בשבועות האחרונים, תלמידים יקרים, העמקנו קצת את החפירות העוסקות בשפה המדוברת שלנו, ובעיקר בצורך הנואש שלנו לפלוט אותה לעבר כל אוזן זמינה. אכן, עשרה קבין מלל ירדו משמיים- ועם ישראל לקח ארבעה עשר מתוכם, לא כולל מע"מ. למה, בעצם, אנחנו כל כך אוהבים לדבר? שתי סיבות: קודם כל, יש לנו שפה יפהפיה. באמת. וזה לא נאמר בליגלוג, סרקאזם, ציניזמוס, התנשאות או סיסטיק פיברוזיס- זה בא ישר מהלבלב: עברית היא שפה מדהימה. אם יש סיבה אחת בגללה שווה לחיות, להזדקן ולמות בארץ המחורפפת הזו- זאת השפה שלה. אבל יש גם סיבה נוספת בגללה אנחנו מדברים כל כך הרבה: פשוט, מרשים לנו. זה לא הולך ברגל! את רוב הדברים האחרים כבר אסור לנו לעשות בארץ הזאת: אסור לעשן בפאבים, אסור לבעול אלפקות שלא כדרך הטבע, אסור לטייל בשמורות טבע בימי שישי אחרי 3 אחה"צ. ידעתם את זה? יצאת מהבית השכם השכם בבוקר, נסעת לגולן, הגעת לחניון יהודיה, שילמת טונות כסף לבני זונות ימח שמם כדי להיכנס לשמורה שלא שייכת לאבא שלהם, יצאת מהאוטו- הופ! פקח הרשקוביץ אומר לך ללכת הביתה. אתה מנסה להתווכח, ואז משתרבב לחלל היקום סוג של דיאלוג:
אתה: אבל יש עוד חמש שעות אור!
הרשקוביץ: נכון- ואז יהיה חושך.
אתה: אבל לפני החושך יהיה אור!!
הרשקוביץ: כן, אבל אחרי האור יהיה חושך.
אתה: ולפני הביצה תהיה תרנגולת. אפשר להיכנס בבקשה?
הרשקוביץ- לא.
אתה- תקשיב, איש טיפש עם שפם. נסענו מהבוקר, מגבעתיים, כדי לטייל כאן. מי אתה שתגיד לי איפה לטייל ומתי לטייל??
הרשקוביץ- אני הרשקוביץ ואני פקח של רשות שמורות הטבע והגנים.
אני: זה לא משהו שהייתי אומר בקול רם, הרשקוביץ. אתם גוף שהפקיע מהמדינה אזורים ששיייכים לה, רק כדי לגבות כסף לא חוקי ממטיילים שזכותם המלאה לטייל בשמורות האלו בחינם!
הרשקוביץ: אנחנו מנקים את השמורות!
אני: את זה אתם צריכים לעשות בכל מקרה, מהכסף של המיסים שלי! מי נתן לכם זכות לקחת ממני כסף או לא לתת לי להיכנס לשמורות טבע? אתם לא בניתם את השמורה הזאת!!
הרשקוביץ: זה מה שאתה חושב.
אני: סליחה?
הרשקוביץ: בחורצ'יק, רשות שמורות הטבע והגנים עבדה קשה מאד כדי לבנות לך את נחל זויתן. נראה לך שההרדופים האלה סתם שתלו את עצמם? המים במפלים? הרשקוביץ משתין את המפלים האלה כל בוקר. והבזלת?? בלי הרשקוביץ, הכל היה עוד לבה. הרשקוביץ מגיע לכאן כל בוקר, שוחה בתוך הלבה ועושה פו! פו! פו! פו!
