עד לרגע זה, אין לי מושג מה גרם אתמול לשבט ערסים שלם לפרוש את השמיכות שלהם בצמידות טוטאלית אלי, בחוף הצוק, לפתוח את הצידניות ולבצע עלי חינגה. רבאק, החוף היה חצי ריק! ובאמצע החוף משתזף לו אשכנזי שמנמן על כסא פלסטיק כתום (שישה שקלים, תודה רבה) ומנסה לקרוא את "החיים- הוראות שימוש" של ז'ורז' פרק- וזה הזמן והמקום להקים לידו- כמעט עליו- מעברה קטנה?
לא הצלחתי להבין את אילן היוחסין הרשמי של החמולה הזו. היו שם חמש נשים בגיל זהה, עם מראה זהה, שפה זהה ודציבלים זהים. היה שם ערס קרח שנראה האבא ונעץ בי מבטים מפחידים, והמון ילדים זהים עם צרחות זהות ובכי זהה, שזכו להתעלמות זהה משאר בני משפחת בבונוע.
ערסים, כפי שכולנו יודעים, יהיו כאן הרבה אחרי שכולנו נמות (חלקם אף יקדמו נמרצות את נושא המוות שלנו, תודה רבה), בדיוק כפי שמספרים על הג'וקים שיחגגו לאחר מלחמת הגרעין הבאה. כולנו התרגלנו כבר לנוכחותם, כולנו מתייחסים אליהם כמו אל מזג האויר: מדברים עליהם כל הזמן, אבל לא עושים שום דבר בנידון. אני עדיין לא הצלחתי להבין את סוגיית הדציבלים שלהם. אי אפשר לשמוע איל גולן בדציבלים של פחות מאיצטדיון רמת גן בהופעה של מטאליקה? (כלומר, לפני שהסאונד קרס) ולמה אי אפשר להגיד את המכתם "מי, מי ילדה כוסית של אמא? מי? אחח, כפרה כפרה כפרה!!" בלי לצרוח את זה בכל החוף? אוקיי, הבנו, הפרחה הקטנטונת שלך היא ילדה כוסית של אמא. היא תגדל ותהיה כוסית מקועקעת כמו אמא, תדבר כמו אמא, ותשאל את הילדות שלה מי, מי כוסיות של אמא. עצוב.
אין מקום בודד יותר מאשר חצי מטר ממשפחת ערסים. אין מקום שיותר ממחיש לך את חוסר התוחלת שלך כאינדיבידואל, כאורגניזם בלתי חברתי, כמישהו שלא רוצה להיות חלק מתל טרמיטים ענק.
כעבור חצי שעה של מאבק חסר סיכוי עם עצמי (אני אזוז?? זיבי. הם יזוזו!) חזרתי הביתה למקלחת ולמחשב, ומצאתי קטע ישן שכתבתי במסגרת "גויאבות בערפל". מתברר שאני כבר מכיר את משפחת הערסים האלה:
קבב
בחור צעיר יושב ליד הדלפק בשיפודיה ואוכל קבב. נכנסת משפחה קולנית המורכבת מאבא, אמא ותינוקת בת שנתיים. המשפחה סוקרת את אזור הדלפק. האבא ניגש לצעיר.
אבא: סליחה שניה, בחורצ'יק, אתה מוכן לזוז מקום אחד?
פשוט, אנחנו שלושה, ו—
צעיר: שטויות, אין בעיה. (זז הצידה מקום אחד, לוקח עימו את הצלחת והפיתות).
אמא: תודה. באמת, תודה רבה.
צעיר: שטויות. (מלצר מגיע ופונה למשפחה).
מלצר: אהלן, ברוכים הבאים. רוצים תפריט?
אבא: לא, אנחנו מסודרים..
