בכיתה שלי לומד ילד בשם רועי מוסקוביץ'. הוא ילד מאד חכם, יש לו בבית פנטיום ארבע ופלייסטיישן שתיים עם המון משחקי חלל ומטריקס, הוא יכול לצטט את כל ההארי- פוטרים מהסוף להתחלה, עוזר לכל מי שרוצה בשעורים ואפילו יש לו איגואנה ירוקה בבית- אבל אף אחד לא ממש מוכן להיות חבר שלו.
זה לא שהוא קמצן או שחצן או ניחנח- הוא פשוט כל הזמן מדבר. אתה רק רוצה להגיד לו בוקר טוב, ומיד הוא פותח את הפה ומתחיל לספר לך על המחשב החדש שלו, ועל זה שבאפריקה יש אריות אבל בנורבגיה אין (וגם על זה שבנורבגיה אין אריות אבל באפריקה יש), ועל הטיסן הממונע החדש שהוא קיבל, וחוץ מזה הוא מספר לך על כל הסרטים שהוא ראה מאז הפעם האחרונה שדיברתם (אתמול), ותוך שלוש דקות אתה יודע עליו הכל, מכיר ממש טוב את כל ההורים שלו וכל האחיות שלו וכל הכלב שלו (סן ברנרד שקוראים לו חמי, כי בקיץ נורא חם לו), ובכלל- אתה יודע עליו הרבה יותר דברים ממה שאתה יודע על עצמך.
היום בצהריים נזכרתי שיש לי נושא אישי להגיש עד מחר על כרישים. כן, כן, כרישים. וכמו תמיד אין לי את מי להאשים, כי אני בחרתי לבד את הנושא הזה. אין לי מושג למה- כל מה שאני יודע על כרישים זה שהם לא נחמדים, וכדי לצלם אותם צריך להיכנס לכלוב גדול, ולקוות מאד שהכריש לא יאכל אותך יחד עם הכלוב, כי אמא שלו אמרה לו שהוא צריך לאכול יותר ברזל. בכלל, בפעם היחידה שבה ראיתי בכלל כריש הוא היה גדול מאד ועשוי כולו מפלסטיק, וזה היה בסרט "מלתעות", וגם אז אמא צעקה עלי שלילדים בגיל שלי אסור לראות סרטים כאלה, כי אני לא אוכל לישון בלילה ואפהק כל הזמן בכיתה, והמורה שוב תקרא לה לשיחה חינוכית.
בכל אופן, השעה היתה אחת וחצי בדיוק, שלוש שניות אחרי הצלצול, וקלטתי שאין לי מושג איך אני הולך לכתוב עד מחר נושא אישי על כרישים- כאשר פתאום נזכרתי ברועי. הוא הרי יודע הכל, ומי שיודע בדיוק באיזה יום נכחדו הדינוזאורים, כמה שקלה ממותה פנסיונרית, מי המציא את הגלגל ומהי המהירות של קיפוד ים שרודף אחרי חציל-
חייב לדעת גם משהו על כרישים.
"תגיד, רועי" ניגשתי אליו בחיוך הכי אדיש שלי; "אני יכול לבוא אליך עכשיו? אתה יודע, ההורים שלי בעבודה וחשבתי-"
"ברור שאתה יכול לבוא אלי!!" זרח רועי. "אני מת להראות לך את הדי.וי.די החדש שקיבלתי אתמול, מוצאים את נמו- עם בונוסים!! וחוץ מזה קניתי שלשום שבלול לאיגואנה שלי, ואחותי לוטם קיבלה עיר נמלים, וחמי הסן-ברנרד שלי תפס קיפוד, ו-" בשלב הזה קצת הפסקתי להקשיב, אני מודה. כלומר- הסתכלתי על רועי והינהנתי בראש בכל פעם שהוא סיפר לי משהו חדש, אבל אין לי מושג על מה הוא דיבר. כל הזמן חשבתי על הכרישים האלו שאני צריך לכתוב עליהם, וממש הרגשתי איך כל המילים שלו נכנסות לי מאוזן אחת- ויוצאות מהשניה.
