ניר מולד

You are currently browsing articles tagged ניר מולד.

בחנוכה 1980 היה אמור להתרחש הקאמבק הגדול שלי לשכבת שגיא, גדוד אנא עארף, צופי שבט אביב. חודש וחצי לפני כן, לקח אותי הרשג"ד לשיחה אחרי הפעולה (גיבוש או דמוקרטיה, אם אני זוכר נכון) והודיע לי בפנים סמוקות ש.. צ'מע ניר.. אה.. החבר'ה פה מרגישים ש.. שאתה יותר מדי ציני. ת'מבין? זאתומרת, היחס ש'ך לדברים, ההתייחסות.. אה.. זה שאתה מצייר קריקטורות של אנשים פה במקום להשתתף בדיונים ובפעולות, ובכלל.. כולם פה מנסים להתגבש ואתה.. אה.. לא ממש.. אז אוקצור, דיברתי עם החבר'ה פה והם.. אה.. מעדיפים שתעזוב ת'שכבה. צ'טער.
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, "ציני". בעיני זו מילה שהמציאו אנשים שלא יודעים להצחיק כדי לתאר באופן שלילי אנשים שכן יודעים להצחיק, אבל זו השערה פרטית שלי. דבר אחד היה ברור: אני במיץ של הזבל. תוך שנה בלבד מאז שעברתי לגור ברמת אביב המגעילה הזאת הספקתי להתדרדר מבחינה חברתית למצב בו רוב החברים שלי חיו באקווריום בחדר שלי, והעריצו את ח.ש. ברטוב. אם יעיפו אותי עכשיו גם מהצופים, אצטרך ללמוד לחיות רק עם עצמי- ולזה אני ממש לא מוכן, עדיין.
אז ביקשתי מהרשג"ד האהבל הזדמנות נוספת, והוא הסכים, ואז התחלתי להתכונן לאירוע של החיים שלי: המסע להר הנגב, חנוכה 1980. כמו לוחם קונג-פו שמנמן ונחוש, הכשרתי את עצמי למשימה. למד את הכוח, נירמו, השתמש בו בתבונה. דבר ראשון: להפסיק להיות ציני. אוקיי, אם אין לי מושג מה זה ציני, כנראה שאין לי מושג איך להפסיק להיות אחד כזה. נעבור הלאה. שלב שני: ללמוד כל מה שאפשר על קשרי מוט ועל סנאדות, ובמיוחד: להפסיק לשאול למה קיבינימאט אני צריך ללמוד לקשור מוטות, ופשוט.. לקשור מוטות. נכון, רוב הסיכויים שמחוץ לצופים לא יזדמן לי לקשור שום דבר לשום דבר, ובטח לא סנאדות- אבל כרגע אני חייב להפסיק לשאול את השאלות האלה, לפחות לא בקול רם.
שלב שלישי: להתחיל להתנדב לעשות כל מיני דברים בלתי נחוצים, למשל: לאסוף את כל הג'ריקנים מהמחסן בשבט, ולהעביר אותם מהאגף הצפוני של המחסן לאגף הדרומי, בלי שום סיבה. זה מה שכולם עושים והם מקובלים, אז סביר להניח שאם אני אעשה את זה- גם אני אהיה מקובל. זה הגיוני.
השלב הרביעי היה לנסות לשחק כדורסל אבל ויתרתי עליו מראש.
ואז יצאנו להר הנגב. כבר ביום הראשון, התברר שהתוכנית שלי היא חרטבונה אחת גדולה. חניכי שכבת שגיא התעלמו לחלוטין מקיומי, גם כאשר קרעתי את הגרון ויידעתי אותם ביוזמתי ש"אלף בית יוד בית- שבטאביב הוא אלף בית!!!!" אבל אני לא ויתרתי. בערב התמקמנו על פיסטין באחד המקומות היותר סתמיים בנגב, ואני התעקשתי לעזור להקים את האוהל המרכזי. הסנאדות שלי קרסו, הקשרים שלי התרופפו, נשחקו והתאיידו, אבל לא הפסקתי לנסות, גם כאשר כולם נרדמו. מחר, אמרתי לעצמי, מחר יקרה איזה משהו ענק. חייב לקרות. לא יודע, אולי מישהי תחליק וכמעט תיפול לתהום ואני אתפוס אותה ברגע האחרון ואהיה הגיבור של שכבת שגיא. הצטנפתי לתוך השק"ש וחלמתי חלומות מלאי גדולה, הכרה חברתית, שדאות, סנאדות וגיבוש.
בחמש בבוקר התעוררתי. האוהל היה ריק, כולם עמדו בחוץ והקשיבו לטרנזיסטור, לא ברור למה. מרחוק, שמעתי את לנון שר את "I'm only sleeping" והתחלתי לזמזם אותו באושר גדול. חודשיים לפני כן עשה לנון קאמבק עם "דאבל פנטאסי" שהיה קצת מתקתק אבל הכיל גם את Watching the wheels הגאוני וגרם לי להאמין שאולי מתישהו יתקיים האיחוד שאני מייחל לו מאז גיל עשר, כאשר לפתע שמעתי מישהו ליד האוהל שואל "איפה מולד? הוא מעריץ של הביטלס, לא? תקראו לו!"
הביטלמניה שלי היתה איזשהו גלגל הצלה ביחסי הקורסים עם שכבת שגיא. מדי פעם היו נזקקים לזיכרון הצילומי שלי בדיונים והתערבויות שהיו קשורות לארבעת המופלאים. מה היה השם המקורי של "יסטרדיי"? נו, זה פשוט: סקראמבלד אג, ביצה מקושקשת. מי זו מרתה מ"מרתה מיי דיר"? הכלבה המדובללת של פול. איך קראו במקור ל"גט בק"? "נו פקיסטאניז". ומה הרמז הכי חשוב בעטיפת אבי רוד? הכיתוב IF 28 על הפולקסוואגן מצד שמאל.
"תקראו למולד! איפה מולד?" נשמעו קולות הולכים וגוברים מחוץ לאוהל, ואני החלטתי להקדים אותם- טדאאאאם!- להפציע במלוא הדרי ולהתמקם בחיק הקונזנזוס השכבתי.
"אהלן" אמרתי לכולם. "מה קורה?"
"רצחו לך את לנון" חייך מולי יניב הדביל. "בלילה, מישהו ירה בו. טחחחח".
"בטח בטח"
"לא מאמין לי? הנה, תקשיב"
התקרבתי לאט למעגל החאקי סביב הטרנזיסטור. קול ישראל, השעה חמש. משטרת ניו יורק לכדה את רוצחו של הזמר ג'ון לנון. בית הדאקוטה. אלמנתו יוקו אונו. התפסן בשדה השיפון. מארק צ'פמן.
הרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף בבת אחת. איכשהו, את שאר שכבת שגיא זה הטריד פחות. זה לא שמישהו ירה להם בסולן של "תמרונים תזמורתיים בחשיכה", רבאק, וחוץ מזה צריך להבעיר אש מתחת לסיר ולהכין חביתות מגעילות וקפה בוץ. ויש טונות של סנאדות לקשור.

מתישהו, מישהו שם לב שנעלמתי מהשטח. משלחת קטנטנה אורגנה כדי לאתר אותי, ושבה כעבור שתי דקות עם הבשורה: מולד יושב באוהל ובוכה. הוא לא רוצה לצאת מהאוהל ולא מוכן לקשור שום סנאדה, והוא אמר לנו- במילים המפורשות!- ללכת להזדיין.
כמובן שזה מוטט סופית את הקאמבק הגרנדיוזי שלי. הצופה רע לכל אדם ואח לכל צופה? יה, רייט. הצופה אינו נופל ברוחו?? זיבי. הצופה טהור בדיבוריו ובמעשיו?!? ממש. את שאר הטיול העברתי כמאסף והבטתי בעיקר על הקרקע. עד היום, זכור לי הר הנגב כמקום שטוח עם המון אבנים קטנות. חזרתי הביתה בערב. ננעלתי בחדר, נכנסתי למיטה, כיביתי את האור ושמעתי עד הבוקר באוזניות את חבר הנפש הכי טוב שלי, שר במיוחד בשבילי על המחר הבלתי ידוע, על פרודנס וג'וליה, על גיבור מעמד הפועלים, על יום בחיים ועל מיסטר קייט. את ג'ון לנון היו מסלקים משכבת שגיא הרבה יותר מהר ממני, חשבתי, הוא ממש לא היה מתגבש. אבל הוא לימד אותי שאפשר לרגש ולהצחיק בו זמנית, וצריך להילחם למען מה שאתה מאמין בו, גם אם תעצבן בדרך כמה רשג"דים פתטיים. והבנתי שעכשיו אני סופסוף מבין מה זה ציני, ומדוע הרשג"דים בחיים שלנו מפחדים כל כך מציניות: ציני הוא איש שמתעקש ללכת עם האמת שלו עד הסוף, ולהגיד אותה. גם כאשר הוא עומד מול המלכה הוא לא ישכח להמליץ לה "לנענע קלות את התכשיטים שלה", הוא לא יפחד להסתלבט על ישו, על אלוהים, על כל דבר בעולם- פרט לאהבה. איש שיכול לכתוב ללא שמץ פחד שאישה היא הכושי של העולם, שאלוהים הוא קונספט, על פיו אנחנו מודדים את הכאב שלנו. איש שיכול לקחת את העמבה הדלוחה שיש לו בנפש- ולהפוך אותה בחזרה למנגו יפהפה.
I don't believe in magic
I don't believe in I-ching
I don't believe in Bible
I don't believe in Tarot
I don't believe in Hitler
I don't believe in Jesus
I don't believe in Kennedy
I don't believe in Buddha
I don't believe in Mantra
I don't believe in Gita
I don't believe in Yoga
I don't believe in Kings
I don't believe in Elvis
I don't believe in Zimmerman
I don't believe in Beatles
I just believe in me
32 שנים אחרי, אני עדיין מזיל דמעונת כשאני שומע את המילים האלה.

Tags: , , , , , , ,

אבודים בחצבה

באיחור אופנתי בן עשור, צפיתי השבוע סוף סוף ב"אבודים בלה מנשה", סרטם הדוקומנטרי הנפלא של קית פולטון ולואי פפה, שתיעד את הנסיון הכושל של טרי גיליאם להפיק בשנת 99 את "האיש שהרג את דון קישוט" בכיכובו של ג'וני דפ, והפך בסופו של דבר לחומר הקולנועי היחידי שנותר מההפקה האומללה הזו, בה כל דבר שיכול היה להידפק, התעקש לעשות את זה: השחקן הראשי (ז'אן רושפור) עבר פריצת דיסק, מחסן התפאורות נשרף, הלוקיישן כולו נסחף בשיטפון, מטוסים חגו בשמיים בזמן הצילומים- יו ניים איט. אין פאשלה אחת שלא התרחשה בהפקה הנוראית הזו, וליוצרי הסרט התיעודי לא נותר אלא להתבונן מבועתים במחזה הסימבולי הזה: יוצר שמנסה לעשות סרט על דון קישוט, ולאט לאט הופך בעצמו לסוג של דון קישוט: נלחם נגד טחנות רוח בדמות מפיקים, כסף, מכות טבע ובעיקר מזל רע, שהצליחו לבסוף למוטט כליל את ההפקה ולזרוק את 32 מליוני הדולרים שהושקעו בה לבית הקברות של הקולנוע.
הרבה מכשולים ניצבים בפני צעירים שמעוניינים ללמוד קולנוע: בגרות, פסיכומטרי, ראיון קבלה, תיק עבודות, מה לא. לו הייתי חבר בועדת הוראה אקדמית כלשהי, הייתי משנה את החוקים: רוצה ללמוד קולנוע? צפה תחילה ב"לה מנשה". נגמר הסרט, ואתה עדיין מתעקש ללמוד קולנוע? מזל טוב, התקבלת!
בסופו של דבר, מישהו צריך לקום יום אחד ולגלות את האמת לכל הסטודנטים האמביציוזים האלו: קשה מאד להפיק סרט, ולא רק בישראל. קשה? כמעט בלתי אפשרי. הסיכוי של כל אחד מכם להיות שבי גביזון הבא הוא זעיר, ולא בגלל שאין לכם כשרון! פשוט, ברגע שהחלטתם שמטרתכם בחיים היא לעשות פיצ'ר- אתם אוטומטית הופכים לזרעון קריאטיבי קטן ועליז, ששוחה במרץ בלתי נלאה לעבר ביצית ההצלחה המיוחלת, כאשר לצידכם מדשדשים עשרת אלפים זרעונים נוספים. וכולכם צריכים לדעת: רק אחד מכם יפרה את הביצית. זה לא אומר ששאר הזרעונים פחות טובים- זה אומר שהזרעון שהצליח, היה פשוט בזמן הנכון ובמקום הנכון. קחו לדוגמא את הביטלס בתחילת דרכם: הגאוניות הצרופה של אייבי רוד והלבן הכפול עוד לא היתה שם, אבל כל השאר היה: הדרייב המטורף, הרצון להצליח בכל מחיר, ההרמוניות, ההורמונים ובעיקר העובדה שבדיוק בשנה שהם פרצו לתודעה הקולקטיבית, הגיע גיל ההתבגרות של ה"בייבי בום" הגדול ביותר במאה העשרים: הילדים שנולדו בתום מלחמת העולם השניה הגיעו לגיל העשרה, והיו חייבים מוסיקה שתגדיר אותם. הביטלס היו שם במקרה, במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל מה ההסתברות שגם אתם תהיו במקום כזה ובזמן כזה?

