באדה בינג

אתמול בלילה סיימתי את מרתון הסופרנוס השביעי שלי.
מאז שדייויד צ'ייס החשיך לנו את המסך ב-2007, לא זכינו לסדרה שתתחרה בגאוניות של הסופרנוס. נכון, מאז הספיקו להפיק את "אימפריית הפשע" (תרגום נוראי ל"אימפריית הטיילת"), ולאחר צפיה בעונה הראשונה שלה אפשר אכן לקבוע שמדובר ביצירה מעולה- שלא מתקרבת לקרסוליים של הסופרנוס, לדעתי, בטח לא בכל הקשור לעומק של הדמות הראשית, לקונפליקט הפנימי שלה, או לרגשות המעורבים שהיא מעוררת בנו, בכוונה גמורה. בגלל זה אני חוזר לטוני, כריסי, פולי וסילביו לפחות פעמיים בשנה: יום אחד, בדרך כלל חמישי, לקראת חצות, אני מתרווח לאחור על האמריקן קומפורט מול המסך, ובקצב של שני פרקים בלילה, מסיים את המרתון תוך חודש וחצי בערך. התמכרות? ללא ספק, אבל אני גאה להיות מכור ליצירת מופת נעלה כל כך. בכל מרתון כזה אני מגלה דברים חדשים, רגעי קסם קולנועיים (קשה לי לומר "טלויזיוניים", כי הסופרנוס היא הרבה מעבר לטלויזיה), דימויים ויזואלים גאוניים, טקסטים עוצרי נשימה, הומור קורע, משחק בלתי נתפס, ואחד ג'יימס גנדולפיני- שחקן כל כך מושלם, שקשה לי להאמין שהוא לא ממשיך להיות טוני סופרנו כאשר מכבים את המצלמות על הסט.
הרבה מילים נכתבו בארצנו הקטנה על הסופרנוס. יותר מדי מילים, אם תשאלו אותי. במהלך העונה השישית התפרסם טור סופרנוס קבוע שכתב אחד הכותבים היותר מעאפנים בארצנו (בלי לנקוב בשמות), איש שהצליח לקחת יצירת מופת מושלמת ולמזמז אותה בטור שלו באופן כה עילג ומנייריסטי, עד שהתוצר הסופי נראה כמו סצינת אהבה בין זאב רווח לג'ואנה ניוסאם. הייתי זקוק לכמה שנות הפוגה כדי להדחיק חלק מהשטויות של אותו פובליציסט דמיקולו, והזמן הזה עבר. היום- ללא יומרנות פובליציסטית יתרה- בא לי לכתוב קצת על הסופרנוס. לא ניתוח של הסדרה, לא פרופיל אנתרופולוגי אמריקאי-איטלקי, רק רשימונת אישית צנועה, בסדר אקראי לחלוטין, של מספר סצינות נפלאות מתוך הסדרה החשובה ביותר בתולדות הטלויזיה:

הזיטי של קרן


בובי בקליירי (בקלה)- אחת הדמויות הפחות אנורקטיות בקאסט של הסופראנוס, ואחד הגנגסטרים העדינים יותר שנראו אי פעם על המסך, מאבד את אשתו קרן בתאונת דרכים. בובי שבור לחלוטין, אולם ג'ניס, אחותו של טוני, מניפולטורית חולנית וחתרנית בלתי נלאית, מחליטה להשיג אותו לעצמה. ברגל גסה ושמנמנה, היא דוחפת עצמה עוד ועוד לתפקיד גברת בקליירי הבאה. אולם המשימה לא פשוטה: בנו וביתו של בובי לא ממש מתים על ג'ניס, בלשון המעטה, ובובי עדיין מתאבל על קרן, אבל שהופך לאובססיה- מתברר שבכל יום הוא מניח עוגה על קברה.. ג'ניס חייבת לקטוע את המורבידיות הזו, ובאחד מביקוריה היא מחטטת בפריזר, מוצאת קופסא ובה זיטי קפוא ומציעה לבובי לחמם אותו. "זה הזיטי של קרן!" נזעק בובי, "הזיטי האחרון שהיא הכינה!" ג'ניס מתנצלת ומחזירה את הזיטי לפריזר. כמה חודשים עוברים, ג'ניס משרבבת עצמה עוד ועוד לחיי משפחת בקליירי, ואז מגיעה אחת הסצינות הבלתי נשכחות של הסדרה: היא מוציאה מהפריזר שוב את הזיטי של קרן. בובי מזדעק שוב, אבל הפעם, ג'ניס לא מוותרת. בדימוי קולנועי יפהפה לעליונות החיים על המוות, האובססיה המורבידית מול ההחלמה ואולי גם הפנטזיה מול ההתפשרות עם המציאות- היא עומדת מולו בשקט וממשיכה להחזיק את הזיטי הקפוא, השריד האחרון לקיומה של קרן בחייו של בובי. בובי מביט בה, ולבסוף נכנע ומהנהן. זה כל מה שצריך בשפה הקולנועית הגאונית של דייויד צ'ייס: הינהון קטן אחד. ג'ניס ניצחה.

