געגוע

השיחה האחרונה שלי עם דודו גבע התקיימה במועדון "קולטורה" בתל אביב, בתאריך 12.2.2005, במהלך יריד הקומיקס "שוקולטורה" שהתקיים שם כל אותה שבת. ביריד הזה מכרתי לראשונה את ספר הקומיקס הראשון שלי ("צלילי המוסאקה") שהוצאתי לאור חודשיים קודם, בתמיכתו של דודו,
ולאחר משברים רבים בדרך.
האיש המצויין שהכיר ביני ובין דודו היה עידו אמין, ששנתיים לפני כן ניסה להרים מיזם קומיקס רשתי בשם "קומיומי", בו היו אמורים להשתתף קומיקסאים רבים, ובניניהם דודו ואנוכי. עידו ואני התיידדנו באותה תקופה, וכאשר סיפרתי לו על כוונתי לקחת את החומרים המוצלחים יותר שפירסמתי בעיתונים בשנות התשעים, לקבץ אותם ולהוציא אותם כספר קטן, הוא היה הראשון שהציע לי לשלוח את החומרים לדודו ולשמוע מה דעתו.
אין אמן קומיקס עלי אדמות- כולל קראמב, לארסון, דון מרטין, סרג'יו ארגונאס, דן קולינס- שאני מעריץ יותר מדודו גבע. אין אמן בכלל שהערצתי יותר מהאיש הגאון הזה, שעל ברכיו גדלתי והתחנכתי. החל מקריאה אובססיבית של "זוארץ" בגיל שמונה, צוחק מבדיחות שלא הבנתי ומתפעל עד עמקי נשמתי מהקו הגאוני של דודו- הקו שנראה בדיוק כמו הסרטים של צ'פלין: ספונטני, זורם ומרושל לכאורה- אבל מוקפד רצח, עבור ב"יוסף" וספרי המגוחכים שליוו את גיל ההתבגרות הפרובלמטי שלי, וגרמו לי לשרבט אלפי יוספים קטנים על שולחנות אליאנס בראשית שנות השמונים, ועד "דרדר במדבר" שדודו הוציא בשנת 84- ספר שבעיני הוא פסגת היצירה שלו, ובמיוחד "אלנבי בלוז" שמסיים אותו, יצירת מופת גאונית, מהורהרת ומעורערת, שיר הלל אורבני לאחד הרחובות בעלי פיצול האישיות החריף יותר בארצנו.
ולמרות זאת, הרעיון של עידו אמין לשלוח לדודו חומרים שלי, נראה לי מוזר.
"מה יצא לי מזה?" שאלתי אותו. "דודו יכול לעזור לך! הוא עוזר להמון קומיקסאים להוציא לאור חומרים שלהם."
"בשביל מה הוא עושה את זה?" הקשיתי.
"לא יודע. זה דודו" ענה לי עידו.
לא שלא הכרתי אמנים נחשבים לפני דודו. הכרתי. רובם היו- ועודם- אנשים שמתעניינים בעיקר בתחת של עצמם, רודפים אחרי מחמאות גם כשהם בשיא תהילתם, ומדי פעם תולים את עצמם בתא המעצר, על כבל של קומקום חשמלי. בשום אופן לא הצלחתי להבין מה האינטרס של גאון בסדר גודל של דודו גבע, להשקיע בי אפילו חצי דקה עלובה. אבל החלטתי לנסות בכל זאת.
כעבור מספר ימים, בספטמבר 2004, שיכפלתי מהדורה מורחבת של ה"מוסאקה" ושלחתי אותה לדודו, לצייטלין. שבוע וחצי עברו, ויום אחד מחכה לי הודעה בתא הקולי, בקולו המסטולי-מתוק-קורע מצחוק של דודו:
"ניר ש-לום, זה דודו גבע. קיבלתי את הספר שלך וקראתי בינתיים, לא יודע, חצי ממנו בערך. וראיתי שם אחלה, א-חלה דברים ואחלה חומרים. ממש, צחקתי ונהניתי. אז.. אנלא יודע עדיין מה זה אומר, אבל רק רציתי להביע בפניך את התרשמותי החיובית ביותר".

ההודעה המופלאה הזו תפסה אותי לא מוכן. יכול להיות שקצת בכיתי מהתרגשות, יכול להיות שהייתי סתם בשוק, אבל פתאום, בבת אחת, נראו לי כל עשר השנים בהן השקעתי את עצמי בעיקר בענייני קומיקס- שוות משהו.
ביד רועדת חייגתי אליו, ושקענו בשיחה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. הוא מיד קישר אותי לאנשים, בתי דפוס, עורכים, גרפיקאיות ומי לא, וממש כעס עלי כשסיפרתי לו שהיו תקופות, לפני האינטרנט, בהן חשבתי פשוט לגנוז הכל ולהפסיק. האיש הזה התייחס לקומיקס באותה אדיקות בה אורי אבנרי מתייחס לתהליך השלום: אם תפסיק הכל, בשביל מה עבדת כל החיים? הוא גרם לי להבין פתאום שאף אמן, מנותק ככל שיהיה, לא עובד בוואקום. כולנו חלק ממשהו, אם נרצה או לא נרצה, ומבחינתו של דודו, סצינת הקומיקס האלטרנטיבית היא גאווה ענקית שלו, וממש לא היה לו אינטרס להיות היוצר היחיד שהצליח בתחום.
כעבור מספר חודשים עמדתי ליד מכבש הדפוס בדפוס "קל" ביפו, והחזקתי בהתרגשות את הספר הראשון שלי, בהוצאה הפרטית שלי, 420 עותקים במהדורת כיס, מותאמת לכל בית שימוש שמכבד את עצמו.