"לה מנשה" ריתק אותי עד לשניה האחרונה לא רק בגלל שהוא סרט נפלא- אלא בגלל שכמו יוצרים רבים אחרים, גם אני סוחב איתי כבר שנים איזשהו "לה מנשה" פרטי משלי: פרוייקט קולנועי ענק שכמעט והצליח, גזל ממני שנות עבודה רבות ובסופו של דבר ירד לטמיון וגרם לי לעבור תהליך נפשי מורכב וארוך של אבל, דיכאון קשה- והשלמה. לפרוייקט הזה קוראים "אלצט": תסריט לפיצ'ר שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים, ולאחר תהפוכות רבות, עליות ובעיקר מורדות- לא הופק מעולם.
הרעיון הבסיסי של אלצט הפציע במוחי הקודח כבר בשנה א' ללימודי הביולוגיה שלי בגבעת רם (כן, כן). בשנת 87 , לאחר שיחרורי מצבאינו המפואר, ביצעתי מעבר חד מתל אביב ההוללת לירושלים הקפואה והמנומנמת. הסוויץ' החד בין השחור התל אביבי ובין הקורדרוי-פלוס-סנדלים-עם-גרביים הירושלמי, גרמו לי להרהר בשני אנשים שחיבבתי במיוחד באותה תקופה: הראשון היה ע', ברמן תל אביבי סימפטי שהצליח לגרום לי להרוס חלקים נבחרים מהכבד שלי בתקופת המעבר בין השיחרור לאוניברסיטה, השניה היתה ג'- בחורה תמימה, שקטה ומקסימה שהיתה שותפתי למעבדה (ולא לשום דבר אחר) בשנה ב' בלימודי הביולוגיה. הפער הבלתי נתפס בין שתי הדמויות האלו- האחד יצור הולל, מוחצן, ציני וחסר אלוהים והשניה עלמה שברירית, מופנמת, עדינה ורוחנית- והעובדה שחיבבתי את שתיהן באותה מידה בדיוק- גרם לי לנסות לדמיין מפגש בין שניהם. היות ומפגש אמיתי כזה לא נסתייע, התחלתי לדמיין סיטואציה בה סוג כלשהו של ע' פוגש סוג כלשהו של ג', וכך התחיל להיכתב לו הסינופסיס של אלצט: ברמן צעיר, מצחיק ומוחצן- שמוצא עצמו יום אחד תקוע עם עלמת חמד רוחנית ורגישה. אוקיי, הוא ברמן, אבל מה היא תהיה? מורה? לא תודה. הילרית? חס וחלילה. אני יודע: היא תהיה מדריכה בבית ספר שדה. איפה? בחצבה, אלא מה. התנדבתי שם קיץ שלם בגיל שש עשרה, ועד היום אני מזיע ועקוץ. ומה בדיוק יגרום לברמן חצי אלכוהוליסט להיגרר לחצבה? כסף. איך מרויחים כסף בחצבה? הממ. שאלה טובה, אבל לבסוף מצאתי לה תשובה: ירושה. ע' הפך לתומר, ג' הפכה ללוטמית, והמפגש ביניהם התרחש בעקבות מאמציו של תומר להשלים תואר שני בשנה אחת בלבד, כדי לזכות בירושה של אימו ז"ל, שמותנית בתואר עד גיל שלושים. תומר בן העשרים ותשע מסיים תואר ראשון בתחילת הסרט, ואז מגלה לחרדתו כי הצוואה מדברת על-אופס- תואר שני. המסלול היחידי שיכול להעניק לו תואר שני בשנה אחת הוא מסלול בינתחומי דמיוני, בו עליו להגיש תזה מסובכת על התנהגות חברתית של זנבנים- ציפורי שיר (אמיתיות לגמרי) שחיות באזור חצבה- ומקיימות אורח חיים חברתי מרתק המשלב אלטרואיזם, וסוגיות נוספות שעומדות במרכז "עקרון ההכבדה" שפיתח פרופ' אמוץ זהבי, שחוקר את הציפורים הללו כבר עשרות שנים (בתסריט שונה שמו ל"שרגא קרני").
הסיכוי קטן מאד, אבל זה הצ'אנס היחידי של תומר לזכות בכסף שיאפשר לו לקנות את ה"ינשוף"- הפאב בו הוא מברמן כבר שנים, פלוס הדירה שמעליו- והוא אורז תיק ונוסע למדבר. סוג של "גיבור מקומי" (הסרט הנערץ עלי מאז ולעולם) רק שבמקום סקוטלנד יש מדבר, ובמקום הזוהר הצפוני ישנו סידני, אירי מוזר שמנסה לתפוס את הירח בעזרת עפיפון ענק.
מי שרוצה לדעת כיצד ממשיכה העלילה, יצטרך לקרוא את התסריט, שכאמור, לא הופק לעולם. ישנם ימים בהם אני מברך על כך, מפני שרוב הסיכויים שהתסריט השברירי זה היה נהרס לחלוטין בעזרת בימוי לא נכון, ויכול להיות שעדיף לשמור אותו- יפה, עדין ומוגן- במוח שלי ושל כל מי שירצה להוריד אותו מהאתר שלי. ישנם ימים, לעומת זאת, בהם אני מתאבל עליו כמו אב שאיבד את בנו.
ההתחלה היתה מבטיחה: בשנת 2000 כתבתי סינופסיס בן מספר עמודים והחלטתי להגיש אותו לקרן הקולנוע הישראלי. היות ועד אז עסקתי בעיקר בקומיקס, משחק והוראה- לא הבנתי כלום בענייני הפקה, ולכן מצאתי את המפיק הראשון שפגשתי באינטרנט והצעתי לו להגיש את הסינופסיס לקרן, כדי לקבל מענק כתיבה. המפיק (השם שמור במערכת) התלהב מאד, והגיש איתי את הסינופסיס לקרן הקולנוע. כעבור כמה חודשים הגיעו החדשות הגדולות: זכיתי במענק כתיבה! לראשונה בחיי, מדינת ישראל מכירה רשמית בכישרון הכתיבה שלי, ומסכימה לשלם לי כדי שאשב ואכתוב. ולא זו בלבד: חוות הדעת על הסינופסיס היו נפלאות, מרוממות רוח ואופטימיות. התיישבתי לכתוב את הטריטמנט (פירוק של התסריט לסצינות, ללא דיאלוגים) ואחריו את הדראפט הראשון של התסריט. כעבור חצי שנה פלוס מינוס, החזקתי ביד את העותק הראשון של התסריט הראשון שכתבתי אי פעם לפיצ'ר. קשה לי לשכוח את הלילה הזה: דהרתי על הקטנוע הקודם שלי בגשם סוחף כדי להספיק להניח עותק של התסריט בתיבת הדואר של המפיק, וחזרתי הביתה כשכולי שירה, זימזומים, עליצות וברונכיטיס.
ההמשך היה אפילו עוד יותר מבטיח: כעבור מספר חודשים נתבשרנו שהתסריט עלה ל"שלב החבילות", שהוא השלב-לפני-האחרון בדרך להפקה הנכספת, בו המפיק צריך להתייצב בפני קרן הקולנוע כשהוא מצוייד כבר בבמאי ואיזושהו קאסט בסיסי- ומהנקודה הזו, הכל החל לקרוס.
באמת שאין לי כל כוונה ללכלך על אף אחד מהאנשים שהיו מעורבים ב"אלצט". יתרה מכך: אני מאשים בעיקר את עצמי בכישלון הפרוייקט, משום שמעולם לא הפנמתי את אחד מכללי הבסיס בהפקה: דע את מי לבחור. בחרתי את המפיק הראשון בו נתקלתי. לא הפריעה לי העובדה שהבנאדם לא הפיק סרט אחד לרפואה מאז שנות השמונים, וככל הנראה לא התכוון להפיק שום דבר בעתיד הנראה לעין. חבילת ההפקה הזו היתה גדולה עליו בערך כמו תפקיד המלט באלברט הול על יובל המבולבל, והוא פשוט ניתק מגע ונעלם לי. התקופה, אגב, היתה אחת התקופות הפוריות בקולנוע הישראלי: תחילת שנות אלפיים, ההצלחה ההיסטרית של "חתונה מאוחרת", כמעט כל הסרטים שעלו יחד עימי לשלב החבילות ("האסונות של נינה", למשל) כבר הופקו- ורק אלצט מעלה אבק במשרדו של המפיק איקס.
אבל אני לא מוותר בקלות. בתום מאבק ממושך ומכוער עם אותו מפיק, הצלחתי לקבל אישור מקרן הקולנוע להחליף מפיק, וכך הצטיידתי לי במפיק משודרג, במאית עטורת פרסים והרבה חלומות על אושר, הצלחה ותהילה- ומה אתם יודעים? שום דבר לא קרה. הבמאית (לא חשוב השם, באמת באמת) היתה עסוקה בסרט אחר ונטשה את הפרוייקט. שני במאים אחרים שהגיעו אחריה (במאים מצויינים, אגב), דרשו שינויים בתסריט שלא הייתי מוכן לבצע. עורך תסריט שמומן ע"י הקרן ניסה אף הוא לסחוב את התסריט לכיוון אחר, וכך נכתבו להם עוד דראפט ועוד דראפט, כשכל דראפט מפורר איזשהו משהו אמיתי וקסום שהיה בגירסא המקורית, כמו שניצל שחטף כמה מכות יותר מדי מפטיש השניצלים, והתפורר לו לגמרי. ולא רק אני חשבתי כך: מהגשה להגשה החלו ביקורות הלקטורים להיות פחות מוקסמות ואוהדות ויותר אדישות, סקפטיות ואפילו קוטלות, עד להגשה האחרונה בה נתבשרתי סופית: התסריט לא יופק.
נשארה כמובן האפשרות להפוך את התסריט לספר, אבל הוא ויזואלי מדי בעיני ולא רציתי להתפשר. לאחר תהליך ארוך וכואב החלטתי פשוט להעלות את התסריט בשלמותו לאתר שלי, לתת למי שרוצה לקרוא אותו, ולהמשיך הלאה.
לפחות ארבע שנים לא קראתי את אלצט. הוא היה מבחינתי פצע פתוח, אבל אתמול בערב, אחרי "לה מנשה", חזרתי אליו. קראתי אותו בנשימה עצורה, ממש כאילו לא אני כתבתי אותו. התרגשתי, צחקתי, ואפילו הזלתי דמעה בסופו. אין ספק, אלצט הוא לא תסריט מושלם. יש שם עדיין מספר תפרים גסים בעלילה, אי אילו חורים בתסריט, כמה אקספוזיציות בעייתיות ובעיקר השתדלות יתר להיות מגניב ומקורי- במיוחד בתחילת התסריט, כמו למשל:

תומר
תגיד שניה, ארז. ההוא מדייר- סטרייטס,
מרק קנופלר.

ארז
מה איתו?

תומר
איך קוראים לו?

ארז
למי?

תומר
למרק קנופלר.

ארז
(משעין ראשו על כף ידו ונשען לכוון תומר)
זה ישמע לך מוזר לאללה, תומר יעקובי- אבל למרק
קנופלר קוראים מרק קנופלר.

תומר
נו, מפגר! אני שואל אם זה מרק קנופלר, עם קיי,
או מרק- נופלר, בלי קיי!

ארז
כותבים קנופלר עם קיי, נכון? אז למה שגם לא יגידו
קנופלר עם קיי, קרציה?

תומר
כי זה לא סתם קיי! זה קיי ואחר כך אן!! קיי אן! לא
מבטאים את הקיי בסיטואציה כזאתי! כמו "קנייף" או
"קנואו" או…

ארז
אבל קוראים לו קנופלר, לא? ק-ק-ק-ק-נופלר!
אז עובדה שכן מבטאים את הקיי !

2. פנים/ יום/ קומת כניסה, בנין גילמן, אוניברסיטת ת"א.
דלת הבניין נפתחת בסערה, תומר וארז נכנסים פנימה. ארז תזזיתי, מחפש את לוח המודעות ובו הודעה על מיקום הבחינה. תומר מדשדש אחריו.

תומר
לא קוראים לו קנופלר! קוראים לו מרק- קנופלר!
יכול להיות שהקיי בא בכלל מהסוף של ה"מרק",
ולא מההתחלה של ה"קנופלר"!
יכול להיות שקוראים לו מרק— (פאוזה ארוכה)
נופלר, ובכלל לא מרק– קנופלר, אבל בגלל שאומרים
את השם שלו ברצף ככה, "מרקנופלר", זה נשמע כאילו -

ארז
(לעצמו)
בחינה אחרונה שלו לתואר, ארבע מאות אלף דולר
הבנזונה הולך לקבל-

תומר
ארבע מאות ועשרים.

ארז
לך תבלע קיפוד. ארבע מאות ועשרים אלף דולר,
וכל מה שחשוב לך עכשיו
זה איך קוראים למרק קנופלר?!

תומר
(ממשיך להרהר בסוגייה)
אין, אני חותם לך שלא מבטאים את הקיי.
זה נופלר. מרק— נופלר. חותם לך.

ארז
(מאבד סבלנות)
אתה יודע מה, שיכנעת אותי. יכול להיות שרק
כותבים את השם שלו "מרק קנופלר", אבל מבטאים
אותו "אסתר רוט- שחמורוב". טוב לך??

אבל יש בו גם כמה רגעים יפהפיים שגרמו לי להרגיש שהכל היה שווה. רגעים שכבר שכחתי שכתבתי, כמו הסצינה בה תומר מבקר את קבר אימו בתחילת הסרט:

קול שיעול נשמע לפתע מלמטה. תומר פונה לקבר הצמוד לקברה של אימו.

תומר
חלאס, אבא. אולי די כבר?

מיכה
(לא נראה בתמונה)
אני לא מפריע לאף אחד.

תומר
יהיה לך מספיק זמן לשכב פה אחרי שתמות.

מיכה יוצא מחלקת הקבר הפתוח שרכש לעצמו, הצמוד לקברה של אשתו.
הוא מנער מעצמו חול, ומקפל את הסדין שפרש על קרקעית הקבר.

מיכה
התחשק לי לנסות את זה עכשיו. אולי הקבר יהיה
צר מדי? אולי יש שם צינור ביוב? לך תדע,
זה יכול להיות ממש לא נעים.

תומר
כן, זה אשקרה יכול לדפוק לך את הבריאות
כשאתה מת, הא?

מיכה
(צובט בלחיו של תומר)
ת-מיד עם החוכמות, הה?

תומר
(בעוינות)
הה.

מיכה
(הולך לעבר המכונית. תומר נגרר אחריו)
לא מבין את זה. אנשים קונים מכונית ונוסעים
בה כמה? שנתיים- שלוש? ואוהו כמה שהם בודקים אותה
לפני הקניה! מכונים, סיבוב נסיון, הגה כח, טררם.. עכשיו אני קניתי
לי כאן מקום שבו אני הולך להעביר את הנצח, נצח!
ואני לא אמור לבדוק את המקום הזה קודם? תשמע לי, שייגעץ.
בנאדם צריך לדעת לא רק איפה הוא חי, אלא גם איפה הוא מת.

תומר
(ביאוש)
מה שתגיד, אבא. מה שתגיד.