הארנב של ארטי


ארטי בוקו הוא אחת הדמויות האהובות עלי בסדרה. בדומה לדמויות הטראגיות, העדינות, הנוירוטיות והשבריריות שגילם ג'ון קאזאל זכרונו לברכה (עליו כתבתי פוסט עצוב ומשתפך בקיץ האחרון), הוא מגלם בסדרה את הצדיק היחיד בסדום: השף של מסעדת "וזוביו" וחבר הילדות היחיד של טוני שדווקא לא הלך בדרכו: ארטי מעדיף לפרנס את משפחתו ביושר ובעבודה קשה מעל כיריים לוהטים, וגאה מאד בעמלו ובמסעדה שלו, שהיא כל עולמו: את רוב זמנו הוא מעביר בה, במטבח ומחוצה לו, מבשל, מקשקש עם האורחים, מנסה ליצור אוירה ביתית. אולם ארטי הוא צדיק ורע לו: המסעדה שלו נשרפת כבר בעונה הראשונה, הוא מתאהב באדריאנה הבלתי מושגת, נעקץ על ידי נוכל צרפתי, ובעונה השישית הוא מגלה שמרטינה, המארחת היפהפיה של ה"וזוביו", משתפת פעולה עם בני הפושטק, ומריצה תרמית כרטיסי אשראי במסעדה. ארטי מאבד את זה, מפוצץ את הצורה לבני וכתוצאה מכך כמעט מאבד את ידו ב"תאונת מטבח" רותחת. כולם מנסים לכאורה לעזור לו ונותנים לו עצות מהתחת, כאשר העצה העיקרית אותה נותנים לו שרמיין אשתו, טוני ואנשים אחרים היא: אנא, ארטי, מספיק לפטפט עם האורחים. הם רוצים לאכול את האוכל שלך, לא לשמוע את הבדיחות המטופשות שלך. ארטי הפגיע נעלב עד עמקי נפשו, מכריז ברוגז, וממש לפני שהוא עוזב בזעף את המסעדה וחוזר הביתה, מודיעה לו שרמיין: זוג סועדים התיישב. "המטבח סגור" הוא עונה לה בכעס. "הם כבר פתחו בקבוק" היא עונה. "ובכן, הם יצטרכו לאכול מה שאבשל להם". ארטי מציץ רגע בזוג האוהבים מבעד לחלון דלת המטבח, ומבין לפתע מי הוא ומה הוא: שף. ארטי הוא טבח, אמן אוכל. לא סטנדאפיסט, לא מארח, לא סלב נוצץ: הוא מכין אוכל, והוא טוב בזה. הרגעים הבאים הם אוסף של השוטים היפים ביותר שנוצרו כדי להלל את המקצוע הזה, בישול: ארטי פותח ביד רוטטת את ספר המתכונים הישן שלו, מוצא שם מתכון לארנב בעשבי תיבול, מוציא מהמקרר את הארנב שצד בגינת ביתו כמה ימים לפני כן, ואז ניגש לכיריים כדי לעשות את הדבר שלו, הקסם הארטי-בוקואי הנודע. שיר הלל יפהפה לאמנות הבישול, ואחת הנקודות היחידות בסדרה בה ארטי בוקו זוכה לטיפונת של חמלה במקום קיטונות הקנאה, המרירות והתיסכול שהפכו להיות מנת חלקו הקבועה.

מי אני? לאן אני הולך?
בסוף הפרק הראשון של העונה השישית והאחרונה, טוני נורה בבטנו ע"י הדוד ג'וניור הסנילי, ונמצא בתרדמת בבית החולים, כשהוא נתון בהזיה אחת מתמשכת בה הוא בוחן אופציה קיומית חלופית: להיות אדם אחר לגמרי. שני הפרקים הבאים הם, בעיני, פסגת הגאוניות של הסופרנוס. שני פרקים מושלמים לחלוטין, שיכלו להפוך בשקט לפיצ'ר אחד מושלם: לאחר חמש עונות בהן הכרנו את טוני הגנגסטר, האבא, הבן, בן הדוד, טוני המתלבט בין שתי משפחותיו ומה לא- יש לנו הזדמנות לגלות טוני נוסף, אלטרנטיבי: טוני החנון, טוני הישר. ההזיה המתמשכת אותה חווה טוני מציגה בפנינו טוני שנמצא עמוק במרוץ העכברים האמריקאי- אבל במיינסטרים, לא בשוליים. הוא נוסע לעיר אחרת כדי להשתתף בכנס. וכרגיל בסופרנוס, צדיק ורע לו. לילה לפני הכנס, טוני מחליף בטעות מזוודה עם אדם בשם קווין פינרטי, וכשהוא מתייצב להירשם לכנס הוא מגלה שלא נותנים לו להיכנס, כי תעודת הזהות שלו נמצאת אצל פינרטי. "החיים שלי במזוודה הזאת" הוא אומר לאשתו בטלפון, והוא צודק: המזוודה הזו היא דימוי מושלם לחיים של טוני, והמזוודה של פינרטי היא החיים האלטרנטיביים שהיו יכולים להיות לו. גם חדר במלון טוני לא יכול להשיג ללא תעודת זהות, ובעצם כלום- אלא אם כן אותו פינרטי יתייצב ויחפש את המזוודה שלו. אבל פינרטי המסתורי מבושש להגיע, ובלית ברירה נאלץ טוני לאמץ את זהותו של פינרטי: הוא משתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לשלם על המלון, האוכל, המכונית השכורה. אותו פינרטי אלמוני, מתברר, הוא סוכן כושל של מערכות הסקה, והוא מעביר את זמנו בהתחמקויות מזוג נזירים טיבטים ששכרו את שירותי החימום שלו והתאכזבו. טענותיו של טוני שהוא איננו פינרטי נענות בבוז, ומזכות אותו אפילו בסטירה מנזיר טיבטי(!). אולם למחרת מתרחשת תפנית מדהימה בעלילה: טוני מחליק ונופל במדרגות. הרופא מאבחן אצלו זעזוע מוח קל, אולם יש לו גם חדשות רעות יותר: סריקת הסי.טי של מוחו של טוני מעידה על סימנים ראשונים של אלצהיימר. בגיל 46.. טוני לא מספר את הדבר לאף אחד פרט לברמן הנאמן של המלון, אולם לאט לאט מחלחלת למוחו השאלה: מי הוא? לאן הוא הולך? והשאלה החשובה מכל: האם יכול להיות שהוא בעצם קווין פינרטי? רעיון יפהפה. שני פרקים בתוך סדרה גדולה, שיכלו להפוך לאחד הסרטים המושלמים שראינו.