אבל לרועי זה ממש לא היה אכפת. הוא המשיך לדבר כל הזמן- שמעתי מילים כמו "מחשב", "סן ברנרד", "רולרבליידז", "אחותי", "איגואנה", "נמו", אבל אני לא כל כך זוכר לאילו מילים אחרות הן היו מחוברות.
יצאנו מבית הספר והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלו- רועי גר די קרוב לבית הספר, כמה דקות הליכה, ובגלל זה הוא תמיד משויץ שהוא יכול להתעורר בבוקר יותר מאוחר מהאחרים. הוא גם חישב שלוקח לו בדיוק ארבע דקות ושתים עשרה שניות מהשניה שהוא יוצא מהבית עד השניה שהוא מתיישב על הכסא בכיתה (כמובן שהוא מדד את הזמן עם סטופר). ביציאה מהשער הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט- אני צריך ממנו טובה די גדולה, אבל הוא אפילו לא יודע את זה, ואם הוא לא יפסיק לדבר אני אמצא את עצמי יושב שעות בבית שלו, מקשיב לעוד סיפורים, אוכל איגואנות ורודף אחרי קיפודי ים- בלי שתהיה לי אפילו אות כתובה אחת על כרישים.
"אתה יודע, רועי," ניסיתי להשחיל מילה, "מחר בבוקר אני צריך- -"
"ואחרי שנפל המטאוריט הענק על כדור הארץ, היתה תקופת קרח ענקית וכל הצמחים הקטנים נבלו כי לא היה להם אור, והדינוזאורים התחילו לקפוא כי היתה להם טמפרטורת גוף לא קבועה," המשיך רועי לפמפם, "ואז הדינוזאורים התחילו להיכחד בגלל הקור, אבל יש גם השערה אחרת, שאומרת ש---" בשלב הזה הבנתי שאין לי סיכוי. אם אני לא מפסיק אותו עכשיו, אני הולך לשמוע את כל תולדות האנושות והדינוזאורים בפעם השמינית (לרועי לא ממש משנה כמה פעמים הוא מספר לאותו ילד אותו סיפור, העיקר שמישהו מקשיב לו).
המוח הקטנטן שלי התחיל להעלות עשן. איך אני מפסיק אותו? הרי אם אצעק לו "שתוק כבר!!" הוא יעלב, ואז הסיכויים שלי להגיש מחר עבודה על כרישים שוים לסיכויים שלי להיות רקדנית בטן בפסטיגל. מה עושים?? "וחוץ מזה, תדע לך שאפילו שהאמריקאים היו הראשונים ששלחו אדם לירח, הרוסים הקדימו אותם- הם שלחו כלבה בשם--" (אני ממש לא יכול יותר. הוא לא מפסיק לדבר. אי אפשר לעצור אותו. אלי אלי, זה לא יגמר לעולם!)
"רועי, סיפרתי לך שהמורה אמרה לי להגיש עד מחר-"
"אבל יש אנשים שאומרים שיש חיים אחרי המוות, הם היו בניתוח לב פתוח או משהו כזה, ומתו מה שקוראים מוות קליני והם סיפרו שהם ממש עזבו את הגוף שלהם והתחילו להמריא לכיוון השמיים והכוכבים, אבל פתאום החיו אותם והם חזרו, והם מספרים ש-- " (מוות קליני. לעזוב את הגוף. אוח, הייתי מוכן עכשיו לעזוב את הגוף ולהמריא לשמיים, ולהשאיר רק את האוזניים המסכנות שלי ליד רועי מוסקוביץ'. אם יש לאוזניים שכל, הם ימריאו מיד אחרי). "ובשנה הבאה החור באוזון יהיה בקוטר של עשרה קילומטר אם אנשים לא יפסיקו לעשות שפריצים מספריי-" (זה לא קורה לי. זה בסך הכל חלום רע. רע מאד. סיוט ברחוב גרונר) "ואם לא ימחזרו את כל הסביבה, אז כולנו נחיה באפקט חממה, ואז--" (הייתי נותן הרבה כדי למחזר את היום הזה, או סתם למחזר את המוסקוביץ' הזה ולתכנן אותו מחדש, עם ארבע אוזניים ובלי שום פה) "אבל לנו זה בכלל לא ישנה כי עד אז כולנו נגור במושבות בחלל, נלבש חליפות חלל עם קסדות כמו סטאר טרק ולא נצטרך בכלל לצחצח שיניים כי במילא נהיה סגורים בתוך הקסדות ונגור בחלליות ענק משולשות עם שפיצים ממתכת" (מה אומרים?! נזכרתי שיש לי טיסה לשבתאי? החרגול שלי חטף מיגרנה נדירה במיוחד?? נקעתי את הקרסול ואני חייב לרוץ הביתה??)