למה קראתי לסרט "אלצט"? על שם אלצט, הזנבן הזכר עליו תומר מתצפת במחקר שלו. "אלצט" הוא ראשי תיבות של "אדום-לבן-צהוב-טבעת" וזו אכן הדרך בה החוקרים מעניקים שמות לזנבנים:

    יובב מוציא משקפת מהתיק וזורק אותה לתומר. תומר תופס את המשקפת ורואה את שמו חרוט עליה, עם סמיילי ליד השם.  יובב ניגש לסלע גדול באמצע המדבר, ומוציא מאחוריו לוח לבן גדול וטוש שחור. הוא מצייר על הלוח זנבן

    ועל רגליו ארבע טבעות. יובב שולף מקל קטן ומתחיל בשיעור, תוך כדי הצבעה על חלקים שונים באיור.

 

יובב

השעור הראשון שלך בזנבנוּת יהיה זיהוי הציפורים.

כמו שראית אתמול בלילה, לכל זנבן מוצמדות ארבע טבעות

צבעוניות לרגליים, שתיים לכל רגל, כשבגדול אנחנו מדברים על

שבעה צבעים שונים: אדום, צהוב, שחור, לבן, כחול, ירוק,

כתום. בנוסף, יש לנו עוד שתי טבעות: טבעת כסף וטבעת

מגוונת, שזה כמה צבעים יחד. סך הכל תשע טבעות. שאלות?

 

התמונה עוברת לתומר: הוא ישן בישיבה ולא עונה.

 

 

יובב

(מוחא כף)

הלו!

 

תומר מתעורר וממצמץ.

 

תומר

אה.. סליחה. כן, זנבנים..

 

יובב

השם של כל זנבן, נקבע לפי ראשי התיבות של הצבעים

בטבעות שלו. אנחנו מתחילים את הקריאה מרגל ימין

למעלה- עד לרגל שמאל למטה. שים לב: אדום זה א',

צהוב זה צ', שחור זה ש', לבן זה ל', כחול זה—

 

תומ      (בפרצוף  משועמם)

כ'…

 

יובב

לא, כחול זה ח'. כ' זה כתום. (פאוזה)

בקבוצה שלנו, לשליט יש טבעות בצבע כתום,

צהוב, כחול, לבן. מה שאומר שהשם שלו הוא (רושם על הלוח)

"כָצְחַל". לזנבן השני במעלה, שמנסה להדיח את כצחל, קוראים–

יודע מה? אתה תגיד.

 

תומר

מה… מה אני צריך לעשות?

 

יובב

(בסבלנות)

ק-ח את המשקפת.

 

תומר נוטל את המשקפת ומשקיף על העץ.

 

יובב

עכשיו תתמקד בזנבן שצמוד לכצחל.

זה הזנבן השני בסולם. רואה אותו?

אליו הכי שווה לך להיות נחמד.

 

תומר

למה?

 

יובב

למה. כי הוא הסגן כבר שנה וחצי, וכָצְחַל הולך ומזדקן.

   אם אני הייתי צריך להמר על הזנבן שיש לו הכי הרבה סיכויים

להפוך למנהיג בזמן קרוב- זה הזנבן.

הוא רק צריך לעשות מספיק מעשים טובים לחבר'ה.

עם קצת מזל והרבה ציקצוקים,

הזנבן הזה יביא לך תואר שני.

 

תומר

(מביט במשקפת)

או-קיי, אני רואה אותו.

יש לו על רגל ימין טבעת צהובה ו… מה זה?

טבעת כסף?

 

יובב

(סקפטי)

אתה בטוח שזה רגל ימין?

 

      תומר מצביע לכוון ימין.

תומר

נו כן, צד ימין. לשם.

 

יובב

אתה מדבר על צד ימין שלך.

זה צד שמאל של הציפור,

אתה יודע.

 

     תומר מהרהר רגע, ומתרגל את הצדדים עם הידיים.

 

תומר

וואלה. (חוזר להשקיף) אז רגע: רגל ימין

למעלה: אדום, למטה… לבן, רגל שמאל למעלה:

צהוב, למטה- מה זה? כסף?

 

יובב

טבעת כסף. אז איך קוראים לזנבן שלך?

 

תומר

בוא נראה. אדום זה א', לבן זה… נו, ל', צהוב זה צ',

כסף זה… איזה קטע? לזנבן שלי יש צבע כסף.

זה סימן טוב, אתה לא חושב?

 

יובב

(מתעלם)

איך קוראים לזנבן שלך?

 

תומר

         אוף… אדום, לבן, צהוב, כסף… "אָלַצַכ"?

 

יובב

לא, טבעת כסף זה ט'. קיצור של "טבעת",

לא של "כסף".

 

תומר

סליחה… אדום זה א', לבן זה ל', צהוב זה צ',

טבעת זה ט', אמרנו? אל- אלצ…. אָלָצָט?

 

יובב

לא. יש שווא ב"ל". כמו ב"כָצְחַל". אָלְ–, אָלְ–

 

תומר

אָ לְ צַ ט?

 

יובב

אָלְצַט.

 

תומר

( מתבונן בזנבן ביתר תשומת לב)

הלו, אָלְצַט.

הרעיון הבסיסי של התסריט- לקחת דמות צינית, מחוספסת ועירונית, לשתול אותה במקום תמים וקסום ולתת לה להשתנות- גרם לי לנסות להפוך חלק מהתסריט לאגדה. כאן מגיעה הסצינה בה סידני- אב הבית בבי"ס שדה חצבה- מספר לתומר את "אגדת פרח הירח" שהמצאתי. הסצינה הזו מזכירה מאד את הסצינה ב"פישר קינג" בה פרי (רובין וויליאמס) מספר לג'ק (ג'ף בריג'ס) על אגדת המלך הדייג. אצלי זה הלך ככה:

81.  חוץ/לילה/הצריף של סידני.

     תומר וסידני יושבים ליד מדורה מחוץ לצריף, ושותים בצוותא. הם מביטים בירח.

 

תומר

איזה יופי.

תראה כמה הוא גדול.

 

סידני

עוד שבועיים הוא יהיה גדול יותר.

הכי גדול ב-133 שנה האחרונות.

 

תומר

כן?

 

 

סידני

כן. ואז אני הולך לתפוס אותו.

 

תומר

לתפוס.. את הירח?

                                                                    

סידני

כן.

                                                                      

תומר

מה.. 

    

סידני

אתה מכיר את האגדה על פרח הירח?

 

תומר

לא.

 

  

סידני מתחיל לספר את אגדת פרח הירח. במהלך הסיפור, אנו רואים את תומר וסידני מאחור, כאשר בשמיים מופיעה אנימציה פשוטה ותמימה, המלווה את הסיפור.

 

 

סידני

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך טוב לב, ולו בן יחיד- הנסיך ניקולס. כשהיה בן ארבע, מתה אימו של ניקולס, והמלך הקדיש זמן רב לבנו הנסיך. יום הולדתו של ניקולס היה יום חג ברחבי הממלכה. בכל שנה הותר לנסיך לבקש כל מה שיחפוץ, והמלך עשה הכל כדי למלא את בקשתו: פעם היה זה מופע זיקוקים מרהיב, פעם אחרת- קרקס נודד מסין, אולם כאשר נשאל מה הוא מבקש ליום הולדתו השישי, ענה ניקולס מיד: "אני רוצה את הירח". המלך הנבוך הסביר לניקולס כי מקומו של הירח בשמיים, אולם ניקולס התעקש: הוא רוצה את הירח. בלית ברירה כינס המלך את חכמי הממלכה, אך לשווא: אף אחד לא הצליח למצוא דרך בה ניתן לתפוס את הירח. המלך כמעט והתייאש, אולם אז הופיע לפניו ישיש מלומד, וטען כי ישנה דרך אחת להשיג את הירח. "פעם בשנה, בליל ירח מלא", טען הישיש, "כאשר הירח קרוב לכדור הארץ יותר מכל יום אחר בשנה, השמים נקיים מכל ענן או ערפל, והמחשבה נקיה מכל גאווה או תחבולה- יכול הירח להפוך לפרח מיוחד: פרח הירח. כדי לקטוף את פרח הירח, יש לבנות  עפיפון ענק ועגול לחלוטין, בעל חישוק שקוף, מוקף 12 עלי כותרת  לבנים וזוהרים. את העפיפון הענק יש להעיף בשמיים דקה לפני חצות, וכאשר הירח ממלא כולו את חישוק העפיפון- יש לפתוח את עלי הכותרת בבת אחת. או אז הופך הירח לפרח בן דמותו, אשר נשרף לאבק  כוכבים וממטיר אבקני ירח זעירים לאדמה. אותו בן המזל שיצליח לאסוף את אותם האבקנים, יוכל לשמור את פרח הירח לנצח- כי הירח אינו מת לעולם".

המלך הנרגש פקד על אנשיו להתחיל מיד בבניית העפיפון המיוחד- המונפלאוור- אולם הישיש הזהיר את המלך, כי סכנה גדולה טמונה בניסיון לתפוס את הירח. הירח ישתף פעולה רק פעם אחת בשנה, והאדם אשר ילכוד אותו יוכל לעשות זאת פעם אחת בחיים, ברגע הטהור ביותר שלו, הרגע בו כל מעשיו מוקדשים לאדם אחר, כי את הירח ניתן לתפוס רק למען מישהו אחר. בכל פעם אחרת עשוי הירח להרוג את האיש שינסה לתפוס אותו, ולכלוא את נשמתו לעד בתוך עץ מכושף- זהו מקומן של נשמות האנשים אשר מתו מבלי שבקשתן האחרונה נתמלאה, ושם הן ישארו-  אלא אם כן תוגשם אותה משאלה. כעבור שלושה שבועות סיימו אנשי המלך לבנות את  העפיפון הענק. ניקולס המאושר קיבל אותו ליום הולדתו והחליט להעיף אותו עוד באותו לילה- למרות שהירח לא היה מלא. באמצע הלילה, בחשאי, התגנב ניקולס לשדה פתוח מחוץ לארמון, והעיף את העפיפון ברוח החורפית העזה. כאשר נכנס הירח לחישוק העפיפון, פתח ניקולס בבת אחת את עלי הכותרת של העפיפון- ונהרג מיד ממכת ברק, ששלח אליו הצד האפל של הירח. המלך השבור לא ידע את נפשו מרוב צער. ימים רבים הסתגר בחדרו, וכעבור חודש יצא לגן הארמון, וגילה כי גזעו של עץ הבאובב, שהיה דק עד לאותו יום- התחיל להתעבות ולהתנפח. הוא הבין כי הבאובב המכושף כלא בתוכו את נשמתו של ניקולס, אשר מת מבלי שנתגשמה בקשתו האחרונה. מאותו יום, בלילות ירח מלא, יצא המלך בלילות כדי לנסות להגשים את משאלתו האחרונה של בנו המת: לקטוף את פרח הירח, ולשחרר את נשמתו של ניקולס מתוך עץ הבאובב. אולם שרי המלך פחדו שגורלו יהיה כגורל בנו, ולכן הורו בסתר לאנשי הממלכה להבעיר מדורות בכל ליל ירח מלא, כדי שהעשן יכסה את הירח- וימנע מהמלך לנסות ללכוד אותו, ולהסתכן במותו. כשגילה זאת המלך- נטש את כס המלכות, התחפש לקבצן עלוב ונדד בעולם כשהוא נחוש בדעתו לקטוף את פרח הירח. אולם משימתו לא הצליחה, והוא מת משברון לב אי שם, בודד וערירי. עד היום מאמינים אנשים רבים כי עץ הבאובב כולא בתוכו את נשמתו של הנסיך ניקולס, אולם עדיין לא נמצא האיש שהצליח לקטוף את פרח הירח, ולשחרר את הנשמה הקטנה.

                                      

תומר

סיפור יפה. (פאוזה) ואתה הולך לשחרר

את הנשמה של ניקולס?

                            

סידני

              מישהו צריך לעשות את זה, לא?

                 

אם נגדיר את המונחים "הצלחה" ו"כישלון" על פי מידת ההשקעה מול התוצר הסופי- אלצט הוא הכישלון הגדול ביותר שלי. השקעתי כמעט עשר שנים מחיי ויצרתי משהו שלא מומש. כך, לפחות, חשבתי לפני מספר שנים. מאז זכיתי לשמחתי לחוות גם כמה הצלחות קריאטיביות רשמיות: "גוגי ומגוגי", למשל, משודרת ארבע פעמים ביום ב"לוגי", זוכה להצלחה גדולה ומחמאות, והכי חשוב: אני אוהב כל שניה בסדרה הזאת, שהופקה בזמן קצרצר בצורה המוצלחת ביותר שיכולתי לדמיין. אבל דווקא ההצלחה הזאת גרמה לי להרהר בכישלון ההוא, ולהבין משהו חשוב: ההצלחה האמיתית נמדדת ביכולת שלך לדלות רעיון אמיתי, טהור, מקורי ומוצלח מתוככי מוחך הקודח- ולהוציא אותו החוצה. אם האאוטינג הזה יקטע אחר כך מסיבות שיווקיות, יחצ"ניות, כלכליות ואחרות- עדיין, אתה עשית את שלך בתור יוצר. הצלחת שאר התהליך לא קשורה ליכולות הקריאטיביות שלך אלא ליכולות השיווקיות שלך- וזה כבר סיפור אחר לגמרי. ובימים הקשים בהם אני פותח טלויזיה, רואה אוסף פרחות ואהבלים תקועים בוילה ומדברים על התחת של מרינה או על הסיליקון של מטבוחה – אני עוצם עיניים, ומדמיין את הסוף של אלצט:

116. חוץ/לילה/ מזרח רחש
מבט על העץ והעפיפון: המוּנפלאוור מפסיק להתעופף, ונעצר בנקודה כלשהי באויר. זנבו והחבל שלו בוערים, ותפוסים בחוזקה על ידי ענפי העץ. כעבור כמה שניות נכנס הירח למרכז החישוק. האש מגיעה לחישוק, והמוּנפלאוור מתחיל לפתוח לאט לאט את עלי הכותרת הזרחניים שלו, כשהירח נמצא בדיוק במרכזו.
תומר ולוטמית מתקדמים ביראת כבוד לכוון העץ. ברק נוסף פוגע ישירות בחישוק העפיפון, והוא נשרף, מתפורר ונעלם. הירח נותר במרכז השמים, מלא ובהיר. מספר רעמים נשמעים, ורעש חזק של טיפטוף גשם. תומר ולוטמית מתחבקים ועוצמים עיניים.