ה"אינטרוונשן" של כריסי

כריסטופר מולטיסנטי אוהב את האבקה הלבנה קצת יותר מדי. הוא מזריק אותה, מסניף אותה, נותן לה להרוס אותו לחלוטין, וכל זאת בזמן שטוני מנסה לסמן אותו כיורש שלו, יד ימינו, דם מדמו. באחת הפעמים בהן הוא מסומם לחלוטין, הוא מכה את אדריאנה, שנמלטת לביתם של טוני וכרמלה ומבקשת עזרה. העזרה מגיעה בדמות מנחה חלקלק מ"נרקומנים אנונימיים" שמארגן מפגש Intervention: מפגש "לא שיפוטי" בו כל אחד מיקיריו של כריסי יסביר לו כיצד ההתמכרות שלו פוגעת בו. בשעיה היעודה מתאספים בסלון דירתם של כריסי ואדריאנה כל הקאסט: פולי, אדריאנה, כרמלה, טוני, בובי, אימו האלכוהוליסטית של כריסי וכל השאר. הכוונה אולי טובה, אבל הביצוע גולש מהר מאד ל"אינטרוונשן" בנוסח הסופרנוס: כריסי חוטף את המכות של חייו, מכולם. בשורה התחתונה, למרות האלימות שבה- זו אחת הסצינות המצחיקות שראיתי בחיי, בעיקר בשל הפער בין מה שאמור היה להתרחש, ובין מה שהתרחש בפועל.

הסיגריה של אבא בקלה

באחת העונות הראשונות, נמצא אבא של בובי בקלה במצב של טוטאל- לוס. יש לו סרטן ריאות, השיעול שלו מזעזע וכולם מבינים שלא נשאר לו הרבה זמן. בתור כבוד אחרון, הוא מקבל על עצמו משימת חיסול של בחורצ'יק צעיר. המשימה מסתבכת, אולם אבא בקלה- שהיה מחסל מקצועי בשנות הזוהר שלו- מצליח לחסל את מי שהוא צריך לחסל. התקף השיעול המזעזע שלו חוזר, כולו מלא דם, אבל הוא נראה מבסוט. ואז, מתנשם ומתנשף, הוא מתיישב על הרצפה ומדליק סיגריה אחרונה. הוא שואף אותה לריאותיו המסורטנות באדיקות של צוללן ששואף חמצן, ואתה בוהה בו ומבין שככה זה אצל הגנגסטרים: לבן הוא שחור, שחור הוא לבן. מוות הוא בסך הכל עבודה, משימה שהצליחה. מה שכל אדם אחר יראה כמרעיל ומזהם- עשן סיגריה לריאה קורסת- נתפס אצלו כמפגן מרשים של שליטה עצמית. והכל עדיף, אצל הסופרנוס, מאשר לאבד את היכולת שלך לשלוט במשהו או מישהו. כמה דקות מאוחר יותר, אבא בקלה מתנגש בתמרור ונהרג, לא לפני שהחזיר לעצמו קצת כבוד עצמי, וזה הכי חשוב.

הבלוף של מלפי


ד"ר אליוט קופרברג (בגילומו של הבמאי פיטר בוגדנוביץ') פסיכולוג העל אצלו נמצאת בטיפול ד"ר מלפי, הפסיכולוגית של טוני (כי ככה זה בסופרנוס: אף אחד לא מושלם), מספר לה, ממש לקראת סוף הסדרה, על מחקר חדש שהתפרסם, הקובע כי טיפול פסיכולוגי אינו מסוגל לסייע לפושעים וסוציופטים. לא זו בלבד, הטיפול מזיק להם: הוא משכלל את יכולתם לשקר, להעמיד פנים ולהפגין רגש, ובכך רק הופך אותם לפושעים מוצלחים יותר. מלפי מזועזעת. בהתחלה היא מתנגדת למסקנות המחקר, אולם אז, בשיחה האחרונה עם טוני, היא מאבחנת אצלו את כל התסמינים עליהם מדבר המחקר. בצעד חריג ומפתיע היא מתייצבת מולו ומודיעה לו שהיא לא יכולה להמשיך לטפל בו. טוני בהלם, וגם אנחנו. שש עונות של טיפול ובזה הכל מסתכם?? הכל היה בלוף?? אז זהו, שזה חלק מתהליך הגמילה המהירה שדייויד צ'ייס מעביר אותנו בפרקים האחרונים: הכל בלוף. הכל טלויזיה. טוני לא אמיתי, הוא בעצם גנדולפיני. הטיפול לא אמיתי, הוא לא יעיל. וזה אחד ההבדלים הגדולים, אגב, בין טלויזיה לקולנוע: בסרט קולנוע הגיבור חייב לעבור שינוי. בסדרת טלויזיה? ממש לא, ובמיוחד אצל הסופרנוס: אף דמות בסדרה הזו לא הצליחה באמת להשתנות. ולא שלא ניסו: אנשים ניסו לצאת מהארון, להשתקם ולפתוח מכון עסוי או להפסיק הכל ולעבור לקליפורניה, מה לא. כולם גמרו באותו מקום: מתחת לאדמה.
המחקר אותו מצטט ד"ר אליוט, אגב, הוא מחקר אמיתי לחלוטין שפורסם על ידי הפסיכיאטרים סמואל יוכלסון וסטנטון סיימנאו. עם זאת, הסצינה בה מלפי זורקת את טוני מהטיפול עוררה זעם רב בקהילת הפסיכולוגים ברחבי העולם. רובם ככולם טוענים שגם אם המחקר נכון, אי אפשר סתם כך להיפטר ממטופל. בטח לא ממטופל בשם טוני סופרנו.