ואז זה קרה.
אין לי שום מושג איך, אבל פתאום עלה לי הרעיון המבריק ביותר שיכול לעלות לילד ממוצע עם אוזניים מלאות דינוזאורים, חורים באוזון, איגואנות, מושבות בחלל ומטאוריטים. רעיון כזה עולה פעם בכמה שנים, אם בכלל, וגם כשהוא כבר עולה- הוא עולה בדרך כלל לילד אחר, לא לי.
באמצע ההסבר המשכנע מאד של רועי על הסיבות לנפילת האימפריה הרומית (הם שתו יותר מדי יין ואכלו יותר מדי כולסטרול וענבים ואז הויזיגוטים נכנסו בהם, אם אתם מתעקשים לדעת), נעמדתי מול רועי, תפסתי את האוזן שלו בעדינות, וצעקתי: "אוי, לא!!!!"
כל הרחוב הפסיק לזוז. גם רועי הפסיק לזוז, אבל לא הפסיק לדבר, כמובן.
"מה קרה?" הוא שאל בשקט, והביט בי במבט משונה.
"אני לא מאמין!! בדיוק כמו שראיתי בטלויזיה! זה קורה לך!!!"
"מה קורה לי?!"
"האוזניים שלך!!"
"מה האוזניים שלי?!!"
"הן, הן..."-
"מה?!?"
"האוזניים שלך התחילו להיות אדומות, בדיוק כמו שאמרו בטלויזיה!! זה אומר שנשארו לך לא יותר מעשרת אלפים מילים!!! אוי, רועי, אתה לא יודע כמה שאני מצטער!"
"מה אתה רוצה מהאוזניים שלי?!??" צירצר לעברי רועי בקול היסטרי.
במהירות, בקול מתוח ומודאג, סיפרתי לו שלפני כמה ימים ראיתי תכנית טלויזיה בערוץ שמונה שעסקה בדיבור. היה שם פרופסור אחד, שאמר שמדענים צ'כוסלובקים גילו שלכל בנאדם יש מספר קבוע של מילים שהוא יכול להגיד בחיים, ממש כמו דלק באוטו או כסף בבנק. העניין הוא שבדרך כלל זה מספר די גבוה של מילים, ככה שרוב האנשים לא צריכים לדאוג- אבל יש אנשים, בעיקר ילדים מסויימים, שאם הם מדברים יותר מדי, אז בגיל די צעיר- נגיד.. עשר, פלוס מינוס -פשוט נגמרות להם המילים! כן, כן, ואז הם נשארים בלי מילים כל החיים, וכל דבר שהם רוצים להגיד הם צריכים לכתוב על נייר, וגם אז יש סיכוי גדול שהמילים הכתובות שלהם יגמרו והמצב יהיה ממש גרוע, והסיבה שאני מודאג היא שבתכנית שאלו את הפרופסור אם יש סימנים מוקדמים למחלה הזאת (שקוראים לה, דרך אגב, "דיבורולוזיס"), והוא אמר שאפשר להבחין בדיבורולוזיס אם האוזניים של הילד מתחילות להיות אדומות אחרי שהוא מדבר במשך- נגיד- רבע שעה רצופה, וזה אומר שנשארו לו מקסימום עשרת אלפים מילים, שזה בערך שבוע דיבור אצל ילד נורמלי - ושתי דקות דיבור אצל רועי מוסקוביץ'.
רועי שתק.
קשה להאמין, אבל הוא שתק.
עמדנו באמצע רחוב גרונר והבטנו זה בזה. אני במבט מלא דאגה ורצינות, ורועי במבט כזה...
של איש ששוחה לבד בים, ורואה מולו כריש לא מפלסטיק.
(מצויין. אני גאה לדווח שמטרה מספר אחת הושגה- כוחותינו הצליחו להשתיק את האויב, וכעת נותר לנו רק להסתער על מטרה מספר שתיים- השגת שלל בצורת חיבור ארוך ויפה על כרישים, וסיום המתקפה היבשתית ללא נפגעים בגוף או בנפש. לא לוקחים שבויים).
"ודרך אגב, רועי, אם כבר מדברים... זאת אומרת, אם כבר אני מדבר, הי הי, אז יש לי בקשונת קטנטונת. מה דעתך לעזור לי להגיש למחר-- "
לא הספקתי לבקש כלום, כי רועי תפס אותי ביד והתחיל לרוץ כמו מטורף לכיוון הבית שלו. בחיים לא ראיתי מישהו רץ כל כך מהר! ובחיים לא רצתי אני כל כך מהר, כי היד שלי היתה מחוברת ליד של רועי מוסקוביץ', ולא ממש רציתי להשאיר אותה אצלו.
הגענו לפתח הבנין שלו נושפים ומתנשפים. רועי נעצר לשניה ליד תיבת הדואר כדי לבדוק אם הגיע כבר עיתון המחשבים שלו, אבל אז נזכר במצב- וטס עם היד שלי (ואיתי) לקומה השלישית, פתח את הדלת ביד משקשקת, כמעט התנגש בסן-ברנרד שלו, והסתער על הראי באמבטיה. שוב עמדנו נושפים וגם מתנשפים, והתבוננו מקרוב בשני פרצופים נושפים ומתנשפים לא פחות מולנו. אני כבר התחלתי לנשוף פחות (אבל עדיין להתנשף), אבל רועי נראה פחות טוב מרגע לרגע.
הוא עמד מבועת מול הראי, ונראה כמו מישהו שלא רק הבחין בכריש (לא מפלסטיק) בים, אלא הספיק גם להכיר את הכריש הזה מבפנים.
לא הבנתי למה הוא ממשיך לבהות בעצמו, ועוד במבט כל כך מיואש והיסטרי, עד שקלטתי:
רועי מוסקוביץ' מביט באוזניים שלו. והאמת היא שהאוזניים שלו היו די אדומות. אדומות?
הן היו כבר כמעט סגולות, עם נטיה קלה לכוון בורדו-זרחני, ומרגע לרגע נראו פחות כמו אוזניים ויותר כמו זוג נקניקיות רותחות עם די הרבה קטשופ היינץ חריף.
"מממ ממממ ממ! מממ ממ!!" פנה אלי רועי במבט מבועת, והצביע על האזניים שלו.
"ממממ מממ ממ!!"
"תירגע, רועי, זה לא אומר כלום! גם האזניים שלי כבר-"
"ממממ ממ!!!!!!" הצביע רועי על אוזנו הימנית, ותפס לשם השוואה גם את אוזן שמאל שלי. "ממממממ!!!"
האמת היא שהאוזניים שלו היו באמת קצת יותר אדומות משלי, כנראה כי הוא קצת יותר מתרגש ממני כרגע, ובמחשבה שניה -לרועי מוסקוביץ' יש בדרך כלל אזניים די אדומות.
מה עושים עכשיו? מצד אחד אני חייב להרגיע אותו, כי אחרת הוא פשוט יתפוצץ כאן מול הראי ואני אצטרך להודיע לאמא שלו לעשות ילד חדש (וקצת יותר שקט, אם אפשר), אבל אם אני אספר לו עכשיו שהכל מתיחה- הוא יעיף אותי מהבית שלו, ולאו דווקא דרך המדרגות.
"מה קורה, ילדים?" פתחה לפתע אמא שלו את הדלת. "מה קרה? אתם נראים כאילו פגשתם מפלצת או משהו"
"מממממ מממממ!!!" זעק רועי לעומתה והמשיך להצביע על האזניים שלו. "מממממ ממ!!"
(מהר. לחשוב מהר. אני הכנסתי את עצמי לתסבוכת הזאת, אני צריך גם לצאת ממנה בעצמי).
"אה... שום דבר, אמא של רועי. זה סתם משחק שאנחנו משחקים, את מבינה, אנחנו-"
"אויש באמת, ילדים. אין לכם משחקים יותר מעניינים? אתה יודע, לרועי יש משחק חדש במחשב והוא ממש ישמח להראות לך אותו, וחוץ מזה-" צלצול בדלת קטע אותה, והיא ניגשה לפתוח את הדלת לנטע, האחות הקטנה של רועי. נשארנו לבדנו, ורועי פנה אלי בפנים נדהמות:
"ממממממ?!?!"
"בוא לחדר שלך, רועי, ואני אסביר לך. המצב לא גרוע כמו שאתה חושב. אולי יש מה לעשות".
החדר של רועי נראה בדיוק כמו החדר שתמיד רציתי. היה לו מחשב עם מסך 20 אינץ', ושולחן לבן ענקי, ספת נוער קפיצית נפתחת, ופוסטר של "מטריקס" על הקיר, וחוץ מזה היתה לו גיטרה חדשה לגמרי על המיטה, וארון בגדים ענק, וטלויזיה פרטית מול המיטה, וראיתי שיש לו גם כמה משחקי פלייסטיישן שעוד לא הכרתי. התחלתי להסתכל בעטיפה של אחד מהם (משהו עם חלליות ירוקות שתוקפות חלליות לא ירוקות, אם אני לא טועה) כשלפתע תפס אותי רועי בכתף, ציקצק לי "מממממ מממ!!!" אחד ישר לפרצוף, והחזיר אותי לקרקע המציאות המרה.
"אוקיי. קודם כל אסור שאמא שלך או מישהו אחר ידע את זה, כי הם נורא יבהלו, ואתה לא רוצה סתם להפחיד את המשפחה שלך, נכון?"
רועי הינהן. (פיו! עבד בקושי). "עכשיו תשמע מה אנחנו הולכים לעשות. קודם כל, בתוכנית הזאת בטלויזיה, אמרו שאם הדיבורולוזיס הזה תוקף, אז הכי חשוב זה לא לדבר לכמה זמן. נגיד... חצי שעה. לא! שעה שלמה. אוקיי?"
"מממממ".
(נורא התחשק לי להגיד לו שגם "מממממ" נחשבת מילה, ושיפסיק כבר להגיד את זה כל הזמן, אבל התאפקתי. בכל זאת- גם לי יש איזה לב קטנטן).
"וחוץ מזה- הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות כשהדיבורולוזיס הזה תוקף, זה לכתוב הרבה.
אתה מבין, בדיוק כמו שלמדנו שאנשים עיוורים שומעים יותר טוב, ככה אם תכתוב הרבה אז תוכל לחזור לדבר מהר יותר. ברור?"
אותי זה לא ממש שיכנע, אבל רועי הינהן, והפעם אפילו בלי "מממממממ". כנראה שגם הוא קלט שזאת נחשבת מילה.
(מה עכשיו?)
"אז קודם כל אתה צריך עכשיו לכתוב הרבה. בוא נראה. לכתוב, לכתוב... זהו!! אני יודע!!
יש לך כאן חומר על כרישים?"
"ממממממממממ!!!" נהם רועי, אבל נזכר שזאת מילה- ומיד השתתק.
"אני מבין. אז מה שנעשה הולך ככה- קח מחברת חדשה," (אוי כמה שאני יכול להיות רע לפעמים), "ותכתוב בה את כל מה שאתה יודע על כרישים. הכל! סוגי כרישים, איפה הם חיים, למה הם חיים, כמה הם שוקלים, איך הם מתרבים, איך צדים אותם, מי צד אותם, הכל!"
(רשע זה לא מילה. אני חושב שפרדי קרוגר היה מתהפך בקבר מרוב קנאה, אם הוא היה מת).
