נחמות קטנות

האורטופד של מכבי ישב מולי, מקומט למשעי, ובהה בי בשעמום גלוי. הוא מצא חתיכת בד מקומטת על השולחן שלו, הוריד את משקפיו, ניקה אותן במשך חצי דקה והרכיב אותן שוב. אחר כך הוא עיין שוב בצילום הסי.טי שהבאתי לו, הניח אותו בצד, ואז נטל את טופס פיענוח הבדיקה ועיין בו ממושכות.
"תראה," הוא פלט כעבור דקה נוספת, "יש לך פריצת דיסק".
"אני יודע."
"פריצת דיסק במרווח L4-5"
"אני יודע, דוקטור. זה כתוב בפיענוח."
"הממממ."
"אני יודע לקרוא. עוד מגן נרקיס."
"אז מה אתה רוצה לעשות?"
"אתה שואל אותי? אתה הדוקטור, לא?"
"אתה רוצה לעבור ניתוח?"
"לא תודה."
"אני יכול לסדר לך תור לניתוח כבר בשבוע הבא."
"יופי לי. אני יכול לקפוץ מהגג כבר בשבוע הזה. אתה לא יכול לעזור לי בלי לחתוך אותי, דוקטור?"
"המממ."
איש קצת אומלל, האורטופד של מכבי. הבנאדם למד שבע שנים כדי למצוא את עצמו במרפאה עגמומית ברמת גן, עובד בתור נער קריאה מזדקן שמקריא לפציינטים טפסי פיענוח שהם מביאים לו. הוא לא יכול באמת לרפא אותך, האורטופד של מכבי, מקסימום להזריק לך זריקת וולטרן- אבל את זה יכול לעשות גם מתנדב במד"א שעדיין רואה טלטאביז. המקסימום שהאורטופד של מכבי יכול לעשות למענך, הוא לשלוף שוב את דגם הפלסטיק המהוה של מבנה החוליות התחתונות, ולהסביר לך בפעם ה592 מה זו פריצת דיסק.
"תראה. בין חוליה לחוליה מצוי—"
"דיסק. אני יודע, דוקטור. למדתי ביולוגיה. יש לי אפילו תואר בזה."
"באמת? אז למה אתה עושה קומיקס?"
"שאלה מצויינת, אבל אולי נחזור לרגע לגב שלי?"
האורטופד של מכבי לא רוצה לחזור לגב שלי. הגב שלי לא מעניין אותו, ובצדק: הוא לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לגב שלי.   הוא לא מנתח, הוא לא כירופרקט, הוא לא מסאז'יסט. אבל ממש לפני הגראנד פינאלה של הביקור המיותר הזה, הוא שולף את הקלף המנצח שלו: "אני יודע שזה כואב, אבל אל תשכח: לשלושים ושישה אחוז מהאוכלוסיה יש פריצת דיסק!"
זה טקס קבוע בכל ביקור שלי אצלו: ההתעקשות שלו להסביר לי שיותר משליש מהאנשים סובלים בדיוק כמוני. אותי זה לא ממש מרשים.
"אם היתה לי מחלה סופנית, דוקטור, היית מרגיע אותי ומספר לי שמאה אחוז מהאוכלוסיה ימותו בסוף?"
האורטופד שלי לא עונה. אני צולע החוצה בפרצוף מכורכם ומנסה להבין את הצורך הזה שלנו, לנחם אנשים בכל סיטואציה.
חלק נכבד מהפעילויות החברתיות של אנשים נורמטיבים קשורה לניחום מישהו או משהו. עד כדי כך חזק, הצורך הזה שלנו, לנחם- שהקדשנו לו שני פתגמים נפרדים: "צרת רבים- חצי נחמה" השלאגריסטי, והפתגם השני, שלדעתי פורסם בתור גירסא משודרגת של הפתגם הקודם: "צרת רבים- נחמת טיפשים".
אם מעיינים קצת בשני הפתגמים, מבינים שיש כאן שתי משוואות בשני נעלמים:

צרת רבים= חצי נחמה
צרת רבים= נחמת טיפשים

כמובן שאנחנו יכולים לצמצם אגפים, ולהגיע למשוואה הבאה:

חצי נחמה= נחמת טיפשים.

