ביום שלישי הלכתי לבית של צחי כדי לשחק איתו "טרמינטור 2", שזה משחק מחשב ענק.
כמו בשאר משחקי המחשב שאני מכיר ואוהב, גם במשחק הזה מופיעים על המסך כל מיני יצורים: דרקונים, אבירים, חרגולים, גמדים, מפלצות- ולכולם יש מכנה משותף חשוב: את כולם אני צריך להרוג.
צחי גילה לי שאפשר לשחק ב"טרמינטור" לא רק נגד המחשב, אלא גם אחד נגד השני.
זאת אומרת- כל אחד מאיתנו הוא שחקן, ואנחנו צריכים להרוג אחד את השני כמה שיותר.
זה היה נהדר. צחי הצליח לחסל שליש מהמפלצות הזרחניות שלי, אני הצלחתי לחסל חצי מהחרגולים הרדיואקטיביים שלו, אבל בדיוק כשעמדתי להשתלט על הטירה הסגולה שלו ולהרוג את כל מה שהוא לא אני- נכנסה אמא שלו לחדר, וכיבתה לנו את המחשב.
"כל המשחקים הטיפשיים האלה רק מחנכים אתכם לרוע ואלימות" היא אמרה.
"כל מה שאתם לומדים כאן זה להרוג ולהשמיד! המשחקים האלה עולים הון תועפות, וכסף לא גדל על עצים, ואני לא מוכנה שתמשיכו לשחק בשטויות האלה".
"אבל אמא, המשחק הזה דווקא מחזק לי את הקו.. קואור.. קונקורדנציה!", ניסה צחי לתרץ.
"אתה מתכוון לקואורדינציה". אמרה אמא שלו, "חבל שהוא לא מחזק לך גם את העברית!"
"וזה לא משחק אלים בכלל, כי אנחנו לא הורגים יצורים אמיתיים, רק דמויות במחשב!"
אמא של צחי לא נולדה אתמול, כמובן.
"אין שום משחק מחשב נחמד, צחי? משחק שמחנך קצת, במקום ללמד אתכם להרוג?"
ניסינו לחשוב על כל המשחקים שאנחנו מכירים, אבל האמת היא שאין דבר יותר משעמם ממשחקים חינוכיים. מה כבר אפשר לעשות במשחק חינוכי? לעזור לאוגר להגיע לאוכל שלו?? להגן על לווייתנים בהונולולו מפני הכחדה? לשחק שחמט עם דב אלבוים?? אין מה לעשות, משחק מחשב בלי יריות ופיצוצים זה כמו... טלנובלה בלי יהודה לוי.
"למה לא תצאו קצת מהבית, לשחק בחוץ?" ניסתה אמא של צחי גישה חדשה. "כשהייתי ילדה קטנה לא היו לנו מחשבים, ואנחנו שיחקנו בחוץ! למה לא תלכו לגן השעשועים ליד הספריה, או סתם לקטוף פרחים או משהו?"
"כשהיית קטנה באמת שיחקת בחוץ? לא פחדת מכל הממותות והדינוזאורים?" התחכם צחי.
"צחי!!"
"אוקיי, סליחה, אמא. אבל אין לנו משחקים אחרים!"
"אז סתם צאו החוצה לשחק ב.. משהו. כל דבר. אתם לא יכולים כל היום לשבת מול המחשב. בסוף הטוסיק שלכם יידבק לכסא והאצבעות שלכם ייצמדו למקלדת ושניכם תראו כמו איזה... כונן קשיח או משהו".
מה יכולנו לענות לה? כלום. יצאנו החוצה, לחמסין
. הרחוב היה ריק כמובן- כל מי שאנחנו מכירים עסוק בלהרוג מפלצות מול המחשב והמזגן, ורק צחי ואני צריכים להיות מחונכים עכשיו, בשיא החום.
הגענו למגרש המשחקים ועלינו על הנדנדה הגדולה. משעמם. הנדנדה עולה, הנדנדה יורדת- שיעמום טהור.
מה עושים עכשיו? לחזור לשחק בבית של צחי אי אפשר, כי כל המשחקים מחנכים לאלימות. אולי נדבר קצת?
"תגיד, צחי", פתחתי בשיחה. "ראית את מטריקס 3?"
"כן".
"אחלה סרט, לא?"
"ככה ככה" אמר צחי. קפיצות צוקאהרה ושיכפולים גנטיים לא עושים לו את זה, כנראה.
חשבתי לנסות ולדבר על סרט אחר, אבל באותו רגע הציע צחי לשחק במשחק חדש: חניקות. כל אחד ינסה לחנוק את השני כמה שיותר, בצחוק כמובן, ומי שיחנוק את השני יותר- מנצח.
הסכמתי בהתלהבות.
התחלנו לחנוק זה את זה במרץ בלתי יתואר, אבל כעבור דקה קרה משהו קצת מפחיד: צחי התחיל להשמיע פתאום קולות חירחור מוזרים, הוציא את הלשון וגילגל את העיניים.
נבהלתי ועזבתי אותו מיד.
"אתה בסדר, צחי??"
אין תגובה.
"צחי!! תתעורר!!" צרחתי בקולי קולות. תפסתי את הראש שלו בשתי ידיים, אבל הוא לא זז.
הבטתי לכל עבר בהיסטריה, חיפשתי מישהו או משהו שיעזור לי, אבל לפתע פתאום-
"עבדתי עליך!!" צרח צחי, זינק על רגליו כמו פנתר בורמזי גמיש, תפס אותי באוזניים, ודחף בהתלהבות את הראש שלי לתוך קן נמלים.
הפעם באמת התעצבנתי. קמתי והעפתי לו רבע טון חול לעיניים. בתגובה בעט לי צחי בברך, קיבל ממני כאפה לעורף, נתן לי סטירת לחי ברגל שמאל וספג ממני נשיכה באוזן- ואז התחלנו ללכת מכות על באמת, עד שהגיע מבוגר חינוכי אחד, והפריד בינינו.
אז נכון לרגע זה, לי יש חתך קטן ליד העין ושלושה סימנים כחולים ליד הצוואר, ולצחי נשברה שן אחת ויש לו סימני נשיכה ליד האוזן, שמזכירים באופן מפתיע את השיניים שלי.
מאז אנחנו לא מדברים אחד עם השני, והוא לא מזמין אותי יותר אליו לשחק בטרמינטור.
לא נורא. במילא כל המשחקים האלה רק מחנכים לרוע ואלימות.