לוטמית
גשם. סופסוף גשם.

תומר ולוטמית ממשיכים להתחבק. לוטמית מביטה בפניו של תומר ורואה כי הוא בוכה. היא מנגבת לו את הדמעה באצבעה.

לוטמית
תומרוני?

תומר
מה?

לוטמית
אם זה גשם, למה אנחנו לא נרטבים?

תומר ולוטמית מפסיקים להתחבק, מביטים למעלה- ומגלים כי יורד עליהם גשם מיוחד מאד: גשם של פרחים צהבהבים זעירים. הגשם מציף כליל את המדבר, והופך לשטפון ענק של פרחים צהבהבים. תומר ולוטמית צוחקים בהיסטריה.

לוטמית
אני לא מאמינה!

תומר
צהבהבים, זעירים, כמו שרצית, לא?

לוטמית
בשביל מי עשית את זה?

תומר
אני לא אגלה לך אף פעם.

לוטמית מביטה בתומר , מחייכת, ואז מרצינה.

לוטמית
בלי ציקצוקים, הא?

תומר מניד את ראשו לשלילה, ומחייך. הוא מניף את לוטמית ומרכיב אותה על גבו בשקמח. לוטמית צוחקת ומנשקת אותו. התמונה מתרחקת לאט משניהם, המפלסים דרכם בין גשם הפרחים הצהובים.

תומר
ציף ציף!

לוטמית
מה?

תומר
ציף ציף!!

לוטמית
קווה קווה!!

התמונה מתרחקת עוד יותר ומתמקדת בירח, לצלילי המשחק "ציף ציף קווה קווה". לאחר שהירח ממלא את המסך למשך מספר שניות, נגמר המשחק:

תומר
ציף ציף!!

לוטמית
פיק פיק!! אוי, לא, באמת…

תומר צוחק בהיסטריה. התמונה עדיין מתמקדת בירח.
שיר הסיום מתנגן ברקע: BUFFALLO BALLET של ג'ון קייל.

לוטמית
עם התרגזויות!

Tags: , , , , , ,

 

כל ליל סדר אתם נתקלים בה: דודה ברוריה. היא לא חייבת להיות ברוריה, כמובן, יש גם אופציה למלכה, רבקה, אורה, נתנאלה (נדיר יותר), אבל הפנוטיפ הוא זהה: זו הדודה עם הפלולה שיושבת צמוד אליך כל שנה (למרות שעד היום עוד לא הצלחת להבין מאיזה צד היא: שני ההורים שלך מתנערים מכל אחריות גנטית כלפיה), וחייבת להיכנס איתך לויכוח פוליטי, רבע שעה לאחר תחילת האוכל.
"נו, יציאת מצריים. יופי. נראה לי שהשנה המצרים בעצמם רוצים לצאת ממצריים, מה? הערבים שלך שאתה כל כך אוהב? אה?"
"אגבבמככגג מצאכגדאאך" אתה עונה לה, תוך כדי לעיסה נמרצת של גפילטע אפרורי בטעם קלקר.
"סליחה?"
"אמרתי שאין שום קשר בין הדיעות הפוליטיות שלי ובין האהבה/שינאה שלי לאומה הערבית".
"מה?"
"אני חוזר: האופן בו אני מתייחס לפלסטינאים, או "הערבים" כמו שאת קוראת להם, לא קשור לאהבה או שינאה. הוא קשור לעובדה שאני יכול להילחם איתם עד קץ כל הדורות, או לעשות איתם שלום. במקרה שלי, אני מעדיף את הדרך השניה. במקרה שלך, את מעדיפה את הדרך של ליברמן. אגב, לא שאלת אותי מה מקורות המימון שלי היום! אז בואי אני אעזור לך: יש לי ילדה בת עשרים שמרוויחה 7 מליון שקל בשנה ממקורות לא ידועים ומעבירה לי את הכסף. אחלה מקורות מימון. ונחשי מי לימד אותי לעשות את זה?"
"ליצן. כרגיל." אומרת ברוריה, "זה ההבדל בינינו: אני מדברת איתך ברצינות- ואתה עושה לי סטנדאפ".
"לא. ההבדל הוא שאני איש שרוצה שלום, ואת אישה שרוצה מלחמה. וזה הגיוני: את לא תמותי במלחמה הזאת, אז מה אכפת לך לשלוח אחרים למות במקומך?"
" אז אנחנו צריכים לספוג קסאמים ולא לעשות כלום. הבנתי".
לא, ברוריה, לא הבנת כלום. אם היית מבינה משהו ולא מתבוננת בעולם מבעד לעיניים של ילדה מוגבלת בת שנתיים שחטפה ציסטה גדולה במוח, היית מבינה שאני מתעב את החמאס לא פחות ממך- אני פשוט לא משתמש בו כתירוץ לא לעשות שלום עם האויבים שלי, זה הכל.
"יודע מי צריך באמת לצאת ממצריים? גלעד שליט. מה יש לך להגיד על זה? הא?"
"מה יש לי להגיד? הרבה: קודם כל, גלעד שליט לא במצריים. הלוואי ועזה היתה במצריים, אבל בגין היה מספיק טיפש לא להחזיר אותה יחד עם סיני. דבר שני, מה גורם לך לחשוב שאני רוצה פחות ממך את גלעד שליט בבית??"
"לא ראיתי אותך הולך להפגין למענו!"
"נכון, כי ההפגנות המפגרות האלה לא יחזירו אותו. ובכלל, למה מקיימים את ההפגנות האלו בהרצליה? ההרצליינים מחזיקים את גלעד שליט??"
"החברים שלך בעזה מחזיקים אותו. למה אתה לא הולך לגור איתם, אם אתה כל כך מבין אותם??"
האמת היא שלא הייתי רוצה לגור בעזה, אבל את הסדר הבא אני מעדיף להעביר שם מאשר ליד הפלולה הניאנדרטלית הזו.
"ואם כבר מדברים, מה יש לך להגיד על המשפט של קצב?" הפציע לפתע ברוריה.
"לא יודע. מה יש לי להגיד?" תמהתי.
"זה נראה לך מכובד, שנשיא של מדינה מגיע למשפט- והשופט הוא ערבי? הא?"
היציאה הזאת השאירה אותי המום לגמרי. פתחתי את הפה כדי להסביר לה שגם אונס הוא מעשה לא לגמרי מכובד, ואני מעדיף את ג'ורג' קרא בכל תפקיד בממשלה הזאת מאשר כל חבר נוכחי בה- אבל אז נחתה עלי התבהרות, ופשוט לא עניתי.
כי זה הדבר התמוה בויכוחים פוליטיים: הם העיסוק העקר והאידיוטי ביותר ביקום, ובכל זאת אנחנו מתעקשים ליפול למלכודת הזאת בכל הזדמנות. הרי בואו נחשוב רגע: מה הסיכויים שאצליח לשכנע את דודה ברוריה לתמוך בשלום עם הפלסטינאים? מה הסיכויים שהיא תצליח לשכנע סמולני כמוני ש"עופרת יצוקה" היתה מלחמת קודש, ולא טבח חסר תכלית? כיצד יתנהל ויכוח ביני ובינה על הנושא?
"הרגנו כמעט 1500 איש בעזה, חצי מהם אזרחים. 400 מהם ילדים. זה לא עושה לך כלום?" אני אפתח.
"במלחמה כמו במלחמה", תענה לי ברוריה, קלישאתית יותר ממנהלת בית ספר יסודי בקרית ביאליק.
"מאיפה את יודעת? היית פעם במלחמה? ירו עליך פעם?" אני אגיד.
"לא" היא תענה.
(”חבל", אני אמלמל לעצמי בשקט).
"וחוץ מזה, כשחוטבים עצים- עפים שבבים!" היא תפלוט מן הסתם.
"400 ילדים מתים הם בעיניך "שבבים"? אני אגיד.
"עזוב אותי עם הילדים המתים! עובדה שהנחתנו עליהם מכה!" היא תאמר.
"מכה ששווה לתחת: עובדה שאחרי שנתיים המצב חזר לקדמותו. אז מה עשינו לא נכון? אולי היינו צריכים להרוג יותר פלסטינאים, דודה ברוריה?" אני אגיד בהתלהמות מה.
"אולי", תענה הבהמה.
"כמה פלסטינאים צריך להרוג כדי שיהיה שקט בדרום, דודה ברוריה? תגידי את. 15 אלף? 150 אלף??"
"לא יודעת" היא תגיד.
"שישה מליון?" אני לא אגיד. מה אני, אידיוט?
"את מבינה שאם לך אין שום בעיה עם המוות של אנשים מסויימים, את לא יכולה לדרוש מהם לא לשאוף למוות שלך?" אני אגיד.
"אתם הסמולנים לא מבינים שאין אמונה בערבים. תיתן להם מדינה- הם לא יצליחו לנהל אותה בכלל". היא תעבור נושא.
"את צודקת. אם ניתן להם מדינה, תוך שישים שנה יהיה להם נשיא אנס, שר אוצר גנב, ראש ממשלה שקרן ושר חוץ נאצי" אני אגיד.
"ליצן, כרגיל", היא תחזור על המנטרה. "אז מה אתה מציע? הא? בוא נשמע את הגנרל הגדול!"        "אני יודע מה אני לא מציע: אני לא מציע לצאת למלחמה כל חודשיים, בעיקר בגלל שכבר 44 שנים לא ניצחנו באף מלחמה" אני אגיד, "אם היינו מפעל שכבר 44 שנים מייצר מוצר כושל- היו סוגרים אותנו, נכון? אז למה אנחנו מתעקשים עדיין לבחור תמיד באופציה הצבאית במקום לנסות באמת לעשות שלום?"
"אין שלום עם חמאס ועם החיזבאללה" היא תגיד.
"מי בכלל העלה את החמאס ואת החיזבאללה, חשבת פעם?? שמעת על חיזבאללה לפני שפלשנו ללבנון?"

הויכוח הזה יכול להימשך לנצח, אתם מבינים. אני אתבצר בעמדותי והיא בעמדותיה, אני אדבר על שלום, על דמוקרטיה, על ילדים מתים- והיא תפציץ מנטרות גדושות "הרתעה", "הסברה", "גלעד", "אין עם מי לדבר" ושאר ירקות.
ואם אין לך שום יכולת להשיג את המטרה שלך- למה בכלל לצאת למאבק? הרי זה בדיוק מה שאני חושב על מלחמת לבנון השניה, לא? יצאנו למלחמה באותו אופן בו ערס יוצא מהמכונית כדי לכסח מישהו שחתך אותו ברמזור, ללא תכנון וללא מטרה- אז למה מול דודה ברוריה כל הכללים האלו נמחקים?
אז זהו, שמהיום הכל משתנה. אני לא נכנס יותר לויכוחים פוליטיים עם אנשי ימין, במיוחד אם האנשים הלו הצביעו ליברמן. קירוב לבבות? זיבי. אל תקרבו אלי את הלבבות שלהם: לגזענות אין לב. אנשים כאלו אינם אחים שלי, ושום דבר לא מחבר אותי ואותם לעם אחד, פרט לצורך המתמיד לנשום. לא רוצה להתווכח איתם, לא רוצה לשכנע אותם. אני אמשיך להפגין נגדם בכל הזדמנות, לעצבן אותם כמה שיותר ולעשות הכל שיעופו לקיבינימאט- אבל עם הויכוחים גמרתי. לפחות עד הסדר הבא.

Tags: , , , , ,

הייתי רוצה שתהיה לי
חנות ירקות קטנטנה
עם גג רעפים אדמדם
ברחוב כצנלסון או סירקין.

חנות ירקות זעירה, מופלאה
בה אשלוט ללא רוע, וללא עוררין
אמשש בה בנחת גבעול כוסברה,
חצילון עגלגל ופיטנגו עדין.

בימות קיץ חמים, לעת ערב להוּט
אפתח שולחנון מפלסטיק לא חם,
ואניח עליו אבטיח ותות
ואזמין אזרחים, לאכול בחינם.

ובחורף, בבוקר, אגיע עם סוודר,
ואפרוק ארגזים של טוהר ירוק
כמו דרדק מתלמד הספון לו בחדר,
אלטף לי בחום פלח מנגו מתוק.

כי אכן, אנשים, יש עוד דרך לחיות,
בלי קריאייטיב, קריירה, מהוּת וגם תזה-
עננים של נוצות ועינינו רואות
רק חופן של יופי,
ופוטוסינתזה.