(שולף במשיכה מהירה את התפריט מתחת לצלחת של הצעיר, ומעיין בו. הצעיר מנסה לשחזר את מצב הצלחת והחמוצים לפני המשיכה)
אבא (מעיין בתפריט): הממ.. מיקס גריל.. אנטריקוט.. קבב..
(לצעיר) בחורצ'יק, איך הקבב פה?
צעיר (בפה מלא): ממ, ממ..
אבא: לא אכפת לך אם אני אטעם אחד, נכון?
צעיר (בולע): אה.. בבקשה, למה לא.
האבא לוקח מזלג ומתכוון לקחת קבב שלם מהצלחת של הצעיר, אולם אז נמלך בדעתו, לוקח סכין, חוצה את הקבב לשניים- ואוכל רק חצי. הצעיר מחכה שהאבא יסתלק לו מהצלחת, אולם אז האבא נוטל מזלג אחר, נועץ אותו בחצי הקבב הנותר-
ומניח אותו בצלחת של אשתו.
אמא: תודה. באמת, תודה רבה.
הצעיר מהנהן, מדוכדך מעט. האמא אוכלת את חצי הקבב.
אמא: בסדר, לא רע..
אבא: מלצרצ'יק! (שורק לו)
המלצר עסוק ואינו שומע. האבא נוטל פיתה מהבחור הצעיר, וזורק אותה כמו פריסבי לעבר ראשו של המלצר. היא פוגעת. המלצר ההמום מסתובב אליו.
אבא: תקשיב. אנחנו ניקח שתי חומוס, סלטים, שתי קבב בצלחת,
צ'יפסלט, אחד פאנטה ואחד.. (מביט על השתיה של הצעיר) מה זה פה?
צעיר: דיאט מנגו. (האבא מביט בו ללא מילים) שתה, שתה.
האבא נוטל את הפחית מהצעיר, ולוגם אותה עד הסוף.
אבא: בעע. על הפנים. לא מבין איך אתה שותה את זה.
צעיר: אה..
האבא זורק את הפחית הריקה לעבר הפח, ומפספס.
אבא: אופס. מלצרצ'יק! אחד קולה ואחד פאנטה. ובשביל הילדה לימונדה.
מלצר: אין לימונדה. (מניח מגש סלטים, פיתות וחומוס על השולחן).
הילדה מתחילה לבכות. האמא מנסה להרגיע אותה, תוך כדי ניגוב חומוס.
אמא (לצעיר) סליחה שניה.. אכפת לך להחזיק אותה עד שאני גומרת את החומוס?
צעיר: אה.. בטח, למה לא.
הצעיר מחזיק את הילדה. היא עדיין בוכה.
אמא (בפה מלא) תודה. באמת תודה.
צעיר: שטויות, אין בעיה.
אבא: אז תביא מיץ ענבים, במקום הלימונדה.
הילדה ממשיכה לבכות. האמא שולפת בקבוק מהתיק ומגישה אותו לצעיר.
אמא: אכפת לך?
צעיר: אין בעיה.
הצעיר מנדנד את הילדה ונותן לה את הבקבוק. היא לוגמת ממנו.
צעיר: נד, נד, נד.. נד, רד עלה, עלה ו—
הילדה ממשיכה לבכות.
צעיר: מה למעלה, מה ל-מטה, ר-ק אני..
הילדה ממשיכה לבכות.
אבא (בפה מלא) תספר לה מיץ פטל.
צעיר: מה?
אמא: איזה מיץ פטל בראש שלך.. פלוטו, תספר לה איה פלוטו. היא חולה על זה.
צעיר: אוקיי.. אה.. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל..
(נוטל מרק מהיושב לימינו) מרק ו.. (נוטל עצם מהסטייק של היושב לימינו כנ"ל) עצם..
הילדה משתתקת. הצעיר ממשיך.
צעיר: זה טוב ויפה, אבל בעצם- נמאס לו לשבת כך לבדו!
הילדה עדיין שותקת.
צעיר: קרע את החבל, נבח- הב הב!!