שריר הלסת של פיוריו


ארטי בוקו בצרות. הוא התפתה להלוות כסף- חמישים אלף דולר- לצרפתי חלקלק שמעוניין לשווק בארה"ב את משקה הארמניאק ("זו הוודקה החדשה"), אבל הצרפתי- פלוס הכסף- התנדפו כלעומת שבאו. ארטי עושה חזרות מול הראי על תפקיד הגיבור הקשוח שבא לדרוש את כספו, אבל במציאות, כך מתברר, זה עובד פחות טוב: הוא מתעמת עם הצרפתי (שמודיע לו שהכסף הלך פייפן), מתכתש איתו, סופג חבטות נמרצות וקורע את תנוך אוזנו. ארטי מבין שמעולם לא קורץ מאותו החומר ממנו קורצו רוב מכריו המאפיונרים ובעיקר טוני- ומנסה להתאבד. טוני מגיע לבית החולים ובצעד חצי חברי וחצי נכלולי, "קונה" ממנו את החוב שחב לו הצרפתי, תמורת ויתור על החוב האישי שלו במסעדה, שהצטבר לאי אילו אלפי דולרים.
הפרק ממשיך ומתפתל לאירועים שונים לחלוטין, אולם כמה דקות לקראת סיום, מתרחשת סצינה גאונית בת חמש שניות וללא אף מילה: דלת בבית מלון. צלצול בדלת. הדלת נפתחת, ואנו רואים את הצרפתי החלקלק. הוא מביט בפליאה בעומד מולו: פיוריו, אימת המאפיה הניו-ג'רזית. פיוריו, שמיישב מחלוקות בדרך כלל בעזרת כדור בברך, כמו שלימדו אותו בנאפולי, לפני שהגיע לארה"ב ולפני שהתאהב בכרמלה. פיוריו עומד בפתח, ומביט בצרפתי. הוא לא עושה כלום, אבל אז אנחנו רואים משהו קטן זז בפרצוף שלו: שריר מפרק הלסת. פיוריו חורק שיניים, זה לא יכול להיגמר טוב.

הכסא הריק של ראלפי


ג'ניס, אחותו של טוני, (השחקנית איידה טורטורו, אחותו של ג'ון טורטורו) היא הר געש אנושי שמורכב בעיקר מתכונות מעצבנות, קטנוניות ומאוסות: היא רוחניקית בגרוש, תחמנית, חופרת, נודניקית, מניפולטורית, שקרנית, יזמית כושלת, בעלת פיוז קצרצר במיוחד וגם אדם מאד אלים, כאשר אותו פיוז קופץ. אבל אחד הדברים הכי מקוממים בג'ניס, מבחינתו של טוני, הוא הטעם הבעייתי שלה בגברים: כבר שנים שהיא מתעקשת להתאהב בגנגסטרים הגרועים והדוחים ביותר עימם עובד טוני: האחרון היה ריצ'י אפריל הפסיכופט (שסיים את הקריירה בתוך שק אשפה גדול במטבח, לאחר שהרביץ לג'ניס בפעם הראשונה והאחרונה), והנה היא שוב נדלקת על סקאמבג חדש: ראלפי. ללא ספק, החלאון החלקלק והמאוס ביותר בכל עונות הסדרה. ראינו אותו מכה למוות רקדנית ב"בינג" ומתחמק מעונש ("היא היתה זונה!"), והדבר האחרון אותו רוצה טוני לראות מולו בארוחת צהריים בביתו הוא החלאה הזה. אבל ראלפי הוא בן זוגה של רוזלי אפריל- חברתה הטובה ביותר של כרמלה- וטוני נאלץ לארח אותו בארוחת יום ראשון. גם ג'ניס נמצאת שם, מתגלגלת מצחוק לשמע סיפוריו הנדושים של ראלפי. באמצע הארוחה, ראלפי ניגש לשירותים כדי להסניף כמה שורות. כמה דקות אחריו, מחליטה ג'ניס להיכנס יחד עימו לשירותים ולעשות כמה שורות בעצמה, והעניינים בין השניים מתלהטים. בשעה שהרומן הזה תופס טורים למעלה, בשירותים- למטה, בשולחן האוכל, טוני מביט מולו ורואה את כסאו הריק של ראלפי. פן שמאלה- ואנו רואים את כסאה הריק של ג'ניס. זה כל מה שטוני צריך כדי להבין הכל: מבט, כסא ריק אחד, פן, כסא ריק שני. זה הכל. כל כך מושלם. כמה פרקים מאוחר יותר, ראלפי יעשה את הטעות של חייו. מילא להתעסק עם אחותו של טוני- על זה הוא מסוגל להבליג. אבל להרוג לטוני את פיי-או-מיי, סוסת המרוץ שלו? זה כבר יותר מדי, וראלפי משלם על הסוסה הזאת בראשו, תרתי משמע למשעי.

השיניים של טוני
אנחנו בעונה החמישית והעניינים יוצאים קצת משליטה עם טוני בי (בלונדטו)- בן דודו של טוני, שהשתחרר לאחרונה מהכלא בו ישב 15 שנים. במהלך כל העונה הזו נמצא טוני בי בדילמה רצינית: מצד אחד הוא רוצה להיות אדם ישר- לעבוד בתור מעסה מוסמך ולהשתקם. מצד שני, להיות בן דוד של טוני זה אומר דבר או שניים.. גם טוני לא תמיד יודע איך לאכול את השיקום הזה של בן דודו, אולם כמו רוב הדמויות בסדרה- השינוי לא מגיע אף פעם: מה שהיה הוא שיהיה. שניה לפני שהוא פותח מכון עיסוי במימון המעסיק הקוריאני שלו במכבסה- טוני בי מפוצץ לקוריאני את הצורה, וחוזר לסקוור וואן.
אבל להתפרנס צריך, וטוני בי מבצע כמה שווארצע ביזנס עם האנשים של כרמיין הקטן (והאידיוט). אחד הביזנס הוא חיסולו של בילי, אחיו של פיל לאוטרדו, חיסול שמדרדר את מערכת היחסים- הבעייתית ממילא- בין סניף ניו יורק לניו ג'רזי. לבסוף לא נותרת לטוני ברירה- הוא חייב להסגיר לידי פיל את טוני בי. רגע לפני שהוא עושה את זה, הוא מחליט שפאק איט- הוא לא ימסור את בן הדוד שלו לאף אחד: הוא יהרוג אותו בעצמו. זה לא קל: טוני הרג לא מעט אנשים, אבל לא בן משפחה. להרוג בן דוד זה כמו להרוג חלק מהגוף שלך, הוא מרגיש- ולראיה, מגיעה סצינת החלום המדהימה, במהלכה טוני יושב לארוחת ערב במסעדה יחד עם הוריו של פין (את האם מגלמת אנט בנינג. "את אנט בנינג, נכון?" שואל אותה טוני בחלום). לפתע טוני מרגיש משהו מוזר בפה, ושם לב שהשיניים שלו מתחילות לנשור לצלחת. אם החלום הוא אוסף דימויים ויזואלים, השיניים הן הדבר הקרוב לנו, הבטחון שלנו בעולם, ובמונחים של טוני- המשפחה.