Tags: , , , , ,

רונן בר שירה הוא עבריין עלוב ומזדקן, שמתפרנס כבר שנים מתרגילי הונאה אותם הוא מבצע על אנשים/גופים/מוסדות שחרב עליהם עולמם: משפחתו של גלעד שליט, קיבוץ בית אורן שמנסה להשתקם לאחר השריפה בכרמל, ועוד ועוד. המשטרה טוענת שבעשרות מקרים נוספים הונה בר שירה אנשים, הבטיח להם להנציח את יקיריהם, לשקם את בתיהם או לעזור לקרוביהם, ביקש סכום כלשהו עבור "תיווך"- ונעלם עם הכסף.
צריך להיות חלאת אדם אמיתית, ללא ספק, כדי לגנוב כסף מאנשים שבנם יושב בשבי בעזה. אולם הענין הוא שרונן בר שירה הוא לא הנצלן היחיד בפרשת שליט. משהו או מישהו במטה המאבק למען שליט איבד לחלוטין כל פרופורציה, לדעתי, ובמקום להיות מטה שמזכיר לנו שגלעד שליט עדיין שבוי- הפך את העניין לקרנבל אחד גדול גדוש מצעדים, תהלוכות ענק, צמידים צהובים ושאר מרצ'נדייז- משל מדובר בעדליידא בחולון, ולא בחייל שבוי שיושב כבר חמש שנים בתא מסריח בעזה.
איך הגיע מטה שליט ממצב א' למצב ב'? הכל שאלה של כדאיות. יכול אמנם להיות שמטה המאבק מורכב אך ורק מנשמות טובות שלא רוצות דבר לעצמן, ואם זה המצב- אני מתנצל מראש על הדברים הבאים. אבל יש גם אופציה אחרת: אנשים מסוימים שהבינו שמי שישחרר את גלעד שליט, אם בכלל, הם הפוליטיקאים והמתווכים, ולא מארגני הצעדות והאצעדות למיניהם. ההשפעה היחידה שיכולה להיות למצעדים הבומבסטים האלה על דעת הקהל בעזה, היא העלאת מספר האסירים אותם החמאס דורש לשחרר. אז למה להמשיך עם המצעדים הללו? זהו, שלי נראה שמישהו כאן מפיק מהם משהו. יכולתו של אדם כלשהו להוציא לרחובות בהתראה קצרה כמויות של אלפי אנשים היא יכולת שקל מאד לתרגם לעבודה, כסף וקריירה. מפלגות, חברות ומוסדות מחפשים בנרות "אנשי שטח" וקבלני קולות, פרוייקעים כרסתניים שנראים טבעיים לחלוטין בסביבת מגאפון ומשקפי שמש, שיודעים להוציא אנשים אחרים לצעדות ענק, ובקיצור: אנשים שיודעים לספק את הסחורה. ואיזו סחורה קל יותר לספק כאשר המטרה לשמה התכנסנו, שוכנת באמצע של הצנטרום של הקונצנזוס? אתם מכירים מישהו שלא רוצה שגלעד שליט יחזור הביתה? ברור שלא. זו בדיוק הסיבה שקל מאד לארגן את מסות האדם הללו, ציבור מגוייס שלא תמיד אפילו יודע שהוא מגוייס: תלמידי תיכון בהרצליה, למשל, שהתייצבו לצעדה "למען משפחת שליט" וגילו שהם משתתפים בהפגנה נגד הממשלה- הפגנה שלא כולם מסכימים עם מטרותיה. תלמיד תיכון שחושב- וזכותו לחשוב- שהנזק שיגרמו אלף מחבלים משוחררים גדול בהרבה מהנזק שיגרם כתוצאה מהישארותו של שליט בשבי- תלמיד כזה מוצא עצמו משתתף נגד רצונו בהפגנה בה אינו תומך. למה? כי למען הברור מאליו קל מאד לגייס נפשות, לסגור רחובות ולארגן צעדות. ומישהו, איפשהו, רואה ורושם ומתרשם. לא מהמפגינים- מהאנשים שהביאו את המפגינים. פעיל המטה פרוייקע הצליח "להוציא לרחובות" אלפי אנשים למען שליט, אבל למה הרחובות צריכים בכלל את המצעדים האלו? את מי מנסות לשכנע כל אותן צעדות? את האזרח הקטן ברחוב?? מה פתאום. הן משכנעות את הבוסים העתידיים של כל הפרוייקעים למיניהם, שמצידם ישלבו רגל על רגל בראיון העבודה הבא שלהם, ויגידו לבוס: "איש שטח אתה מחפש? תשאל במטה שליט על פרוייקע. רק פרוייקע יודע להוציא אלפים לרחובות בלי התראה. רק פרוייקע!"
משפחתו של גלעד שליט, מותשת ותוסכלת ככל שתהיה, חייבת קצת להתנער מגדודי הפרוייקעים הללו שצרים עליה. לא נעים להגיד להם את זה, אבל מישהו צריך: רוב הפרוייקעים לא באמת רוצים את גלעד בבית, חלקם הגדול פשוט רוצה את עצמו בג'וב טוב יותר, והבן שלכם הוא יופי של קורבן למניפולציה הזו.

Tags: , , , , ,

בתחילת שנות התשעים, היה לי הכבוד להיות אחד האנשים היחידים שעסקו בתחום אמנותי מרתק אך גוסס: תסכיתי רדיו. אחת לחודש (פלוס מינוס), במחלקת הנוער של "קול ישראל" בירושלים, נאספנו לנו קומץ שחקנים צעירים לצד שחקנים ותיקים, ועסקנו בשימור ז'אנר קסום שכצפוי, הלך והתמוסס לעבר סתיו ימיו. הז'אנר הזה הצליח לאחד מספר משוגעים לדבר כמו הבמאי (והסופר) שמעון ריקלין- איש נפלא שהתעקש להשקיע בתסכיתי רדיו את מיטב מרצו וזמנו, המפיקה מירי שרף ומספר שחקני תיאטרון שאהבו את התסכיתים בכל ליבם, ועשו הכל כדי לשמור על התחום הזה בחיים: עליזה רוזן, יעקב בוך ועוד.
גם אנשי רדיו נודעים בחשו יחד עימנו בקלחת התסכיתאות העברית: נפתלי מנשה, נאוה סביון ואפילו נועם גילאור, עימו שיחקתי פעם בתסכית קומי בשם "רומן ויסמין", מעין פארודיה רדיופונית על ז'אנרים קולנועיים נבחרים, מסוג היצירות שההסטוריה שוכחת מהר, אבל לשחק בהן- זהו כיף צרוף.
נועם גילאור לוהק למבחר תפקידים בתסכית הזה, ובאחד הפרקים, אני זוכר, גילם את דמותו של ויטו קורליאונה כאשר פלח תפוז תחוב בזוית פיו, וגרם לכולנו פירכוסי צחוק בלתי נשלטים. "הוא שחקן מצויין" אמרה עליו עליזה רוזן, "וקומיקאי בחסד. אז למה הוא הלך להיות שדרן?"
לאחרונה מצאתי עצמי מהרהר בבחור המצויין הזה, נועם גילאור, ובבחירה נוספת שלו: "מציאות", תוכנית הרדיו שלו המוגשת בימי שישי אחה"צ. תוכנית, איך נגיד.. פרובלמטית קמעה. הבעיה שם אינה נועם – הוא קולח ונעים ומקצוען כהרגלו, אבל הוא לא לבד באולפן. יחד עימו מגיש את התוכנית בחורצ'יק נוסף (לא חשוב השם, באמת), שהוא ללא כל ספק השדרן המעצבן ביותר ששמעתי בחיי.
נתחיל בעובדה שהבנאדם סובל מאף סתום- ואם דקה אחת של אינפוף קשה להאזנה, נסו להקשיב לדבר הזה שעתיים רצוף. ומילא האף, הבעיה הגדולה של האיש לא קשורה לאף הסתום שלו, אלא לגישה הסתומה שלו: האיש לא משדר לנו, המאזינים- האיש משדר לעצמו. כמו ילד היפראקטיבי ששכח את הריטלין ומצא לטאה, הוא משתולל מאושר כאשר הוא מגלה תגליות מוסיקליות בנאליות לחלוטין (וואוו, גילית את ה"קינקס"! אתה ללא ספק השדרן הראשון ששמע עליהם! את מי תגלה לנו בשלב הבא- חיפושיות הקצב??) ולאחר שהוא טוחן לנו בראש עם עוד פיסת בנאליה משומשת- הוא מתעקש להשמיע אותה ו..לשיר אותה, תוך כדי! מי בכלל רוצה לשמוע את רוברט פלנט שר שיר, אם אפשר לשמוע את פינוקיו מאנפף לנו אותו, תוך כדי גילוי מבסוטיות עצמית ודחקות שלא שמעתי מאז ימי הטירונות?
הזחיחות הנחלאווית של הבחורצ'יק הנ"ל מצליחה לחרפן לי כל תא בגוף, מפני שהיא לא קיימת רק אצלו. הזחיחות הזו, הידועה בשם הביולוגי: "בוא נשתין על המאזין/קהל/לקוח שלנו כי העיקר שאנחנו נהנים" הפכה כאן למגיפה בשנים האחרונות. יש קו ישר מאד שמחבר את כל אותם נותני שירות דלוחים-אך-מגניבים, שמגיעים לעבודה כאילו היא המסיבה הפרטית שלהם, ומשתינים בקשת עלינו, המה שמם האלה, נו.. אה. . הלקוחות. לקוחות שמקבלים שירות גרוע, בדיוק כמו הלקוחות של אותה חנות וידאו/מוסיקה/ג'ז מיתולוגית בתל אביב, ההיא ששוכנת היום במבנה של קולנוע "מקסים", לאחר שעברה לשם מהגומחה השנקינאית בה שכנה בשנות התשעים. החנות הזו- שללא ספק, מכילה מבחר מרשים מאד של יצירות קולנועיות- מאכלסת את הזבנים והזבניות השחצנים והמאוסים ביותר בתולדות הישוב העברי, וכבר שנים אני מנסה להבין למה. מה גורם לאותו צעיר עתיר פיאות לחיים לחוש כה נעלה על פני, עד שמעולם הוא לא חש צורך להביט בי בעיניים בשעה שהוא מחליף לי דיוידי? ולמה חבורת הצעירים המעודכנים- והמובילים- החברתיים העליצים הללו חייבים לשים את המוסיקה שלהם (שנעה בין ניק קייב אחד למשנהו) בפול-ווליום, ולגרום לי לצעוק את שם הקלטת אותה אני מחפש? באחת הפעמים בה הגעתי לאותה חנות וניסיתי להשיג את "גונבי האופניים"- הבנתי לפתע שהבמאי דה סיקה עצמו היה משכיר לי את הסרט באופן חביב יותר מאשר האידיוט השחצן שעומד מולי, מנהל דיאלוג מגניב עם חברו לנשק, ולא טורח להקשיב או להביט בי, הלקוח השמנמן שלו. מה הסיבה לשחצנות הזו? כבר שנים אני מנסה להבין. שאר הזבנים בהם אני נתקל מדי יום- מוכרי בגדים, מוכרי ספרים, מוכרי חצילים- עושים את עבודתם נאמנה. מדוע הטמבל המחומצן מולי משוכנע שהוא ג'ים ג'רמוש?? הוא כולה זבן, אינעל רבאק!
כל זה מתקשר לי בשיא הטבעיות למלצר המגניב במסעדונת (החמודה דווקא) שנמצאת בתוך שוק הפשפשים ביפו, שלא ממש חש צורך להתנצל כשהוא שוכח להביא לך מנה לה חיכית חצי שעה. הוא אפילו קורא לי "חבריקו" בחיוך, ומכריח אותי להרגיש תרח זקן ועצבני כאשר אני ממלמל לעצמי את ה"חבריקו תקרא לאמא שלך, חתיכת אהבל עם ראסטות", אבל השיא שייך לבית קפה כלשהו שנמצא בגני תקוה. פעם בשבוע אני נוהג לשבת שם בבוקר, אולם לאחרונה המקום היה בשיפוצים, וכאשר הגעתי לשם, בתום השיפוצים, גיליתי כי אכן המקום עבר שידרוג: באמצע בית הקפה מבצבצים שני שולחנות יפהפיים ואליהם מצורפים כסאות בר גבוהים ותואמים. האמת היא שנורא התחשק לי לשבת על אחד הכסאות הללו במקום על כסאות בית הקפה הסטנדרטיים יותר והנוחים פחות, אולם בכל פעם התברר לי שחבורה עליזה ומגניבה תופסת את הכסאות: ניחשתם נכון, אלו הם המלצרים. יש לי רושם עמום שהשיפוץ הזה לא נועד דווקא לשפר להם את תנאי השירות, אלא להנפיק ללקוחות עוד שולחנות וכסאות- אבל לך תסביר את זה למלצר עברי, שלא שמע על מונחים כמו "תודעת שירות". אפילו "תודעה" זו מילה גדולה עליו, אלא אם כן לומדים אותה לפסיכומטרי. וכך נגזר עלי להצטנף בכסא נצרים לא מאד נוח, לשתות קפה לא ממש טעים, לגמוע מרק שעועית בהחלט לא חם- ולהביט בקנאה במלצרית שיושבת שני מטר מעלי, ומנהלת שיח תרמילאים בקולי קולות עם חבריה המלצרים: מה עדיף- בוליביה או גואטמלה? איזה טרק עדיף: סובב אנאפורנה או האגמים הקפואים? ואיפה אפשר למצוא רשימה של החוות האלו באוסטרליה, בהן אפשר לעבוד ולטייל? שאלה טובה. למה לא תתחילי לנסות לעבוד במקום בו את נמצאת עכשיו, ולתת לי תפריט? אני מחכה פה כבר רבע שעה, אינעל אחותך הצולעת!
ברור שחלק גדול מהאשמה היא של אנשים מנומסים כמוני, אנשי לא- נעים. לא נעים לי לנזוף, לא נעים לי לבקש לדבר עם המנהל, ולך תדע אם המנהל נמצא בכלל בבית הקפה, או שהוא שועט בארבע-על-ארבע שלו בחוף געש ברגעים אלו ממש. לא נעים לי אפילו לכתוב את שמותיהם המפורשים של אותם נת"מים (נותני-שירות-מעאפנים) שסיפרתי רק עכשיו על מעלליהם. אני לא יודע לעמוד על שלי במדינה בה כל היתר יודעים, מתברר. אז אם כולם יודעים לבקש תמורה לכספם- למה כל כך הרבה נותני השירות מתעקשים להישאר בהמות? פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה, חבריקואים.

Tags: , , , , ,

מי שיכול- עושה.
מי שלא יכול לעשות- מלמד,
מי שלא יכול ללמד- מנהל,
מי שלא יכול לנהל- מייעץ,
מי שלא יכול לייעץ- קואצ'ר,
מי שלא יכול להיות קואצ'ר- מעביר סדנאות בהעצמה אישית,
ומה עושה מי שלא יכול להעביר סדנאות בהעצמה אישית?
מלמד.
(וחוזר חלילה).