הילדה נבהלת ופורצת שוב בבכי. הצעיר מיואש.
אבא (בפה מלא): תעשה לה תאטרון בובות.
צעיר: מה?
אמא: בובות, תעשה לה תיאטרון בובות עם הידיים. חולה על זה.
צעיר: טוב מאיפה אני אביא לה עכשיו בובות?
האבא מתכופף, חולץ נעליים, מוריד את הגרביים ומניח אותן בצלחת של הצעיר.
הצעיר המום.
אבא: תשים ככה גרב על כל יד, כן? ועכשיו..
(נוטל שני זיתים מצלחת החמוצים של הצעיר)
אתה שם ת'זיתים ככה בין האצבעות, וזה כמו עיניים. קפיש?
הצעיר מארגן את כל ההפקה. הוא מחזיק את התינוקת על הדלפק, ועושה לה תאטרון בובות עם הגרביים והזיתים.
צעיר: הוא רץ בעמק, הוא רץ בשדות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאד!!
התינוקת ממשיכה לבכות.
אמא: נו טוב, אני יודעת מה היא רוצה.. (לצעיר) אתה יכול לעזור לי שניה?
האמא מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתה.
צעיר: מה את עושה?
אמא (לתינוקת): היא רוצה צי-צי!! נכון? מי רוצה ציצי??
צעיר (מבועת): מה.. מה אני צריך לעשות?
אמא: תחזיק אותה ישר, מול הפיטמה.
צעיר: סליחה, סליחה! אני לא חושב ש—
אבא: מה כבר ביקשו ממך? טובה קטנה! בכיף הייתי מחזיק ת'ילדה
אבל אני באמצע המלבי.. (למלצר) אחי! תביא עוד קוקוס,
ביחיאאאת אח שלי!
צעיר: אני.. טוב, נו מילא. (מחזיק את התינוקת, אבל לא מביט על הציצי)
אמא: מה אתה עושה?
צעיר: מחזיק את הילדה, לא?
אמא: אבל תראה איפה הילדה ותראה איפה הפיטמה. מה קרה לך, נגנבת?
צעיר: מצטער.. אני לא מסוגל..
אבא: זה בסדר, אני מרשה לך. אתה יכול אפילו להוריד ת'גרביים.
צעיר: זה לא קשור.. אני לא מסוגל ככה..
התינוקת ממשיכה לבכות.
אמא: אז יש לי רעיון. שים פה ת'יד שלך ואני אניק אותה.
צעיר: איפה לשים את היד?
אמא: פה, מתחת לציצי. תחזיק אותו.
אבא: תאמין לי בחורצ'יק, הרבה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. הא? הא??
צעיר: אה.. אוקיי.
הצעיר מניח את ידו מתחת לשד, ועוצם עיניים. הילדה משתתקת ויונקת.
כעבור כמה שניות, התינוקת פולטת על הצעיר.
אמא: מי ילדה טובה? מי גמרה הכל?
צעיר (מרוח כולו): אה.. את יכולה להעביר לי אולי.. טישיו או משהו?
האבא והאמא מפסיקים לאכול ומביטים בצעיר בחומרה.
אבא: לא שכחת משהו?
צעיר: הה?
אמא: מילת קסם קטנה?
צעיר: בבקשה.
אבא: כל הכבוד.
אמא (מנערת את הציצי, מכפתרת את החולצה): לא היה קשה, נכון?
קצת נימוס, זה הכל, והחיים יכולים להיות יפים. לא ככה?
אבא: טוב. אכפת לך לשלם עלינו? שכחתי הארנק באוטו, ו-
צעיר: אין בעיה, אין בעיה.. רק תלכו.
אבא (טופח על שכמו של הצעיר) סחתיקה.
המשפחה יוצאת מהמסעדה. הצעיר יושב המום במקומו. לפתע חוזר האבא.
אבא: אפשר רק ת'גרביים שלי?