השיניים של קוקו
כבר שנים שבארוחות שישי אצל אימי המתוקה, מתנהל דיון קבוע: איך יתכן שאתה, בני, דם מדמי, אדם עדין ורגיש שגידלתי וחינכתי על ברכי פו הדב, דיקנס ומומינטרול- יכול לאהוב סדרה כל כך אלימה ומדממת? אני, כמובן, מסביר לה שהאלימות היא צד מינורי מאד בסופרנוס, וכאשר היא מופיעה- אם בכלל- היא ממחישה מימד אותנטי של העלילה. כטיעון נגדי, אני מזכיר לה תמיד שאצל שייקספיר, אהוב ליבה, ישנן סצינות אלימות בהרבה. עד היום קשה לי להתאושש מהעיבוד הקולנועי ל"המלך ליר" שראיתי בגיל 11 (בבימוי פיטר ברוק). מה לעשות, בגיל הזה ילד מעדיף לראות את אי.טי מאשר את הסצינה בה מנקרים לגלוסטר הזקן את העיניים.
אבל המקרה של קוקו הוא באמת חריג. זו אולי הסצינה האלימה ביותר בכל הסופרנוס, סצינה שגם מעריצי סקורסזה וטרנטינו (כמו עבדכם הנאמן) קצת מתפתלים על האמריקן קומפורט שלהם במהלך הצפיה בה.
מדו היפה ובחיר ליבה (זה שאחרי פין) יושבים להם במסעדונת איטלקית. לפתע מגיע למקום קוקו- גנגסטר מגעיל במיוחד, מכוחותיו של פיל לאוטרדו החלאון. הוא ניגש למדו, שיכור ודוחה- ואומר לה כמה דברים לא סימפטיים על השפתיים שלה, על אבא שלה ועל כמה דברים שהוא היה שמח לעשות לה, ולא מדובר בחוג חליליות. למחרת מדו מספרת לאבא טוני- בחשש גדול- על התקרית. טוני מחייך את חיוכו השקרי ואומר "קוקו? הוא אידיוט, אבל לא מזיק. אבל אני אדבר איתו". וטוני אכן מדבר איתו. לא בדיוק מדבר: מפוצץ לו את האמ-אמ- אמא, ולקינוח הסצינה הלא קלה הזו, הוא פשוט שובר לו את השיניים. כל השיניים, פלוס מינוס.
כמה שעות מאוחר יותר, טוני נמצא יחד עם כרמלה ואיי ג'יי בפגישה אצל הפסיכולוג שמטפל באייג'יי. בזמן שטוני משחק את דמות האב המוסרי והצודק- הוא שם לב למשהו בקפל מכנסיו: שן. אחת משיניו של קוקו הצליחה להגיע לשם. טוני הנבוך מנסה לדאוג שהיא תישאר בקפל המכנס, וזה אחד הרגעים המושלמים שמנציחים את הקונפליקט המתמיד של טוני סופרנו: מי אני? גנגסטר פסיכופת או אבא דואג?
אז נכון, הסצינה מדממת וקשה. אבל מצד שני, קשה שלא לקנא קצת במדו. מי לא היה רוצה לפעמים אבא כמו טוני סופרנו? כמה פעמים בחיים נתקלנו בערס מושתן שדיבר אלינו לא יפה, זרק הערות לא מחמיאות, שמע קובי פרץ בפול-ווליום בשעה שניסינו להשכיב את התינוק, השליך פסולת על הדשא מטר מאיתנו, במנגל בפארק הלאומי? כמה פעמים הצטערנו כולנו שאין לנו מין אבא טוני שכזה, שיבוא וישבור לו את כל השיניים? ומי מתייסר כרגע בקונפליקט הפנימי המייסר בין המוסר והצדק- אנחנו או טוני סופרנו?

הברך של מלפי

 
ד"ר מלפי, הפסיכולוגית של טוני, עוברת אונס אכזרי. זה קורה במקום העבודה, במדרגות המובילות לחניון, מטרים ספורים ממכוניתה. האנס נלכד, אולם בגלל פאשלה של המשטרה במסדר הזהוי, הוא משוחרר לחופשי. אחת מאותן סיטואציות רבות שאכן מתרחשות במציאות, בהן הצדק אינו מושג, ויהיו מי שיאמרו: אחת מאותן סיטואציות שמחייבות את קיומו של מוסד כמו המאפיה, שיודע להשיג צדק במקרים בהם החוק אינו מסוגל לעשות זאת (זוכרים את פתיחת "הסנדק"?)
מלפי כואבת והמומה. היא כבר מתחילה לחזור לעצמה- אבל אז היא מגיעה למסעדת מזון מהיר בה עובד אותו אנס, ורואה את תמונתו הנאלחת מודבקת לקיר: הוא העובד המצטיין של החודש. היא מתמוטטת.
מיד לאחר מכן יש לה פגישת טיפול עם טוני, והיא לא ממש עצמה. לטוני היא מספרת שהחבלות על גופה הן תוצאה של תאונת דרכים, אבל לא בטוח שטוני מאמין לה. ברגע כלשהו הסבל כבד מדי, ומלפי פורצת בבכי. טוני נחרד, קם ומנסה לנחם אותה: "מה עשיתי עכשיו? זה בגללי. מה קרה?" ללא ספק, אחד הרגעים היפים ביותר של טוני בכל הסדרה, אבל גם אחד הרגעים החזקים והיפים של מלפי עצמה. טוני שואל אם יוכל לעזור במשהו. ובינינו, מי יוכל להשיג צדק יותר מטוני סופרנו? אבל מלפי היא מקצוענית. היא מקנחת את דמעותיה, אומרת "לא" נחרץ וממשיכה בחיים. ריספקט.