האדם הראשון שיקבל ממני את הספר יהיה דודו, היה לי ברור, ולפני שהספקתי להגיד יעקב אבולעפיה קיבלתי מייל מדודו, בו הוא מזמין אותי (ואת שאר תל אביב, מן הסתם) לקפה "תמר" כדי להרים כוס תה ולהיפרד מהברווז, שנפח את נשמתו באותו שישי, במהדורה האחרונה של "שתיקת הברווז", לאחר שדודו אולץ להפסיק את המדור בידי אי אילו אנשים קטנים מ"העיר".
דודו שמח לקבל את המוסאקה, ולמרות הנסיבות הלא ממש משמחות של הרמת הכוסית הזו ב"תמר", כבר היה שקוע כולו בפרוייקט "ספרות זולה", בו קובצו להם עשרות אנשים מוכשרים ויצרו חוברת קומיקס אלטרנטיבית שהכילה גם פרוזה ושירה. חלפו להם מספר שבועות במהלכן ניסיתי למצוא חנויות שיסכימו למכור את המוסאקה שלי, ואז הפציע לו יריד "שוקולטורה", בשבת ה12 בפברואר 2005. לראשונה בחיי פתחתי דוכן ספרים, העמסתי עליו עשרות עותקים של המוסאקה, קניתי בירה ועוד בירה והתחלתי למכור את מרכולתי, בעצלתיים. איך, בעצם, מוכרים ספר קומיקס? צועקים "רק היום"? קופצים עירום מתוך עוגת קצפת? זהו, שלא היה לי מושג, אבל אז הגיע דודו. הוא לקח עותק של המוסאקה, אמר לי "תסתכל מה שאני עושה" והתחיל לשכנע אנשים לקנות, בהרד-סייל: "תקנו את הספר הזה! עכשיו!! הומור שחור בכמויות! ספר חובה בכל בית שימוש!" בגדול- זה עבד. אנשים התחילו לקנות ולא רק לעלעל (השיא שייך לבחורה שעמדה בדוכן, קראה את כ-ל הספר, נקרעה מצחוק- והלכה).
אלית אבני הסתובבה בין כולנו וצילמה את דודו מנסה לשכנע זוג עלמות חמד לקנות את המוסאקה:

ממש לפני שהיריד נסגר, ניגש אלי דודו ונתן לי חוברת של "ספרות זולה". הוא הוסיף הקדשה: "לניר המקסים, מדודו גבע הברווז המעריץ אותך לנצח". חיבקתי אותו בזהירות וסיפרתי לו שאני אוכל את עצמי שלא שלחתי לו את הקריקטורות שלי כבר לפני עשר שנים. "יכלו להיות לי עוד עשר שנים לעבוד איתך!" אמרתי לו, והוא ענה: "אז מה? אז עכשיו יש לך עוד עשר שנים לעבוד איתי". בטח. שלושה ימים אחר כך, בעשר בבוקר, קיבלתי הודעה מאלית אבני: "הי נירמו, שמעת חדשות? בבקשה תגיד לי שזה בדיחה, מה שאמרו עכשיו על דודו".
אבל זו לא היתה בדיחה. דודו מת, וכולנו היינו בהלם. בהלוויה שלו כולם דיברו על הסמיכות הזאת, בין המוות של הדמות המצויירת למוות של מי שצייר אותה. היו שם קומיקסאים צעירים שסיפרו על ההזדמנות הראשונה שדודו נתן להם, על מכונת הצילום המפורסמת בצייטלין, על הרעיון להעלות את הברווז לראש בנין העיריה.
כמה ימים לאחר ההלוויה, הוחלט לתלות ברחבי תל אביב מודעות אבל אלטרנטיביות לזכרו של דודו, שיצוירו על ידי אנשים שהכירו והעריצו אותו. אני ציירתי את סצינת הסיום של הקומיקס "נוצות" (מתוך "יומן הפקיד"), וצירפתי הקדשה עצובה ונרגשת בהשראת "הענק וגנו" של אוסקר ווילד: "לדודו הענק, תודה שנתת לנו לשחק בגנך. באהבה וגעגועים, ניר מולד".
אתמול, שש שנים למותו, עצרתי פתאום באמצע היום והבנתי כמה אני מתגעגע לאיש הגאון הזה, שהצליח ללמד אותי גם כמה דברים מעבר לקומיקס. זכר ברווז לברכה

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא געגוע

  1. מאת עדו‏:

    אני עד היום זוכר את זעקות השבר בחצר בית הספר שלי כשהסתבר שהעולם התפוצץ כי אהלן וסהלן שכחו שיש גם פצצת מזרונים. היינו מחכים בכל יום שישי לעיתון 'כל העיר' הירושלמי כדי לדעת מה עלה בגורלם של אהלן וסהלן, את יוסף מהעירייה פחות היכרתי כי כבר התגייסתי אז ודי איבדתי קשר.

  2. מאת nirmo‏:

    אני בניגוד אליך, בתור צפונבון תל אביבי, הייתי מכור ל"יוסף" וכמעט שלא הכרתי את אהלן וסהלן עד שיצא ספר מגוחך. ההתמכרות היתה כל כך חמורה, עד שהסכמתי לעבוד בחלוקת עיתונים, רק כדי לקרוא את "יוסף" בשישי בשלוש בבוקר, לפני כולם.

  3. מאת פוש‏:

    נירמו אתה לא כזה מכור, אני מכיר עוד לא מעט שמכורים ליוסף..

    לימודי עיצוב פנים

    לימודי עיצוב אופנה

השאר תגובה