אבל לדבר?? כמה שנרצה, איפה שנרצה, מתי שנרצה.. וזה קצת חבל. הגיע זמן באמת שמישהו יחוקק כמה חוקים שיגבילו לא את חופש הדיבור, אלא את אופציית הדיבור בסיטואציות מסויימות: "לכבוד נהג המונית מר אלברט לוי. שלום רב. בעקבות תלונות רבות שהצטברו במשרדינו, הגענו למסקנה שאתה זיין שכל. אתה מסביר לנוסעים שלך מה לדעתך צריך לעשות עם השמאלנים והאשכנזים והערבים- למרות שאותם נוסעים לא ממש שאלו אותך מה לדעתך צריך לעשות עם השמאלנים והאשכנזים והערבים. אי לכך החלטנו לשלוח אותך לסדנת ויפסאנה בקיבוץ יפרוחי חרצף, בה סופסוף תסתום ת'פה. מדובר בקורס שתיקה מונעת: היא מונעת מאיתנו לשמוע את זיוני השכל שלך במשך עשרה ימים. שים לב: לא מדבר בעונש- מדובר בפרס. בשבילנו".
אבל עם כל הכבוד לנהגי מוניות- אם יש סיטואציה אחת שבה חייבים לעשות הרחבה לחוק דרומי, ולאפשר לך לירות חופשי באנשים שמעזים לדבר איתך, מדובר ברגע המצער בו אתה מגלה שאיבדת את המפתחות שלך, וכל הסביבה מיד מתנדבת לעזור לך, למרות שלא ממש ביקשת מכל הסביבה להתנדב לעזור לך. מדובר במתקפה משולבת בת ארבעה גלים. ראיתם פעם, בסרטי טבע, להקה של זאבים רודפת אחרי אנטילופה? זה אותו דבר, רק שהפעם אתה האנטילופה. האימבציל הראשון מגיע אליך ופולט את הפנינה: "נסה לחשוב איפה שמת את המפתחות". אני אוהב את המילה "נסה" במשפט המופלא הזה. למה נסה? כי אם לא תצליח לחשוב- לא נורא.. לפחות ניסית לחשוב. ולמה, בעצם, שאני לא אצליח לחשוב? כי ברגע שאיבדת מפתחות במדינה הזאת, כל היכולות האינטלקטואליות שלך נשללות מיידית לשלושים יום. לפני רגע היית סטיבן הוקינג. איבדת מפתח? אתה מעיין חודדה. "אוי מתוקי, איבדת את המפתחות.. מסכנון שלי.. מאיפה אתה, חמוד?" "ממכון וייצמן", "בן כמה אתה, בונבוני?" "בן חמישים ושמונה. אני הדקאן! ובואו אני אפתיע אתכם: ניסיתי לחשוב איפה שמתי את המפתחות, ואפילו הצלחתי לחשוב איפה שמתי את המפתחות – ואפילו הלכתי למקום שבו שמתי את המפתחות, ונחשו מה לא נמצא שם- המפתחות!!!"
בגל השני של המתקפה הזו יש את הקרציון שמודיע לך: "אל תדאג. המפתחות נמצאים במקום האחרון שבו הנחת אותם". באמת? גם הלבלב שלך ימצא עוד מעט במקום האחרון שבו אני אניח אותו. מיד אחריו מגיע אליך גל התקפה מספר שלוש: גשש בלש. הוא מביט בך בפרצוף מכורכם ואומר: "נסה לשחזר את הצעדים שלך". אוקיי. אני זוכר את גן נחמה.. אני מציע חברות לרונית סיטון.. אנחנו משחקים אבא אמא עם פרי יבש של צפצפה, ואז עוברות ארבעים שנים, אני מאבד מפתחות, ואיזה דביל בא ואומר לי לשחזר את הצעדים שלי!"
ובסוף, לקראת הגרנד-פינאלה, מגיע תמיד הרוחניק בשקל שמרגיע אותך במילים הרכות: " אל תדאג. המפתחות יצוצו בסוף מתישהו, איפשהו". בטח שהם יצוצו. יודע איפה הם יצוצו? הם יצוצו במשחטת רכב בג'לג'וליה, כשהערסוואט שגנב לי אותם ימסור אותם ואת המכונית שלי לאבו ג'ילדה, וירוץ להזריק לעצמו את המנה היומית. באמת תודה רבה!