השבוע נשבעתי בפומבי, שהאיש הבא ששולח לי מייל עם איזושהי קומבינציה של צירוף המילים "סדנה/העצמה/אישית"- אני שובר לו את כל ההעצמות, מה שעומד בניגוד גמור לאופיי הבלתי אלים למשעי- אבל רבאק, יש גבול.
הליכה לקואצ'ר היא פעילות שונה מאד מהליכה לפסיכולוג: אנשים הולכים לפסיכולוג כדי ללמוד כיצד להיות מאושרים. לקואצ'ר, לעומת זאת, הולכים כדי ללמוד להצליח, נטו. להצליח במה? בעסקים, כמובן. מי נחשב "איש מצליח בעסקים"? איש שמרויח הרבה כסף. מה זה הרבה כסף? בוא נגיד, למעלה מ500 דולר לשעה? מצוין. שימו לב: הקואצ'ר הזה הולך ללמד אותך להרויח אלפי שקלים בשעה, אבל הוא לוקח ממך רק 400. לא נשמע מוזר? אם האיש הזה יודע להרויח אלפי שקלים לשעה, למה הוא לא מנצל את הידע הזה, ומרויח אותם?
כשקצת חושבים על זה, מבצבצת תובנה מסויימת. בפגישת איש-קואצ'ר, דווקא האיש הוא הדומיננטי, לא הקואצ'ר. הוא זה שבתום הפגישה יצא לעולם הגדול וינסה להצליח. והקואצ'ר? הקואצ'ר יכניס את ה 400 ₪ לארנק, וימשיך להסביר לאנשים אחרים כיצד להצליח הצלחות שהוא עצמו מעולם לא הצליח להצליח. מזכיר קצת את ההבדל בין פורנו לסקס אמיתי: על פניו, זה נראה דומה מאד. המוח משדר לנו תחושות דומות מאד בשתי הסיטואציות- אבל בסיטואציה אחת אנחנו מבצעים את הכל בעצמנו, ובשניה- מישהו אחר עושה עבורנו את העבודה.
אין לי, אגב, כל טענה כלפי המעצימים למיניהם: חלקם אנשים טובים וחרוצים, שפשוט הבינו כיצד הדברים מתנהלים בעולם, ובמיוחד בארצנו: כמעט כל כשרון ספציפי- אמנותי, עסקי או אחר, אינו מסוגל לקיים בכבוד את בעל הכשרון. פסנתרן ישראלי לא גומר את החודש מעיסוק בנגינה נטו, וכמוהו שחקן, צייר, (שלא לדבר על קריקטוריסט, סטנדאפיסט או תסריטאי). כיצד יוכל אותו טאלנט מתוסכל להתפרנס בכבוד בארץ הקודש? נכון, אם יתחיל ללמד את המקצוע הספציפי בו בחר לעסוק. הרי כולנו יודעים שהעולם מכיל הרבה יותר סטודנטים למחול מאשר רקדנים אמיתיים, נכון? והפירמידה ההפוכה והתמוהה הזו יוצרת מצב בו יוצר פלמוני קם לו בוקר אחד באמצע החיים, ושואל את עצמו מדוע, לעזאזל, הוא צריך לנסוע לקונסרבטוריון מעאפן בקרית ביאליק כדי ללמד תלמידים מעאפנים וזייפנים, במקום לנסוע לאולם קונצרטים מכובד ולנגן על פסנתר מכובד מול קהל מכובד? התשובה ברורה: כדי שהצ'קים שלו ימשיכו להיות מכובדים. אבל לא נורא, יש אור בקצה המנהרה: מתישהו הוא יוכל להפסיק ללמד בקונסרבטוריון ולעבור לנהל אותו, ואז לייעץ, לקצ'קר ולהעצים אותו. יש תקוה

Tags: , , , ,

געגוע

השיחה האחרונה שלי עם דודו גבע התקיימה במועדון "קולטורה" בתל אביב, בתאריך 12.2.2005, במהלך יריד הקומיקס "שוקולטורה" שהתקיים שם כל אותה שבת. ביריד הזה מכרתי לראשונה את ספר הקומיקס הראשון שלי ("צלילי המוסאקה") שהוצאתי לאור חודשיים קודם, בתמיכתו של דודו,
ולאחר משברים רבים בדרך.
האיש המצויין שהכיר ביני ובין דודו היה עידו אמין, ששנתיים לפני כן ניסה להרים מיזם קומיקס רשתי בשם "קומיומי", בו היו אמורים להשתתף קומיקסאים רבים, ובניניהם דודו ואנוכי. עידו ואני התיידדנו באותה תקופה, וכאשר סיפרתי לו על כוונתי לקחת את החומרים המוצלחים יותר שפירסמתי בעיתונים בשנות התשעים, לקבץ אותם ולהוציא אותם כספר קטן, הוא היה הראשון שהציע לי לשלוח את החומרים לדודו ולשמוע מה דעתו.
אין אמן קומיקס עלי אדמות- כולל קראמב, לארסון, דון מרטין, סרג'יו ארגונאס, דן קולינס- שאני מעריץ יותר מדודו גבע. אין אמן בכלל שהערצתי יותר מהאיש הגאון הזה, שעל ברכיו גדלתי והתחנכתי. החל מקריאה אובססיבית של "זוארץ" בגיל שמונה, צוחק מבדיחות שלא הבנתי ומתפעל עד עמקי נשמתי מהקו הגאוני של דודו- הקו שנראה בדיוק כמו הסרטים של צ'פלין: ספונטני, זורם ומרושל לכאורה- אבל מוקפד רצח, עבור ב"יוסף" וספרי המגוחכים שליוו את גיל ההתבגרות הפרובלמטי שלי, וגרמו לי לשרבט אלפי יוספים קטנים על שולחנות אליאנס בראשית שנות השמונים, ועד "דרדר במדבר" שדודו הוציא בשנת 84- ספר שבעיני הוא פסגת היצירה שלו, ובמיוחד "אלנבי בלוז" שמסיים אותו, יצירת מופת גאונית, מהורהרת ומעורערת, שיר הלל אורבני לאחד הרחובות בעלי פיצול האישיות החריף יותר בארצנו.
ולמרות זאת, הרעיון של עידו אמין לשלוח לדודו חומרים שלי, נראה לי מוזר.
"מה יצא לי מזה?" שאלתי אותו. "דודו יכול לעזור לך! הוא עוזר להמון קומיקסאים להוציא לאור חומרים שלהם."
"בשביל מה הוא עושה את זה?" הקשיתי.
"לא יודע. זה דודו" ענה לי עידו.
לא שלא הכרתי אמנים נחשבים לפני דודו. הכרתי. רובם היו- ועודם- אנשים שמתעניינים בעיקר בתחת של עצמם, רודפים אחרי מחמאות גם כשהם בשיא תהילתם, ומדי פעם תולים את עצמם בתא המעצר, על כבל של קומקום חשמלי. בשום אופן לא הצלחתי להבין מה האינטרס של גאון בסדר גודל של דודו גבע, להשקיע בי אפילו חצי דקה עלובה. אבל החלטתי לנסות בכל זאת.
כעבור מספר ימים, בספטמבר 2004, שיכפלתי מהדורה מורחבת של ה"מוסאקה" ושלחתי אותה לדודו, לצייטלין. שבוע וחצי עברו, ויום אחד מחכה לי הודעה בתא הקולי, בקולו המסטולי-מתוק-קורע מצחוק של דודו:
"ניר ש-לום, זה דודו גבע. קיבלתי את הספר שלך וקראתי בינתיים, לא יודע, חצי ממנו בערך. וראיתי שם אחלה, א-חלה דברים ואחלה חומרים. ממש, צחקתי ונהניתי. אז.. אנלא יודע עדיין מה זה אומר, אבל רק רציתי להביע בפניך את התרשמותי החיובית ביותר".

ההודעה המופלאה הזו תפסה אותי לא מוכן. יכול להיות שקצת בכיתי מהתרגשות, יכול להיות שהייתי סתם בשוק, אבל פתאום, בבת אחת, נראו לי כל עשר השנים בהן השקעתי את עצמי בעיקר בענייני קומיקס- שוות משהו.
ביד רועדת חייגתי אליו, ושקענו בשיחה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. הוא מיד קישר אותי לאנשים, בתי דפוס, עורכים, גרפיקאיות ומי לא, וממש כעס עלי כשסיפרתי לו שהיו תקופות, לפני האינטרנט, בהן חשבתי פשוט לגנוז הכל ולהפסיק. האיש הזה התייחס לקומיקס באותה אדיקות בה אורי אבנרי מתייחס לתהליך השלום: אם תפסיק הכל, בשביל מה עבדת כל החיים? הוא גרם לי להבין פתאום שאף אמן, מנותק ככל שיהיה, לא עובד בוואקום. כולנו חלק ממשהו, אם נרצה או לא נרצה, ומבחינתו של דודו, סצינת הקומיקס האלטרנטיבית היא גאווה ענקית שלו, וממש לא היה לו אינטרס להיות היוצר היחיד שהצליח בתחום.
כעבור מספר חודשים עמדתי ליד מכבש הדפוס בדפוס "קל" ביפו, והחזקתי בהתרגשות את הספר הראשון שלי, בהוצאה הפרטית שלי, 420 עותקים במהדורת כיס, מותאמת לכל בית שימוש שמכבד את עצמו.

האדם הראשון שיקבל ממני את הספר יהיה דודו, היה לי ברור, ולפני שהספקתי להגיד יעקב אבולעפיה קיבלתי מייל מדודו, בו הוא מזמין אותי (ואת שאר תל אביב, מן הסתם) לקפה "תמר" כדי להרים כוס תה ולהיפרד מהברווז, שנפח את נשמתו באותו שישי, במהדורה האחרונה של "שתיקת הברווז", לאחר שדודו אולץ להפסיק את המדור בידי אי אילו אנשים קטנים מ"העיר".
דודו שמח לקבל את המוסאקה, ולמרות הנסיבות הלא ממש משמחות של הרמת הכוסית הזו ב"תמר", כבר היה שקוע כולו בפרוייקט "ספרות זולה", בו קובצו להם עשרות אנשים מוכשרים ויצרו חוברת קומיקס אלטרנטיבית שהכילה גם פרוזה ושירה. חלפו להם מספר שבועות במהלכן ניסיתי למצוא חנויות שיסכימו למכור את המוסאקה שלי, ואז הפציע לו יריד "שוקולטורה", בשבת ה12 בפברואר 2005. לראשונה בחיי פתחתי דוכן ספרים, העמסתי עליו עשרות עותקים של המוסאקה, קניתי בירה ועוד בירה והתחלתי למכור את מרכולתי, בעצלתיים. איך, בעצם, מוכרים ספר קומיקס? צועקים "רק היום"? קופצים עירום מתוך עוגת קצפת? זהו, שלא היה לי מושג, אבל אז הגיע דודו. הוא לקח עותק של המוסאקה, אמר לי "תסתכל מה שאני עושה" והתחיל לשכנע אנשים לקנות, בהרד-סייל: "תקנו את הספר הזה! עכשיו!! הומור שחור בכמויות! ספר חובה בכל בית שימוש!" בגדול- זה עבד. אנשים התחילו לקנות ולא רק לעלעל (השיא שייך לבחורה שעמדה בדוכן, קראה את כ-ל הספר, נקרעה מצחוק- והלכה).
אלית אבני הסתובבה בין כולנו וצילמה את דודו מנסה לשכנע זוג עלמות חמד לקנות את המוסאקה:

ממש לפני שהיריד נסגר, ניגש אלי דודו ונתן לי חוברת של "ספרות זולה". הוא הוסיף הקדשה: "לניר המקסים, מדודו גבע הברווז המעריץ אותך לנצח". חיבקתי אותו בזהירות וסיפרתי לו שאני אוכל את עצמי שלא שלחתי לו את הקריקטורות שלי כבר לפני עשר שנים. "יכלו להיות לי עוד עשר שנים לעבוד איתך!" אמרתי לו, והוא ענה: "אז מה? אז עכשיו יש לך עוד עשר שנים לעבוד איתי". בטח. שלושה ימים אחר כך, בעשר בבוקר, קיבלתי הודעה מאלית אבני: "הי נירמו, שמעת חדשות? בבקשה תגיד לי שזה בדיחה, מה שאמרו עכשיו על דודו".
אבל זו לא היתה בדיחה. דודו מת, וכולנו היינו בהלם. בהלוויה שלו כולם דיברו על הסמיכות הזאת, בין המוות של הדמות המצויירת למוות של מי שצייר אותה. היו שם קומיקסאים צעירים שסיפרו על ההזדמנות הראשונה שדודו נתן להם, על מכונת הצילום המפורסמת בצייטלין, על הרעיון להעלות את הברווז לראש בנין העיריה.
כמה ימים לאחר ההלוויה, הוחלט לתלות ברחבי תל אביב מודעות אבל אלטרנטיביות לזכרו של דודו, שיצוירו על ידי אנשים שהכירו והעריצו אותו. אני ציירתי את סצינת הסיום של הקומיקס "נוצות" (מתוך "יומן הפקיד"), וצירפתי הקדשה עצובה ונרגשת בהשראת "הענק וגנו" של אוסקר ווילד: "לדודו הענק, תודה שנתת לנו לשחק בגנך. באהבה וגעגועים, ניר מולד".
אתמול, שש שנים למותו, עצרתי פתאום באמצע היום והבנתי כמה אני מתגעגע לאיש הגאון הזה, שהצליח ללמד אותי גם כמה דברים מעבר לקומיקס. זכר ברווז לברכה

Tags: , , , , , , ,

גוסטב הגמד

אחד הדברים המוזרים בעיסוק הזה שנקרא "כתיבה", הוא הפער התמוה בין הדעה האישית שלך על מה שכתבת, ובין הדעה של כל מיני מוקירי זכרך על אותו טקסט. כבר שנים אני נוהג לשלוח טקסטים, סקצ'ים, תסריטים, קומיקס וכו' לקבוצה מצומצמת של אנשים (להלן: קבוצת מיקוד) ולאחר שאני קורא בעיון את הערותיהם של אותם אנשים שטורחים ממש לקרוא את מה ששלחתי- אני מחליט. לא מעט טקסטים שכתבתי במשך השנים גמרו בסל המיחזור בעקבות רייטינג בעייתי של המוקדניקים היקרים שלי. אבל במקרה אחד לפחות החלטתי לא להתחשב באף אחד מהם. מדובר בסקץ' שכתבתי לפני מספר שנים, כנגד כל כללי הכתיבה: התחלתי מאיזשהו בדל רעיון קלוש, וישבתי עליו חצי לילה, עד שיצא עשן לבן. הכיף הגדול בסקץ' הספציפי הנ"ל נעוץ בעובדה שבכל רגע נתון בכתיבה שלו, לא היה לי שמץ של מושג מה הולך לקרות בשורה הבאה. רוב קבוצת הביקורת שלי קטלה את התוצאה, אבל אני אהבתי. ולכן החלטתי לחשוף אותו לפניכם, ולתת לכם, קוראים כה יקרים, לקטול אותו מחדש. קבלו בבקשה את גוסטב הגמד:

