זירת ההתרחשות: בית ספר במרכז הארץ, כיתה גימל שניה, שעור אנימציה.
השעה- שמונה ורבע בבוקר.
אני נכנס לכיתה עם תיק גדול, ומוציא מתוכו מצלמה וחצובה. עשרים גמדים היפראקטיבים מתנפלים עלי.
גמדים (במקהלה): ניר ניר ניר תראה מה עשינו תראה תראה הבאנו פלסטלינה כמו שאמרת ניר תצלם אותי קודם ניר אני הייתי לפניה ניר היא משכה לי בעין ניר עשיתי פרח ניר עשיתי גמל שלמה ניר היא אכלה לי בוהן ניר עשיתי חייזר ניר ניר ני-
אני: שקט!
היפראקטיביים (א-קאפלה): אבל ניר היא היתה אחרי ואני הייתי לפניה ושבוע שעבר לא צילמנו כי לא היה לנו פלסטלינה ועכשיו היא אומרת שהיא לפני והיא בכלל אחרי תגיד לה תגיד לה ניר ניר תגיד לה ניר ני-
אני: די!!!
הגמדים נרגעים. קצת.
אני: אוקיי חמודים. זוכרים מה ביקשתי שתביאו היום?
כולם: פלסטלינה!!
אני: ומה אנחנו הולכים לעשות עם הפלסטלינה?
כולם (חוץ מעודד): אנימציה!!
עודד: סרטים מצויירים!
כולם נוזפים בעודד. שני ילדים מנסים להביא לו צ'פחה ונבלמים על ידי הח"מ.
מצ'פח 1: אבל הוא אמר סרטים מצויירים!
אני: נו?
מצ'פח 2: ואנחנו בכלל עושים אנימציה!
אני: זה אותו דבר. שבו.
עודד עושה להם אצבע משולשת במשך שעה ארוכה. שני המצ'פחים חוזרים מתוסכלים לשולחן שלהם. החיים קשים.
אני: יופי. אז בבית הייתם צריכים להכין דמות מפלסטלינה, ולחשוב איך להזיז אותה. מי הכין דמות?
חמישה עשר ילדים מרימים ידים בהתלהבות.
אני: כל הכבוד. מי רוצה להראות לכולם את הדמות שלו?
אף אחד לא מצביע, פרט לילדה תום, המכונה תותו.
תותו: אני רוצה!!!
אני: יופי תותו. מה הכנת?
תותו שולפת בגאווה גליל פלסטלינה כהה מגולגל סביב עצמו עם שפיץ בקצה, פלוס עיניים וחיוך בצבע צהוב זוהר.
אני: מקסים!! מה זה?
תותו (בגאווה אין קץ): איש קקי.
אני: מה????
תותו: איש קקי!!
אני: תותו!!
תותו: זה איש קקי! הנה, זה הקקי, ופה יש לו עיניים ופה והוא מחייך!
אני מנסה להסתגל לסיטואציה, אבל זה לא ממש הולך לי.
אני: למה הוא מחייך?
תותו: הוא לא מחייך. הוא צוחק!
אני: למה הוא צוחק?
תותו: כי הוא איש קקי!
אני: אבל זה לא מצחיק, להיות איש קקי!
תותו: אז מה אתה רוצה שהוא יעשה? יבכה??
אני: אני לא רוצה שהוא יחייך ואני לא רוצה שיבכה. אני לא רוצה בכלל שהוא יהיה איש קקי.
תותו: אבל זה מה שהוא!!
אני: אז אפשר להפוך אותו למשהו אחר. נגיד… איש פרחים.
תותו (עצבנית): אבל איך הוא יכול להיות איש פרחים אם הוא כבר איש קקי??
אני: תותו!! אני לא הולך לצלם איש קקי. מצטער מאד.
תותו: מה?!??!? (פורצת בבכי תמרורים).
אני נבהל מעוצמת המשבר, ניגש אליה, מתיישב לידה ומנסה לעודד אותה בכל זאת.
אני: די. תותו, אל תבכי. די.
תותו ממשיכה להזליף במרץ. שתי ילדות בשולחן ליד מתחילות להתייפח גם כן.
אני: תותו, די. די. לא לבכות. די.
תותו: אני-סניף- רוצה- סניף- איש- סניף- קקי- סניף- ואתה- סניף- לא- סניף-
אני: אוקיי, אוקיי!! נכנעתי! שיהיה איש קקי. בסדר?
כל הכיתה בלי יוצא מהכלל: יש!!!!!!!!!
אני: אוקיי תותו. אז בואי תסבירי לי איזו אנימציה את רוצה לעשות עם האיש… האי.. האיש קקי הזה.
תותו (בלי טיפת דמעה, רעננה ומאושרת כאילו כלום לא קרה): קודם כל האיש קקי מתגלגל סביב עצמו כמו קקי ואחר כך צומח לו פה ואחר כך עיניים ואחר כך הוא מתחיל לצמצם עם העיניים.
אני: למצמץ.
תותו: נכון.
אני: ואז מה קורה?
תותו: ואז הוא נהיה שילשול.
אני: תותו?!
תותו (במבט של עוד- מעט -אני- שוב –בוכה)- שילשול!!
אני: לא!!
תותו מחדשת את ים הדמעות. כנ"ל שתי הילדות בשולחן ליד, ואם אני לא טועה- אפילו אחד המצ'פחים מתחילת השעור מתחיל לזלוף. אני מבועת.
אני: אה… חצילונים חמודים שלי… תקשיבו! סיפרתי לכם שבסוף השנה אנחנו –
תותו: סניף- אתה- סניף- אני- סניף- רוצה- סניף- איש- סניף- סניף- קקי- סניף-
אני: בסוף השנה אנחנו מזמינים את ההורים שלכם לראות את הסרטים
שצילמנו בשעורי אנימציה! אתם חושבים שהם ירצו לראות איש קקי?!??
כולם: כן!!!!!
תותו קמה ממקומה ומדשדשת קוממיות לכיוון הדלת.
אני: לאן זה?
תותו: סניף- סניף- אותך- סניף- אותך- סניף- אותך- סניף-
אני: אותי מה?
תותו: אותך למנהלת!!
אני: מה??
תותו: אותך למנהלת על זה שלא נתת לי לעשות איש קקי!!
אני מחליט לנצל את כישורי הקומיים, מביים התקף בכי ממושך, כורע על ברכי ומתחנן שלא תלך למנהלת, מבטיח להיות ילד טוב ולהביא פתק מאמא. הילדים נרגעים, אחר כך צוחקים. תותו נכנעת, ולבסוף מתחילה לצחוק גם כן.
תותו: אז אם לא איש קקי, אני רוצה לעשות פרפר!
אני מסכים בהתלהבות יתרה. במהלך שאר השעור אנחנו עושים אנימציה של פרפר מפלסטלינה, חייזר מפלסטלינה, פטריה שלא זזה בכלל אבל מילא, חציל ושני פילים. לקראת סוף השעור אני ניגש לתותו ומחליט לברר את הסוגיה עד תום.
אני: תותו, תגידי לי רגע, מה ההורים שלך היו אומרים אם הם היו רואים שבשעורי אנימציה את עושה איש קקי?
תותו: אמא שלי אני לא יודעת, אבל אבא שלי היה בטוח אוהב את האיש קקי.
אני: את בטוחה?
תותו: כן.
אני: בטוחה- בטוחה?
ֶ
תותו: כן.
אני: למה?
תותו: כי הוא עזר לי אתמול להכין אותו כל הערב.
(צילצול).
מאלף ומשעשע, מה אני יגיד. ואפילו מאוד חנוך לויני, חסר תרבות שכמוך 😉
יום אחד, כשיהיו לי ילדים, גם אני אתעלל במורים שלהם.
קצת באיחור, אבל לא יכול להתאפק מלשאול: זו תלמידה שלך במקרה? http://www.youtube.com/watch?v=NvHgFD04wTQ&NR=1
פררג.