רועי לא ביזבז זמן. תוך שתי שניות הוא הספיק לשלוף אנציקלופדיה מהכוננית בכרך הנכון, להיכנס לאינטרנט לאתר של הנשיונל-גיאוגרפיק, וגם למצוא מחברת חדשה ומצוחצחת. תוך שתיים וחצי דקות התחיל להיכתב לו חיבור קטן ומקסים במחברת, בכתב יד למופת, עם כותרת צבעונית: "הכרישים- מפלצות או דגים?" (קצת מנופח, אבל אין לי זכות לקטר). כעבור חמש דקות נוספות התחילו לבצבץ תמונות נפלאות של כרישים ממדפסת הלייזר של רועי, והודבקו מיד למחברת. כשניסיתי אני להתערב ולעשות משהו מועיל- סילק אותי רועי מהמחשב, במבט מאיים. אחרי הכל, לי אין דיבורולוזיס! לא נותר לי אלא להתנחם במשחק חלל בפלייסטיישן, וכאשר גמרתי להשמיד לפחות עשרים ושמונה תולעי חלל ירוקות, החיבור היה מוכן.
זה היה באמת אחד החיבורים היפים שקראתי בחיי. עשרה עמודים כתובים (עם שוליים!), שני עמודי טבלאות, לפחות תשעה צילומי צבע מודבקים ואפילו עמוד הערות.
רועי הסתכל בי ושאל "מה עכשיו?" ללא מילים. (לחשוב, מוח, לחשוב).
"אוקיי. האוזניים שלך פחות אדומות, אבל זה עוד לא מספיק. קודם כל אני אקח את החיבור הזה כדי שלא יהיו לך יותר מדי מילים כתובות בחדר- זה גם משפיע, כן כן" (זה רק נדמה לי או שרועי באמת מתבונן בי בחשדנות?) "ועכשיו אתה צריך, אה... אה.." (לחשוב. לחשוב. מה יש לו בחדר? מחשב, שולחן, ארון, מחשב, מיטה, גיטרה!!)
"לנגן!! אתה צריך לנגן! פרופסור ציגלר הזה אמר שאם ילד מנגן כמה דקות רצוף אז זה כמו לשתוק שנתיים, ואז כמעט בטוח שהדיבורולוזיס פשוט נעלם ואפילו לא צריך אנטיביוטיקה!"
בעשר הדקות הבאות מצאתי את עצמי יושב מול רועי מוסקוביץ' והגיטרה שלו, ומקשיב כיצד הוא מנסה לנגן את "אל יבנה הגלילה", ואת "צדיק כתמר יפרח יפרח"- המורה שלו בקונסרבטוריון בן שמונים ואחת, וכבר תשעים ושלוש שנים הוא לא החליף ספר לימוד לגיטרה.
לאחר הזיוף השביעי ביקשתי ממנו להפסיק. ניגשתי אליו והסתכלתי עמוקות באוזנו הימנית, אחר כך בשמאלית, ביקשתי ממנו לפתוח פה גדול (רק שתי סתימות? מגיע לו), החזקתי את היד שלו ומדדתי דופק (כמו שראיתי בסרטים), ואז הודעתי לו בקול מלא שמחה שנראה לי שהוא יצא מכלל סכנה. כעת, השלב הראשון בדרך להחלמה מהירה הוא לנסות לדבר- לאט, לאט ובלחש. ביקשתי ממנו לנסות להגיד "אבא".
"א-ב-א" גנח מוסקוביץ'.
"מצוין. אתה יכול לדבר! עכשיו תנסה משהו אחר: "אמא".
"א-מ-אא"
"לא רע. נראה לי שהצלחנו להוציא אותך מזה. אבל תזכור!! מעכשיו אתה לא מדבר הרבה, רק כשאתה ממש מוכרח, וגם אז אתה מפסיק כל כמה שניות כדי להקשיב לאחרים. ברור?"
"ב-ר-ו-ר" חירחר רועי.
"לא, לא, זה לא טוב. תגיד "ברור" כמו שצריך"
"ברור".