שני חברים- צחי ויואל- נפגשים בפאב. צחי מדוכדך, יואל עליז.
יואל: צ-חי!! מצטער שאיחרתי. פקקים אחושרמוטה. מה המצב, גבר?
צחי: על הפנים.
יואל: למה, מה קרה?
צחי: אל תשאל.
יואל (לברמן) אה.. סליחה רגע! תן לי בקשה לף בראון מחבית. חצי. אז מה?
צחי: בלגאן.
יואל: אתה מוכן להיות קצת יותר ספציפי?
צחי (לוגם לגימה ארוכה מהמשקה שלו ופותח את הלב): חזרתי היום מהעבודה מוקדם. אני פותח ת'דלת, נכנס לסלון- תמי לא בבית. מוזר, שש וחצי- לאיפה יש לה ללכת בשש וחצי? טוב. אני מתחיל ללכת לחדר שינה, ופתאום אני שומע משם.. קולות.
יואל: או-או.
צחי: או-או באבוע. קולות, ולא סתם קולות. גניחות, צעקות, אויש זה טוב, אוי אל תפסיק,  אוח אתה חזק, אוח אתה –          יואל: אני מבין..
צחי: אוח אני מתה, אוח אני מולטי-אורג—
יואל: אוקיי, אוקיי..
צחי: קיצור, התגנבתי בשקט בשקט, נעמדתי מול הדלת של החדר שינה, וראיתי שהיא לא לגמרי סגורה. יש רווח צר כזה.   רווח קטן, אבל אפשר לראות.
יואל: והצצת?
צחי: א-הה. אתה יודע עם מי היא הייתה?
יואל: עם מי?
צחי: עם מנש.
יואל: מנש?? הבוס שלך??
צחי: א-הה.
יואל: פאקן שיט! מה עשית?
צחי: קודם כל חזרתי לסלון בשקט בשקט, שלא ישמעו אותי.. כאילו שאני זה שצריך להיות בשקט כאן, כן?
יואל: כן..
צחי: ואז יצאתי מהבית, נכנסתי לאוטו והתחלתי לעשות רונדלים, עד שהגעתי לפה.
אין לי מושג מה אני עושה עכשיו.
יואל: פששש.. מצטער בשבילך, אחי. זה.. קשה.
צחי: אחרי אחת עשרה שנות נישואין, היא לא מתביישת.
יואל: א-הה.
צחי: והוא, מנש? אחרי שבניתי לו חצי מחלקה, זה מה שהוא עושה לי? זאת התודה שלו??
יואל: מאיפה היא מכירה אותו בכלל?
צחי: אנא עארף, היינו פעם ביחד בשיט קייאקים בצפון. בכפר בלום שמה.
יואל: ומה עכשיו?
צחי: מה מה עכשיו?
יואל: עכשיו, מה תעשה עכשיו?
צחי: אין לי מושג. הייתי זורק אותה קיבינימאט, אבל היא אשתי. אני אוהב אותה.
יואל: ומנש?
צחי: אותו כנ"ל. הייתי מפוצץ לו ת'צורה, אבל הוא הבוס שלי. אני צריך את העבודה הזאת, מה אני יגיד.
(שתיקה)
צחי: חיים בזבל, נשבע לך. במיץ של המיץ.
יואל: תשמע.. לכל אחד יש צרות, אתה יודע.
צחי: לא אכפת לי.
יואל: כן. אבל.. תראה. לפעמים זה עוזר, לדעת שגם לאחרים יש צרות.
צחי: נההה. לא עובד עלי, הקטע הזה.
יואל: זאת אומרת- אתה חושב שרק לך קורים דברים רעים, נכון?
צחי: לא רק לי, אבל–
יואל: רוצה לשמוע סיפור קטן?
צחי: נו?
יואל: שמעת פעם על גוסטב הגמד?
צחי: מי?
יואל: גוסטב הגמד. שמעת עליו פעם?
צחי: לא.
יואל: תשמע סיפור. בשנות השבעים היה איזה גוסטב אחד בצ'כוסלובקיה.
צחי: אוקיי..
יואל: והוא היה גמד. בגלל זה כולם קראו לו גוסטב הגמד.
צחי: נו?
יואל: גוסטב הגמד חי בפראג. הוא היה כבר בן עשרים וארבע, אבל לא היתה לו עבודה, כי הוא היה גמד.                          לא שלגמדים אין עבודה, אבל באותו זמן בצ'כוסלובקיה- אם היית גמד, היה לך קשה להתקדם בחיים, או למצוא עבודה.
צחי: אוקיי..
יואל: בכל אופן, גוסטב הגמד חי עם אמא שלו. אישה קשה. חיו בדירה פיצפונת, חדר וחצי, קטן-קטן, אפילו בשביל גמד.
צחי: (לוגם שלוק בירה) הממ. גם אמא שלו היתה גמדת?
יואל: לא. רק גוסטב. אבל מספיק גמד אחד במשפחה, לא?
צחי: בטח.
יואל: איך שלא יהיה, יום אחד אמא של גוסטב תופסת אותו לשיחה ועושה לו: מה יהיה איתך גוסטב? כל היום יושב בבית,       לא עושה כלום עם החיים שלך.
והוא ענה לה: מה את רוצה, אני גמד!
צחי: אז מה היא אמרה לו?
יואל: היא אמרה לו: תשמע גוסטב. להיות גמד זה לא סוף העולם. זה יכול להיות אפילו יתרון! כי יש עבודות, כל מיני עבודות, שאתה יכול לעשות רק בתור גמד. אז הוא אמר לה: מה למשל, והיא ענתה: קרקס. בקרקסים תמיד מחפשים גמדים!
צחי: ומה גוסטב אמר?
יואל: הוא אמר לה: תראי. אף קרקס לא מחפש סתם גמד. אין להם מה לעשות עם סתם גמד. וזה לא שיש לי משהו נגד קרקסים. קרקס זה סבבה! רק מה, אני צריך לרכוש איזה.. מיומנות, ואז לגשת לדבר עם קרקסים, לא ככה? אז היא ענתה:     כן ככה. אז תשמע, גש לאיזה לשכת עבודה או משהו כזה, ותנסה לברר איפה לומדים.. קרקסנות לגמדים.
צחי: נו, ומה קרה?
יואל: והוא ניגש! הלך ללשכת עבודה לגמדים, ואמר להם: אני גמד, והם אמרו: אנחנו רואים. והוא אמר:                           אני מחפש בית ספר שילמד אותי קרקסנות לגמדים. אז אמרו לו בלשכה: או! דווקא יש לנו בשבילך בית ספר לקרקסנות לגמדים,
עשרים וחמש דקות מפראג. אתה לוקח רכבת תחתית מהלטרנה מאגיקה, נוסע צפון מערבה עד שהכביש הופך לדרך עפר, הולך ישר ישר ישר- עד שאתה רואה שלט: בית ספר לקרקסנות.
צחי: נו?
יואל: וגוסטב נסע. ארז תרמיל קטן, קטן מאד, כי הוא גמד- ונסע צפונה.
צחי: צפון-מערבה.
יואל: שיהיה. נסע נסע נסע, הגיע לדרך עפר, מצא את השלט..
צחי: נו יואל, יש איזה פואנטה לסיפור? כי אני—
יואל: אתה ממהר?
צחי: לא, אבל..
יואל: אבל מה?
צחי: אוקיי, לא חשוב. תמשיך.
יואל: מגיע גוסטב לשלט, הולך הולך הולך, מגיע לבנין גדול ורואה שלט: "ברוכים הבאים לבית ספר לקרקסנות, הנחה לגמדים במדים". נכנס פנימה, ניגש למודיעין, עושה להם: שלום, אני גוסטב ואני גמד. והמזכירה עושה לו: אני רואה.
צחי: נו?
יואל: מה נו?? מה נו??
צחי: מה קרה?
יואל: אין לך סבלנות אתה?
צחי: אני רק רוצה לדעת שזה מוליך למשהו, הסיפור הזה!
יואל: בטח שזה מוליך למשהו, יש סיפור שלא מוליך למשהו??
צחי: הרבה סיפורים. הסיפור הזה, למשל. גוסטב הלך הלך הלך ו.. ו.. ו?!?
יואל: והגיע, ונכנס, ושאל, ואז אתה התחלת לקרצץ כמו ילד טמבל ששכח לקחת ריטלין.
צחי: טוב, תמשיך, יאללה.
יואל: אתה רוצה בכלל לשמוע את הסיפור או לא?
צחי: רוצה, רוצה. תמשיך. סליחה.
יואל: איך שלא יהיה, המזכירה אומרת לגוסטב שלום וברוך הבא, ואיך אפשר לעזור לך. וגוסטב עונה: אני רוצה ללמוד אצלכם קרקסנות. יפה. למדת פעם קרקס? לא. עבדת פעם קרקס? לא. אז מה גורם לך לחשוב שאתה מתאים בכלל לקרקס? אני גמד!
צחי: אוקיי.
יואל: אז המזכירה אומרת: תראה. יש לנו מסלול לימודים תלת שנתי, שנה א'- יסודות, שנה ב' מעשי, שנה גימל- סטאז'.        וזה עולה 10000 שטוצ'ק לשנה.
צחי: שטוצ'ק??
יואל: כן, שטוצ'ק.
צחי: הם לא עובדים ביורו?
יואל: בשנות השבעים? יורו??
צחי: בסדר, אבל זה בטח לא היה שטוצ'ק.
יואל: מה זה משנה מה זה היה? דראכמות, אוקיי?
צחי: דראכמות זה ביוון.
יואל: מה זה משנה?? אז נגיד שגוסטב היה יווני. טוב לך? חי בסלוניקי עם אמא שלו.. פרנצ'סקה. טוב?
צחי: פרנצ'סקה זה מאיטליה, לא מיוון.
יואל: זהו? אין פרנצ'סקות ביוון?
צחי: לא אמרתי שאין, רק אמרתי שזה שם איטלקי, לא יווני.
יואל: אז מה?? אז אמא שלו נולדה באיטליה ועלתה ליוון במבצע סופלקי הקסמים!
צחי: לא חשוב, לא חשוב. תמשיך, תמשיך..
יואל: אז אנחנו בצ'כוסלובקיה, או יוון?
צחי: צ'כוסלובקיה, יאללה.
יואל: קיצור, המזכירה של הבית ספר קרקסנות לגמדים אומרת לגוסטב: עשר אלף זלוטי למסלול התלת—
צחי: מה זלוטי?? אמרת שטוצ'ק!
יואל: שיהיה שטוצ'ק!! עשר אלף שטוצ'ק לשלוש שנים. והוא אמר לה: נההה, זה יקר לאללה. אולי יש לכם קורסים בודדים? והיא אמרה: בטח שיש. יש לנו סדנת בליעת חרבות, שלושה חודשים, אלף שטוצ'ק. ג'אגלינג: אלף שטוצ'ק. יריקת אש..
צחי: אלף שטוצ'ק.
יואל: צודק. אז גוסטב אמר: גם זה יקר לי. מה עושים? אז המזכירה אמרה: תראה.
הרבה אין לי איך לעזור לך, אבל אם תרצה, אני יכולה לסדר לך פגישה עם ראש החוג, דבר איתו ותראה מה.
צחי: ו..?
יואל: הגיע אחר הצהריים, נכנס גוסטב לראש החוג, אחד קוראים לו זיקו. וזיקו הזה יושב בחדר גדול-גדול, מלא פסלים,   ציורים, ותמונות..
צחי: גם ציורים וגם תמונות?
יואל: מה הבעיה שלך עם זה?
צחי: זה אותו דבר!
יואל: אז למה יש להם שמות שונים אם זה אותו דבר?
צחי: כי זה מילים נרדפות אולי? כמו ירח ולבנה? כמו שמש וחמה?? כמו–
יואל: אוקיי!! חדר גדול, מלא תמונות ותמונות! טוב לך??
צחי: לא. רע לי. אשתי מזדיינת עם הבוס שלי!
יואל: מה זה שייך?
צחי: מי אמר שזה שייך?
יואל: אז בשביל מה אתה אומר את זה אם זה לא שייך!
צחי: כי זה משפט חיווי! הוא לא צריך להשתייך לשום דבר! תמשיך כבר!
יואל: וזיקו הזה אומר לגוסטב שלום, מה אני יכול לעשות בשבילך. וגוסטב עונה: שמי גוסטב ואני גמד. וזיקו אומר: אני רואה. אבל עם זאת אני מצטער, אין לי איך לרפא אותך מהגמדות. אז גוסטב אומר: זה בסדר, סתם ציינתי עובדה, זה לא שייך. אז זיקו אומר לו: אם זה לא שייך, למה אתה מספר לי את זה? וגוסטב אומר: "זה משפט חיווי! הוא לא צריך להשתייך !! "
צחי: אוקיי, מצחיק מאד. תמשיך.
יואל: אז גוסטב אומר לו: אדון זיקו. כל חיי רציתי לעבוד בקרקס בתור גמד שעובד בקרקס. אתה לא יכול לעזור לי קצת? אין לי גרוש על התחת, אבל יש בי תשוקה! יש בי רצון! יש בי.. לא חשוב. אז זיקו אומר לו: יודע משהו? יכול להיות שיש לי משהו בשבילך. אם תעשה בשבילנו משהו- ניתן לך מילגת לימודים לשנה.
צחי: וואלה?
יואל: וואלה. עושה לו גוסטב: מה אני צריך לעשות? וזיקו אומר לו: אנחנו מחפשים שוליית-גמד לקרקס של יום שבת הקרוב.
צחי: שוליית גמד??
יואל: כן! מה הבעיה?
צחי: ממתי לגמדים יש שוליות-גמד?
יואל: לא יודע! אני יכול להמשיך את הסיפור?
צחי: נו..
יואל: קיצור, מתברר ששוליית גמד זה הגמד שיורים אותו מתוך התותח בקרקס.
צחי: או-אה..
יואל: או-אה באבוע. וגוסטב מבין שאין ברירה. או התותח- או שהוא חוזר לאמא.
צחי: ומה הוא בוחר?
יואל: מה אתה היית בוחר?
צחי + יואל: תותח.
יואל: זה לא כזה נורא. שמים אותך בקנה, ויורים אותך לאורך האולם- ובקצה יש רשת שאמורה לקלוט אותך. רק מה..
צחי: מה רק מה?
יואל: רק מה, כדי שהרשת תקלוט אותך- התותח צריך להיות מכוון בדיוק, בדיוק למטרה! איך שלא יהיה, מגיע יום שבת,    הקהל בפנים, הכל מפוצץ, האדרנלין באויר..
צחי: נו?
יואל: הכל עובד פיקס. הלוליינים, בולעי החרבות, הנמרים, הפילים, הטרפז.. ואז מגיע הגמד הראשי ועושה לגוסטב: פססט.  כנס לתותח. וגוסטב לובש קסדה- ונכנס. מת מפחד, כמעט עושה במכנסיים, אבל יודע: זה הצ'אנס שלו. ואז, עשר שניות לפני שהתותח יורה אותו, גוסטב מביט למעלה, ורואה את הטרפז הזה, מתנדנד ככה, ריק..
צחי: כן?
יואל: והוא חושב: שיט, אם אני אעוף עד למעלה, אתלה על הטרפז ואקוד קידה לקהל- הזיקו הזה בטוח יתן לי מלגה לשלוש שנים, ולא רק לשנה. בטוח.
צחי: אולי..
יואל: לא אולי, בטוח. וככה, חמש שניות לפני שהתותח יורה- גוסטב שולף את יד ימין שלו, מסובב את הגלגל שמכוון את התותח עד למעלה, מסובב, מסובב.. ופתאום הוא שומע את הכרוז: גבירותי ורבותי! אנחנו גאים להציג את האטרקציה המרכזית שלנו לערב זה: הגמד המעופף!! ארבע.. שלוש.. שתיים.. אחת- אש!! פאף!! התותח יורה. ואיך שהוא יורה- כולם רואים שהוא לא מכוון.. גבוה מדי. גוסטב הגמד עף גבוה מדי. הוא עף, ועף, ועף, והטרפז מתקרב, ומתקרב.. ואז גוסטב מביט למטה, ורואה את כל הקהל המדהים הזה מביט בו בהערצה. איך כולם סוגדים לו, כאילו הוא היה נשר, כאילו הוא היה.. סופרמן! ובבת אחת, כל החיים שלו עוברים לו מול העיניים. כל הילדים שצחקו עליו בגלל שהוא גמד, כל המבטים ברחוב והאמהות שאומרות לילדים: "ששש! זה לא יפה להצביע!" כל החיים המעאפנים והעלובים שלו, והוא מתחיל לבכות. גם משמחה, על זה שהוא עף, וגם מעצב ואומללות, על זה שהוא גמד. ומרוב דמעות הוא לא רואה את הטרפז..
והוא שולח את היד שלו– ולא תופס כלום. נאדה. והמחשבה האחרונה שעוברת לו בראש היא "לא נורא. לפחות עפתי."     ואחרי שניה- פאח!!- הוא נמרח על היריעה של האוהל- נופל למטה- ונהרג על המקום.