הפה הגדול של דום השמן
הפרקים האחרונים של הסדרה השפריצו לכל עבר יותר דם מאשר כל שאר הסדרה כולה. לא מעט אנשים נרצחו בשש העונות הללו. לפחות שבעה אנשים בידי טוני עצמו (השטינקר במסע המכללות, פוסי בונפסיירי, בבלאקווה, מישהו בנמל, ראלפי, טוני בי, וכמובן כריסטופר. ואם שכחתי מישהו- עם נשמתו הסליחה), אבל גם שאר החבריה נתנו בראש.
אבל הרצח של "פט דום" היה שונה. דום השמן היה אחד מרוצחיו של ויטו האומלל, שנרצח בגלל שיצא מהארון, ניסה לחיות אחרת ולא הצליח, ואז חזר לג'רסי ונרצח באכזריות בידי פיל לאוטרדו והבריונים שלו.
כמה ימים לאחר מכן מגיע דום השמן ל"סטריאלה" כדי לקשקש קצת עם סילביו ועם קרלו, ותוך כדי כך, בעדינות- להסתלבט על מותו של ויטו, ובמיוחד על מקל הביליארד שנמצא תקוע בישבנו, מה שנקרא בעגה הסקורסזאית: Busting balls. קרלו, שבדיוק מבשל משהו ומחזיק בידו סכין מטבח די גדולה וחדה, לא אוהב את ההערות האלו, וגם סילביו מבין שהעניינים עומדים להתדרדר, ומציע באדיבות לדום השמן להמשיך בדרכו. אולם הפה הגדול של דום חייב להמשיך לקשקש, וגורם לסילביו ולקרלו לאבד את זה. בסצינה קצרה אבל מדממת (וערוכה) להפליא- הם דוקרים למוות את דום השמן, שנשאר פעור פה ומת על השולחן, הפלאפון שלו מצפצף רינגטון מאוס כלשהו, בעוד סיל וקרלו דנים בענייני היפטרות מגופתו. המהירות הזו, בה אדם הופך מעמית למקצוע לגוש בשר מדמם שיש להיפטר ממנו- המהירות הבלתי נתפסת הזו, היא חלק ענק מהסדרה הזו.
המצחיק בכל הרצח הזה הוא העובדה שקרלו היה האדם המרכזי שדרש את מותו של ויטו, ואז מצא את עצמו רוצח את הרוצח של ויטו. כי לא משנה מה ומי- בדיוק כמו במקרה של טוני בי (בגילומו הבעייתי משהו של סטיס בושמי)- אין טעם להרוג מישהו שנוא, אם לא הרגנו אותו בעצמנו. כבוד, אתם יודעים.

הסכין של אייג'יי


זמן קצר לפני נסיון ההתאבדות הבלתי מוצלח שלו, מחליט איי-ג'יי הדכאוני (לאחר עזיבתה של בלנקה) שהוא רוצה להיות גיבור וגנגסטר כמו אבא, ומגיע למוסד בו מאושפז הדוד ג'וניור הסנילי- במטרה לרצוח אותו, ובכך להתנקם בו על שירה בטוני.
כמובן שהנסיון נכשל- הסכין הענקית נשמטת מידו החלושה תוך שניה, והוא נעצר. טוני מגיע לתחנת המשטרה, עצבני כמו שור זועם שפגש את רונלד ממקדונלד- מנצל את קשריו ומשחרר את אייג'יי. במגרש החניה, ליד המכונית, הוא כמעט חונק אותו למוות. "אתה יודע מה עשית?? אם לא היו לי קשרים היו מאשימים אותך בנסיון רצח!!" הוא צורח על אייג'יי, שפורץ בבכי ומזכיר לו את הסצינה מתוך "הסנדק", בה מייקל קורליאונה יורה במסעדה באנשים שניסו להתנקש באביו. "אתה תמיד אומר שזאת הסצינה שאתה הכי אוהב, לא?" הוא מייבב מול אביו, וטוני מביט בו בזעם, חמלה, אהבה, בוז ורחמים מהולים במידה שוה, ולאט לאט, בחיוך הכי אבהי שיש, אומר לו את אחד המשפטים היפים בסדרה: "It's a movie". וקשה לא לרצות לחבק באותו רגע את הסוציופט/ גנגסטר השמן הזה, שלא רוצה שבנו ילך בדרכיו: "אתה לא כזה! אתה טוב, אתה נחמד! וזה דבר טוב!" הוא אומר לאייג'י. ואתה מביט בגנדולפיני הגאון הזה ושואל את עצמך מה כאן המשחק ומה כאן האדם, ומה זה משנה בעצם, כל עוד התוצאה הסופית היא כל כך גאונית.

הקרון הכחול של בובי

בובי בקלה, הגנגסטר הכי ילדותי, שמנמן ומתוקי בסופרנוס, נשוי לג'ניס, אחותו של טוני. וזה המזל שלו, כי אחרת טוני היה מטביע אותו מזמן, לנוכח יכולות הפשיעה הלא-ממש-מרשימות שלו. גנגסטרים שאפתניים יותר היו מתאמצים קצת יותר, אבל לבובי יש תחביב: דגמי רכבות. התחביב הזה דורש ממנו הרבה זמן, כסף, וגוזל ממנו גם את שארית ההערכה שאוילי היתה לטוני אליו ("הוא אדם מבוגר!" הוא צורח על ג'ניס, "גם ניל יאנג אוסף רכבות!" היא עונה). לטוני יש סיבה טובה לתעב את הרכבות של בובי: הן גרמו לו לחטוף כדור מדוד ג'וניור, כאשר הגיע לטפל בו בפרק הראשון של העונה השישית, במקום בובי שהיה עסוק מדי בענייני רכבות. אבל לכל חטא יש עונש בסופרנוס, וכאשר פיל לאוטרדו מחליט להכריז מלחמה בחבר'ה מניו ג'רזי, בובי מסתמן כמטרה קלה, ולא ממש ניידת: כולם יודעים איפה הוא רוכש את הרכבות שלו. וכך, מיד לאחר ששילם 8000 דולר כדי לקנות את ה"בלו קאמט" הנכסף שלו- נרצח בובי בקלה בסצינה ענקית שמערבת בני אדם, מראות קמורות ורכבות צעצוע.