השבעתי אותו לא לספר על הדיבורולוזיס לאף אחד, אמרתי שאני חייב לטוס הביתה כי כבר מאוחר, ודחפתי את החיבור לילקוט. בדרך החוצה לחצתי יד לאמא שלו שאמרה שבאמת נורא נחמד שבאתי, והיא רואה ששיחקנו בשקט כמו ילדים טובים ורועי נורא רוצה שיבואו אליו הרבה ילדים, אבל כמעט אף אחד לא בא לבקר אותו.
בדרך הביתה נפל עלי דיכדוכון קליל. רועי באמת ילד די נחמד כשהוא לא מדבר, וגם כשהוא כן מדבר יש לו הרבה דברים חכמים להגיד, ובכלל- זה די עצוב שילדים לא אוהבים אותו ולא באים לבקר אותו, כי יש לו חדר ממש מגניב. ובלי קשר, התחלתי להרגיש רע לגבי כל הדיבורולוזיס הזה. אז נכון שהכל התחיל מאיזו בדיחה קטנה שפשוט התנפחה, ונכון שלא היתה לי ברירה אלא להמשיך את המשחק כדי לא להעליב את רועי, ובאמת היה קשה לשמוע מישהו מדבר בלי הפסקה, אבל כל זה לא משנה את העובדה שניצלתי בצורה מכוערת ילד די נחמד וקצת מסכן.
למחרת הגשתי למורה את החיבור, וכדי לכפר על עוונותי התיישבתי ליד רועי. בהפסקה בחרתי אותו אפילו לקבוצה שלי בכדורגל ומסרתי לו כל הזמן למרות שהוא איבד את כל הכדורים. בסוף היום אפילו אמרתי לו שמתישהו השבוע אני אבוא אליו עם עוד כמה ילדים, והוא שמח.
גם אני שמחתי. פתאום הרגשתי שיכול להיות שלמרות הכל יצא משהו טוב מכל הסיפור- רועי לא מבין מה קרה, ואני יכול להפוך אותו עכשיו ליותר מקובל בכיתה, וגם לקבל ציון נורמלי בטבע.
חזרתי הביתה במצב רוח נפלא, זרקתי את הכדור לחדר ואמרתי "אהלן אמא" ענקי.
"שלום תומר".
"יש משהו לאכול?"
"דווקא בישלתי כמה דברים, אבל זה כלום לעומת מה שאתה בישלת, תומר".
"מה?"
"קיבלתי לפני רבע שעה שני טלפונים מאד מעניינים, תומר. הראשון היה מהמורה שלך לטבע שהתפלאה שכל החיבור שלך על כרישים כתוב בכתב היד של רועי מוסקוביץ', והשני מאמא של רועי מוסקוביץ' עצמו. מעניין אותך לשמוע מה היא סיפרה לי?"
אוי.
"אתה סיפרת לו שיש לו מחלה כזאת? דברלוזיה, או משהו?"
"דיבורולוזיס" מילמל הפה הגדול שלי.
"אני מבינה".
טוב. עכשיו אני מרותק לשבוע הביתה, בלי פלייסטיישן ובלי חוגים. כתבתי כבר מכתב התנצלות לרועי מוסקוביץ', (לדבר איתו זה קצת מסובך, כי הוא לא מוכן לדבר איתי) ולמורה לטבע, בחרתי נושא חדש לפרוייקט האישי (נמלים, אם אתם ממש מתעקשים לדעת) ויש לי די הרבה זמן לחשוב על כל מיני דברים- לפחות ככה אמא שלי אומרת.
אבל מה בעצם רוצים ממני? הכל באשמת המוח שלי, לא? הרי אם כלב של מישהו נושך מישהו אחר אי אפשר להאשים את הבעלים, נכון? אז אם אני הבעלים של המוח שלי והוא עושה משהו לא יפה, למה אני צריך להיענש?
"אתה לא צריך להיענש, תומר" אמרה אמא שלי. "אבל המוח שלך צריך, ועד שלא ימציאו שיטה להפריד ביניכם- אתם בריתוק ביחד".