(וזה נכון מאד. כי מי צריך חצי נחמה? תתנחם לגמרי, אידיוט!)

נמשיך לטפל במשוואה שיצרנו ונגיע למסקנה:

חצי נחמה= נחמת טיפשים.
ומכאן:
נחמה שלמה= נחמת שני טיפשים.

וגם זה נכון. כי בכל נחמה יש שני טיפשים שמשחקים את אותו משחק: המנחם והמנוחם. והמפגש האולטימטיבי בין שני הצדדים מתרחש, כמובן, בניחום האולטימטיבי: ניחום אבלים.
אין עלינו, אנחנו אלופים בלנחם אבלים. בכל מצב. טוב, זה ברור: שישים ושתיים שנים אנחנו מתעקשים לייצר אבלים כל הזמן- אז בתור ביי-פרודאקט, התמחינו גם בלנחם את האבלים שאנחנו מתעקשים לייצר. לנחם זה מצווה. לנחם זה צורך. הבעיה היא שזה בעיקר צורך של המנחם, אבל לא ממש של המנוחם. בגלל זה אמא של בגין קראה לילד שלה "מנחם" ולא "מנוּחם". את המנוּחם אף אחד לא סופר ממטר. על המנוּחם כולם משתינים בקשת. המנוחם לא ישן כבר יומיים, יש לו חררה מהזיפים של הזקן המפגר שהוא צריך להצמיח עכשיו חודש, המנוחם עושה רונדלים למאפיה כל שעה להביא בורקס וביצים קשות- וזה הזמן לאסוף אותו אל חיקך ולטחון לו את השכל בקלישאות הכי מפגרות שיש לך בסטוק.
עכשיו בתכלס, כשחושבים על זה, כשמישהו שאתה מכיר איבד מישהו יקר באמת- אין לך שום דרך אמיתית לנחם אותו. מה תגיד? "זה בסדר, חמוד, אבא יצמח מחדש מהאדמה, כמו זנב של זיקית!" אז זהו, שאבא לא יצמח מחדש. אבא מת, וזה לתמיד. אבל אותנו זה לא מעניין. אנחנו ננחם כל אחד, בכל שעה, בכל מקום, ביבשה, בים, באויר.. אפילו בכפר ורבורג! יש לנו כבר תרשים זרימה מוכן שיסביר לכל אחד שהמוות הספציפי שהוא מתאבל עליו, בכלל לא היה נורא יחסית למוותים אחרים. שימו לב איך זה עובד: אם המנוח הלך ברחוב ושלאק! חטף שבץ מוחי, התמוטט ומת- אתה אומר: "לפחות הוא לא סבל..". אם המנוח הלך ברחוב, ושלאק! חטף שבץ מוחי, התמוטט, גסס שמונה וחצי שנים בבית לוינשטיין ואז מת- אתה אומר: "לפחות הוא כבר לא סובל..". איך שלא יהיה – אתה תמיד יוצא צודק.
כשאתה יושב שבעה, אתה מרגיש כמו צלבן על מבצר אנטיפטרוס, שמנסה להתגונן בפני חמישים קטאפולקות פולניות שיורות עליו סלעים של קלישאות:"שלא תדעו צער".. לא קצת מאוחר לאחל לנו את זה? אבא מת! אנחנו יודעים צער! אה, אתה מתכוון שאבא לא ימות עוד פעם? תודה רבה. "זו דרכו של עולם..". אה, באמת? זו דרכו של עולם?? אוקיי.. עכשיו אני מבין למה אבא לא חזר איתנו באוטו מבית עלמין ירקון. למה אף אחד אף פעם לא מסביר לי שום דבר?
יש אנשים שנופלים עליך על הכתף, אומרים לך: "מה אני יגיד לך.." ושותקים.
מה אתה תגיד לי? אה.. אני לא יודע. קודם כל תגיד לי, ואז אני יגיד לך מה אמרת לי. אני בכלל לא רוצה שתגיד לי, אידיוט. אני רוצה שתלך מפה. אני אפילו לא יודע מי אתה. למי באת? את מי אתה מחפש בכלל? את בנימין שוסטק? זה כצנלסון שמונה דירה שלוש. תצליח."

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה