וכמה פטריות שמנמנות לא יוכלו לצאת מהבטן שלי ולחזור על המבצע - אולם באותו רגע קמתי כדי לכסות את א' המתוק שנרדם כמו מלאך גמדי ברגע בו נפתרה התעלומה. פעולת הקימה הנ"ל חרבה לחלוטין את המרד האסטרואנתרולוגי, וכך דוכאה ההפיכה בבטן נטויה ורגל קרושה. א' וצ' נכנסו לחדר, אחזו בעדינות בשתי ידיי הרועדות, והרחיקו אותי מהספר הנורא הזה. לאחר כוס קפה ומעט מלחי הרחה, שבתי להכרתי, ואז הסבירו לי בני הזוג כי לא, לא מדובר בספר אשר מקבלים חינם ב"סקס סטייל" על כל רכישה של שתי קלטות ביזאר, אלא בספר חשוב ומועיל לילדים שנמצאים בשלב האנאלי, ועוסקים רבות - רוחנית ופיזית - בהפרשותיהם. זה באמת נשמע הגיוני, אני חייב לציין - והם מבינים בזה יותר ממני. לי אין ילדים, ככל הידוע לי לפחות, וילדים זה אמנם שמחה אבל גם לא מעט הפרשות. אכן, ישנם ספרים רבים העוסקים בתחום: סיר הסירים של אלונה פרנקל למשל, שהקראתי לפני שנים רבות לאחי הקטן ישי, ממנו זכורה לי היטב האמירה "שלום קקי, שלום פיפי!" אמר נפתלי; "להתראות בים" אמרתי אני. אבל לא זה מה שבאמת הפריע לי. למה החולד היה צריך לעשות לבולבוס על הראש? איפה הושטת הלחי השנייה, הכל-כך נוצרית והגונה? מדוע צריך הספר להתנהל כולו כמסע נקמה? איפה היא גרמניה האחרת? התפיסה הגורסת כי מי שעושה דברים לא יפים אוכל אותה באבו-אבוה קיימת הרבה בספרות הילדים. אפשר להזכיר את מקס ומוריץ' המזעזע שגיבוריו מצאו עצמם במטחנת הבשר. המכשפה מהנזל וגרטל שהזדהתה רבות עם סטייק הסינטה שלי. יהושע הפרוע. סיפורי האחים גרים, בהם הרעים (וגם הטובים, לפעמים) משתלבים היטב בתהליך העיכול של מפלצות במגוון מרשים של דגמים וצבעים, או סתם מתים. והאם ידעתם כי בגירסה המקורית של "נסיך צפרדע", הופך הצפרדע לנסיך לא על-ידי נשיקה, אלא באמצעות הטחת ראשו בקיר? זהו עולם סיפורים שלם אשר גרם לי אינספור סיוטים כילד: כל בית פרטי נראה לי בקתה מצופה ממתקים בה המכשפה הרעה תזרוק אותי לתנור; כל עץ חביב היה בעל פוטנציאל גלום להפוך לעץ חי ולבלוע אותי; כל צפרדע חביבה הייתה בעצם נסיך אומלל ומכושף. בובי, השיפוצניק הרומני החביב של השכונה, הוכרז על-ידי רשמית כקיקלופ (למרות שהיו לו שתי עיניים לפחות, אבל מן הסתם היו לי סיבות משלי), וכל קציצה של סבתא חנה שלא הסכמתי לבלוע יכלה להפוך אותי מהר מאד לצפרדע אומלל, עץ מת או חציל מיוחם. ברור שלא קל לכתוב סיפורים ריאליסטיים לילדים. ילדים רואים דברים בצורה קיצונית, מושגי הטוב והרע בעולמם הם אבסולוטיים. אף ילד שאני מכיר לא יסכים ללכת לישון אם נספר לו שהחולד תבע את בולבוס בדין אזרחי על סכום של 58,000 ש"ח בעוון תקיפה, הטרדה ומעשה מגונה, ובית-המשפט הקל בעונשו של בולבוס (החולד התנהג בצורה פרובוקטיבית, הסתובב בלי בגדים בכלל, ולא הצליח להצביע על הנאשם בבית-המפשט, כי אין לו עיניים) וגזר עליו קנס סמלי של 1000 ש"ח בתשלומים, וחודשיים עבודות שירות ככלב נחיה בבית חינוך עיוורים. אולם למרות כל אלו, נשאלת השאלה: האם חייבים לכתוב ספרי ילדים שמבוגרים לא יוכלו לקרוא בעצמם בלי לבצע חוקן בריום מקדים? ואם אכן חייבים - האם אינטרנט היא באמת המקום הנורא ביותר לילדים? האם משחקי המחשב מעוררים שדים בנפשו האומללה של הילד, או פשוט מספקים לו אפיק בטוח לפורקן? האם הטלוויזיה משחיתה את נפשו, או רק מפיגה את ההשפעות המזיקות של מערכת החינוך? תישנו על זה לילה, קוראים יקרים. ואם אתם חייבים סיפור לפני השינה - תבקשו ממישהו אחר. |
| סגור
חלון | הדפס
| שלח
לחבר | שלח
תגובה |