והסוף


מליוני דיונים התנהלו- ועדיין מתנהלים- בנוגע לסוף הפרק האחרון. אז מה קרה שם, בעצם, כאשר המסך הוחשך וה"דונט סטופ ביליווינג" המאוס הזה נקטע? טוני נרצח? טוני חי? טוני חי, אבל החשכת המסך מזכירה לכולנו מה יכול לקרות לו בכל רגע? ולמה בכלל לרצוח את טוני, אם פיל כבר מת? יכול להיות שהפוזל מהחבר'ה של כרמיין הקטן רוצה להשתלט על ניו ג'רסי, למרות שכבר סיכם עם טוני משהו אחר לגמרי? לדעתי האישית, הדיונים האלו מתישים, עקרים ובעיקר מפספסים את הפואנטה. טוני חי או טוני מת- זו ממש לא הנקודה. הנקודה היא שטוני הוא פיקציה. ולדעתי, זה מה שדייויד צ'ייס ניסה להסביר לנו באותן עשר שניות מפורסמות בהן ראינו מסך שחור, לפני שעלו הכתוביות בפעם האחרונה. כל מי שערך פעם סרט יודע שמתחת לכל ערוצי הוידאו ישנו ערוץ של מסך שחור. וזה בדיוק מה שקורה כאשר לוקחים דמות טלויזיונית ומקלפים אותה: מסך שחור. רוצה לומר: חברים, תרגיעו. טוני לא אמיתי. טוני הוא בסך הכל פיקציה. התמכרתם לדמות מסוכנת, רוצחת, פסיכופטית, והגיע הזמן להיגמל. אז קודם כל, ננסה לגרום לכם לאהוב את טוני קצת פחות: המוות של כריסטופר (ואחרי זה הוא היה חייב לטוס ללאס וגאס ולזיין את החברה של כריסי? לא יפה), הקשר הכושל והמטריד עם החברה הג'אנקית של כריסי (ההיא מ"אי.אר",אתם יודעים), ההפלגה עם פולי בה האחרון כמעט נרצח, ועכשיו- הידיעה שקרלו הולך להעיד. וקרלו יודע המון, וזה השלב בו אנו מבינים שטוני אולי עומד לצעוד לעבר האופק- אבל האופק במקרה הטוב הוא בית סוהר, לא הרבה יותר מזה.. ואז הכל מוחשך. הכל פיקציה, הכל בדיה. קמרה, לייט, אקשן. הכל חארטה, אבל חארטה גאונית לחלוטין.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות בנושא באדה בינג

  1. מאת יובל‏:

    אני חייב לציין, שבקטגוריות הסדרות הגאוניות כיום (אשר – בין השאר – עונות על הדרישה ל"רגעי קסם קולנועיים, דימויים ויזואלים גאוניים, טקסטים עוצרי נשימה, הומור קורע, משחק בלתי נתפס"),
    שכחת להוסיף את הסדרה: House M.D.
    אמנם לקראת העונות המאוחרות, היא שינתה כיוון במקצת (ואף זה לא גורע ממנה), אך היא מלהקת שחקנים מדהימים (כשHugh Lauri הוא אחד מהם), כותבים מהוללים, במאים מתחלפים (לא בדיוק מילולית, אך מידי פעם פרק ספציפי מבומא ע"י יותר מבמאי אחד, או במאי שונה, מה שמוסיף טוויסט כיפי ומיוחד לכל פרק), עלילה מותחת, משעשעת, מתוחכמת ואחת שגורמת לך לחשוב קצת מעבר לתפיסה הרגילה והנורמטיבית של העולם.
    לדעתי – שאמנם היא חסרת מרתוני סופראנוס, אך בכל זאת – אי אפשר לא להזכיר אותה (לפחות) ובטח שלא להתעלם ממנה.
    ממליץ מעל ומעבר לכל סקאלה קיימת.

  2. מאת עדו‏:

    גיל חובב כתב שהוא מסרב לראות סדרות שמפארות פושעים, אני ראיתי כמה פרקים ב'הסופרנוס' וגם את הסנדק הראשון והשלישי ואת הפרק הראשון של 'המגן' ואני נוטה להסכים איתו. מבחינה מוסרית לגנגסטר אמור להיות סוף רע. מבחינה אומנותית צריכה להיות דמות שתזדהה איתה בכל סיפור אחרת פשוט לא יעניין אותך לקרוא את הסיפור. נכון, אומן טוב יכול לגרום לך להרגיש הזדהות עם דמות לא חיובית במיוחד , ברור שהכי קל לכתוב על נסיך על סוס לבן שהציל נסיכה ואנחנו רוצים משהו יותר מורכב. הנקודה היא שמבחינה מוסרית אין 'סוף רע' כשגנגסטר מת או מגיע לכלא אלא סוף טוב. לכן אין לי מה לראות את 'המגן' כי בכל תפנית בעלילה ויק מאקי יכול לקבל כדור בראש או להיות מוסגר לכלא וזה יהיה הדבר הנכון מוסרית. ראיתי את הסנדק הראשון ועקבתי אחרי הידרדרותו של מייקל קורליאונה לתוך עולם הפשע אבל בסנדק השלישי כבר הפסיק לעניין אותי, מה אכפת לי עם דון קורליאונה ינצח ודון מה-שמו יפסיד או להיפך? את מי מעניין שפבריציו רצח את ג'ובאני או שמא היה זה ויזיני ?
    כך גם לגבי הסופראנוס, אין לי בשביל מה להידבק לכיסא, אין אף דמות, במיוחד לא טוני, שאכפת לי אם יקרה לה משהו רע ושאני במתח שהיא תעבור את הפרק בשלום.
    ויש עוד נקודה, בסרט 'השדה' עם סאם האריס ושון בין יש קונפליקט בין אירלאנד הישנה של פעם לזמנים המודרניים שמייצג האמריקאי השחצן טום ברנג'ר, התוצאה היא טראגית כמובן וכל השחקנים המעולים והצילומים של נופי אירלנד לא עוזרים כאן, כי התוצאה מוכתבת מתחילתו של הסרט, הרי לכולנו ברור מה יקרה וכמה חסר סיכוי המאבק של האיכר הזקן ביאנקי העשיר. באותה מידה בפרק הראשון של הסופרנוס ברור לכולם שטוני יגמור רע, אולי בפרק הבא ואולי בעוד שש עונות אבל טוב הוא לא יכול לצאת מזה אז בשביל מה לראות ?

  3. מאת nirmo‏:

    עדו יקירי,
    באותה מידה ניתן לקבוע שאין טעם להגיע למשהו בחיים האלו, כי בסוף כולנו נמות.
    ברור שטוני לא יגמור טוב בסוף הסדרה, אבל זו לא סיבה לא להתעניין בו ובמה שעובר עליו במהלך הסדרה.
    כל הענין בדמות שלו איננו "הערצת פושעים" (וגיל חובב כתב בחייו הרבה שטויות), אלא בדיוק ההיפך:
    דמות של גנגסטר עם צד עדין, ילדותי, צ'אבי, טוב לב, שנאלץ להיות גנגסטר כי אבא שלו היה כזה,
    אבל לא היה רוצה שבנו ילך בעקבותיו. הקונפליקט של טוני סופרנו- לאיזה עולם אני שייך?- הוא אחד הקונפליקטים
    החזקים והיפים שאני אישית ראיתי בטלויזיה. ואפשר לאהוב את הדמות שלו בדיוק כפי שאפשר לאהוב את אלכס מ"התפוז המכני"
    ומאותן סיבות.

  4. מאת עדו‏:

    אתה גם בטח מזדהה עם הכריש ב'מלתעות' נכון?

  5. מאת nirmo‏:

    בתור מישהו בעל תואר ראשון בביולוגיה, ברור שאני מזדהה עם הכריש במלתעות, שאגב אינו ה"רע" בסיפור. הרע במלתעות הוא ראש העיר. הכריש בסך הכל צריך אוכל..
    ושוב לגבי טוני סופרנו: אם היית מחליף אותו בפיל לאוטרדו או כל גנגסטר חלאה אחר בסדרה שמתגאה בגנגסטריותו- לא הייתי יכול לחוש אליו אמפטיה כלשהי. כל הענין בדמות של טוני קשור לעובדה שהוא לא שלם עם העבודה שלו, וזו אחת הסיבות להתקפי החרדה שלו ששולחים אותו לטיפול אצל ד"ר מלפי. אבל אתה צריך לראות קצת יותר מ"כמה פרקים" כדי לאבחן את הדברים האלו ולהבין שזו איננה סדרה ש"מפארת פושעים", בדיוק כפי שהתפוז המכני אינו "מפאר" אנסים/גנבים/מתעללים.

  6. מאת עדו‏:

    טוב, את הוויכוח איתך מיציתי עכשיו לגבי האוס שעליה כתב יובל, אכן סידרה מעולה אבל יש בה בעיית אמינות קשה, גם רפואית.
    אף רופא טוב לא נמנע מלראות את החולה שלו (יש פרק שבו האוס מגלה שהחולה לוקה במשהו מסויים בגלל שהוא רואה את צבע הציפורן שלה, כל רופא יודע שיש דברים שלא עוברים בשום גיליון רפואי מפורט ככל שיהיה). רופא שיעשה ניסוי על חולה בתרדמת יאבד ומיד את הרישיון שלו – בטח באמריקה, כך גם רופא שישלח בלש פרטי אחרי הכפופים לו – עילה לתביעה של מיליונים (שוב אמריקה) , כך שכל הדברים האלו מפריעים לי להנות מהסדרה שהיא באמת כל הדברים שפירט יובל.

  7. מאת nirmo‏:

    עדו. לא יודע מה המקצוע שלך ביוםיום, אבל נראה לי שיש לך בעיה בהבנת ההבדל בין מציאות ובין פיקציה. ברור שבמציאות אין רופא כמו האוס (פרט לנושא האנטיפתיות והמיזנטרופיה- כאלה יש המון). ברור שאף רופא במציאות לא שולח מתמחים לבדוק את מצב העובש במטבח של הפציינטים, וברור שדבר כזה יגרור תביעות ענק. באותה מידה, גבר בטייטס ותחתונים אדומים שעף בשמיים עם גלימה של סופרמן הוא לא אמין בגלל כוח המשיכה, והדבר עשוי לגרור תביעות ענק נגד מערכת החינוך שלימדה אותנו שהאדם לא יכול לעוף לבד.
    אבל זה סרט, ובסרט קורים דברים לא הגיוניים.. כרישים מפלסטיק תוקפים סירות, שר טבעות ניו זילנדי נלחם נגד קוסמים עם זקן לבן שפולטים משפטים מחוזיים בומבסטים שאף פעם לא ממש הבנתי, וכיוצ"ב.
    לגבי האוס, ראיתי אי אילו עונות. משוחק יפה, מצולם נהדר, אבל יש לי בעיה עם סדרה בה כל פרק נראה פחות או יותר כמו הפרק הקודם.. המוני שטיקים שמיצו את עצמם, דמויות שתקועות באותה פוזה, ובמיוחד האוס שהביא לי את הסעיף כבר בעונה הראשונה או השניה. מה לעשות, בתור היפוכונדר פולני נתקלתי ביותר מדי האוסים בחיי הקצרים, והם רק עוזרים לי לקצר את חיי.

  8. אני לא חושב שהצופים מחפשים אמינות רפואית.. בכל זאת

  9. מאת פול‏:

    מיום שפרסמת את הפוסט הזה, אתה דמות המופת הנערצת עלי.
    מסקרנות: כמה מרתוני סופרנוס עשית מאז?

  10. מאת רוז‏:

    ה-סדרה מבחינתי ובשבילי.
    מאז ועד היום.

השאר תגובה