יואל משתתק, חוזר לכסא שלו ליד הבר ונושם בכבדות. הוא שקוע כולו בסיפור. צחי פחות.

צחי: נו?
יואל: מה נו?
צחי: מה קרה אחר כך?
יואל: למי?
צחי: לאמא שלי. לגוסטב הגמד! מה קרה לגוסטב הגמד?
יואל: הוא מת! אמרתי לך שהוא מת! נהרג, לא? זה כמו מת. אותו דבר.
צחי: וזהו??
יואל: כן!
צחי: זה סוף הסיפור?
יואל: כן! הוא מת, מה אני יעשה!
צחי: אז זה היה הסיפור שרצית לספר לי??
יואל: כן!
צחי: ומה בדיוק הקשר של זה לסיפור שלי?
יואל: איזה סיפור?
צחי: הסיפור שלי, שלי!! של איש שמגיע הביתה ותופס את אשתו מזדיינת עם הבוס שלו, ונפגש בפאב מעאפן עם חבר אידיוט שמספר לו סיפור מפגר על גוסטב הגמד!!
יואל: מי אמר שיש קשר לסיפור שלך? הסיפור שלך הוא שלך והסיפור שלי הוא שלי! זהו!
צחי: אז למה סיפרת לי את זה בכלל??
יואל: שאלתי אותך אם אתה רוצה לשמוע סיפור! ואמרת לי כן! זהו!!
צחי: כן, אבל יצאתי מתוך הנחה שתספר לי משהו שקשור איכשהו לסיפור שלי!
יואל: כל סיפור בעולם צריך להיות קשור לחיים הפאתטיים שלך, טמבל? כשאתה הולך לראות את "המלט", אתה רואה את אופליה מזדיינת על הבמה עם הבוס של המלט? כשאתה לוקח את הבת שלך לראות את במבי, אמא של במבי מזדיינת עם הבוס של במבי??
צחי: הבוס של במבי?!
יואל: לא חשוב. מה, כל הסיפורים קשורים אליך? לא!
צחי: אבל למה דווקא את הסיפור הזה סיפרת לי עכשיו? למה דווקא אותו?? יש כאן מוסר השכל? אני אמור ללמוד משהו??
יואל: לבמבי יש מוסר השכל?
צחי: אה.. לא יודע.
יואל: למלתעות יש מוסר השכל?
צחי: מלתעות זה לא סיפור, זה סרט.
יואל: זה סרט שעשו על פי ספר. "הכריש" מאת פיטר בנצ'לי. יש לו מוסר השכל?
צחי: בטח שיש. יש שם את ה..ראש עיר הזה, עם החליפה, שלא מסכים שאנשים לא יכנסו למים כי עוד מעט הארבעה ביולי, ואז, אה..
יואל: ואז מה?
צחי: ואז מגיע השריף הזה, עם ריצ'רד דרייפוס, והם יוצאים לתפוס את הכריש מפלסטיק!
יואל: אידיוט! זה הסינופסיס, לא המוסר-השכל! מה המוסר השכל??
צחי: שאם אתה שריף, אז..
יואל: אז? אז..?
צחי: אז אתה צריך להרוג את הכריש, אם הוא.. אם הוא.. אוכל אנשים.
יואל: וואוו! איזה מוסר השכל! איך לא חשבתי על זה קודם! אם אתה שריף-
צחי: אוקיי, אוקיי, תרגיע.
יואל: ולאותלו יש מוסר השכל?
צחי: בטח. אם אתה כושי עצבני- אל תתחתן עם בלונדיניות!
יואל: למה?
צחי: כי אז יום אחד אתה תחזור הביתה ותתפוס אותן מזדיינות עם מנש אלקיים, זה למה!
יואל: אז גם לגוסטב הגמד יש מוסר השכל!
צחי: באמת?
יואל: באמת! אם אתה גמד מכוער שהחיים שלו בזבל- תבקש ממישהו לירות אותך מתוך תותח במקום לזיין ליואל קיסרי        את המוח! אוקיי?
צחי: אוקיי!
יואל: יופי!
צחי: סבבה!
צחי + יואל: אפשר חשבון?

Tags: , , , , , ,

אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר.
ובחלומי, והנה אני נמצא על גבעה גבוהה וירוקה, יושב בראש מכשיר משונה העשוי ממספר צינורות מתכת ענקיים, מופנים לעבר השמיים. אני זוכר מכונית שרד שחורה ומיושנת שמתקרבת למתקן באיטיות, ועננים. המון עננים. החלום לא התרחש בישראל.  בחלום יש לי שיער כתום, קצוץ. מה עוד? לא זוכר.
בשלב כלשהו איבדתי את השליטה על המכשיר, ובשיא הסחרחורת עשיתי מה שכל חכמולוג עושה כשהוא נקלע לצרה: התעוררתי.
בדקות הראשונות לא הבנתי מה בעצם חלמתי, אבל היתה לי הרגשה שראיתי פעם את המכשיר המוזר זה איפשהו. צינורות ברזל ענקיים מופנים לעבר השמים.. ראיתי את זה פעם! בקולנוע? בטלויזיה? מאיפה המכשיר הזה כל כך מוכר לי, קיבינימאט?
עוד דקותיים עברו, ואז נפל לי האסימון: Cloudbusting, הקליפ המדהים לשיר הידוע של קייט בוש מתוך .Hounds of love זוכרים? הקליפ ההוא, משנת 85, עם דונלד סאת'רלנד? יפה. זה מה שחלמתי: אני קייט בוש, משחק/ת בקליפ היפהפה הזה, אותו יצרה יחד עם טרי גיליאם, שדווקא לא ביים אותו: הבמאי הוא ג'וליאן דויל, מכר ותיק של גיליאם, שערך את "בריאן כוכב עליון" והיה אחראי על האפקטים המיוחדים ב"ברזיל" של גיליאם.
מאז שראיתי אותו לראשונה, הקליפ הזה לא יצא לי מהראש. היה שם סיפור עצוב ויפה על קשר בין בן לאביו, המדען האקצנטרי, על מתקן ענק מוזר להורדת גשם שמצליח לדחוס עננים ולגרום להם "להתפוצץ", ועל סוכנים מרושעים של משטר אפל שעוצרים את האב המדען לפני שהצליח להוציא לפועל את תוכניתו- אותה כמובן מצליח הבן הקטן (קייט בוש) להגשים. קליפ מוקפד, מרגש, מותח. התחושה הכללית היתה של טריילר לסרט מד"ב שמעולם לא הופק, והסגנון הכללי של הקליפ היה מאד שונה מהקליפים האחרים של קייט בוש- שתמיד הערצתי כזמרת, והרבה פחות כשחקנית, בשל נטייתה הבעייתית למלודרמטיות יתר, שהצליחה לחרב לא מעט קליפים לשירים יפים שלה (ע"ע Army Dreamer).
הרבה שמועות התרוצצו סביב הקליפ הזה, קלאודבסטינג. אבל בשנות השמונים לא היה גוגל- ולכן פיספסתי את הפרט החשוב ביותר: השיר מבוסס על סיפור אמיתי- סיפורו של וילהלם רייך, פסיכולוג, פסיכיאטר- ויש סבורים שגם פסיכי. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא היה תלמיד של פרויד והגיע להישגים אקדמאים רבים, אבל בשנות השלושים התרחש אצלו משהו דרסטי: רייך טען שגילה צורת אנרגיה חדשה, לא פחות. הוא קרא לה "אורגון", טען שהיא מקיפה כל יצור חי, ובנה בגרמניה מכשירים מיוחדים לריכוז אורגון. הוא טען שניתן לרפא סרטן בעזרת האנרגיה הזו, לחולל שינויים במזג האויר (ללא צורך בשלמה ארצי) ואפילו להמטיר גשם על איזורים מוכי בצורת בעזרת ה"קלאודבאסטר"- מכשיר גדול לצבירת אורגון שמסוגל- על פי רייך- לרכז עננים מעל אזור מסויים, ולהמטיר גשמים. המכשיר עצמו בנוי דומה מאד למכשיר בקליפ, אגב:


הממסד המדעי קיבל את טענותיו של רייך בגיחוך. בשנת 33 עלו הנאצים לשלטון ורייך ברח מגרמניה. הוא נדד מספר שנים באירופה, חי באוסלו ובזמן מלחמת העולם השניה עבר לארה"ב, כשהוא נרדף ע"י הממסד המדעי, הנאצים- ובעצם מי לא. כאן היתה אמורה להגיע המנוחה והנחלה- אולם היא לא הגיעה. רייך המשיך לפתח תאוריות לגבי אנרגיית האורגון, ויצר לעצמו אויב עיקש חדש: ה-FDA, ארגון התרופות והמזון האמריקאי. הארגון הזה עקב בדאגה אחר ניסוייו של רייך, ובשנת 47 הודיע רשמית: אנרגיית האורגון אינה מוכרת כשיטת ריפוי, על רייך להפסיק לבצע את הניסויים.

רייך לא הפסיק, ובכך הסתבך עם החוק: הוא נאשם בביזוי בית הדין. במהלך משפטו הוא התעקש לייצג את עצמו ושלח לשופט את כל כתביו. בשנת 1953 רשם לעצמו הישג חשוב, כאשר הפעיל את הקלאודבסטר שלו בבנגור, מיין (המחוז האהוב על סטיבן קינג) בעקבות בקשת חקלאים שסבלו מבצורת קשה. המכשיר הצליח להמטיר גשם שהציל את יבול האוכמניות של אותה שנה, אולם את ה-FDA זה ממש לא עניין, ובטח לא את בית המשפט: וילהלם רייך נשלח לשנתיים מאסר. עונש מדהים בחומרתו לאדם שלא פגע באף אחד, ורק התעקש על קיומה של תגלית כלשהי, מדוייקת או לא מדוייקת. בעולם בו אנשים מאמינים בישות דמיונית שמסוגלת לדעת אם אכלת ביום כיפור, ומתעקשים לדחוף פתקים לקיר ירושלמי ולנסות לתקשר עם אותה ישות- לא נשמעים לי המחקרים של וילהלם רייך מוזרים יותר מדי. בנו הקטן, פיטר, התגעגע אליו וציפה ליום השיחרור שלו, אבל זה לא קרה: מספר ימים לפני שיחרורו מהכלא, וילהלם רייך מת בכלא מהתקף לב.
בשנת 1973 הוציא לאור בנו פיטר את "ספר חלומות"- ספר המספר על מחקריו, מעצרו ומותו של אביו, וזהו הספר שהיווה את ההשראה לשיר של קייט בוש:

I still dream of Orgonon.
I wake up cryin'.
You're making rain,
And you're just in reach,
When you and sleep escape me.

You're like my yo-yo
That glowed in the dark.
What made it special
Made it dangerous,
So I bury it
And forget.

But every time it rains,
You're here in my head,
Like the sun coming out–
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

On top of the world,
Looking over the edge,
You could see them coming.
You looked too small
In their big, black car,
To be a threat to the men in power.

I hid my yo-yo
In the garden.
I can't hide you
From the government.
Oh, God,
I won't forget.

'Cause every time it rains,
You're here in my head,
Like the sun coming out–
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

And every time it rains
You're here in my head
Like the sun coming out.
Like Your son's coming out.
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

Ooo-ohh, just saying it could even make it happen.

Your son's coming out.
Your son's coming out.

וזה המקום להדגיש: אין לי מושג אם אכן ישנה צורת אנרגיה בשם אורגון. יכול להיות שהיא אינה קיימת, יכול להיות שהיא קיימת והעולם עדיין לא בשל להכיר בקיומה- אבל זה לא הענין. הדבר העצוב והמגוחך בסיפור מעצרו של וילהלם רייך היה הצורך האכזרי של הFDA להכחיד עד תום את מחקריו: עשרות מכתביו נשרפו, משל היינו בימי הביניים ולא בדמוקרטיה מערבית, וכל זה רק הופך את הקליפ הנפלא הזה למרגש יותר בעיני: הסיפור היפה ביותר בתוך הסיפור המשונה הזה: סיפורו של פיטר רייך הקטן, בנו של וילהלם רייך שמתעקש להאמין באבא החכם שלו, האבא שנלקח על ידי אנשי הממסד לכלא, ולא חוזר. כן אורגון, לא אורגון- הסיפור הזה עדיין עצוב.

Tags: , , , , ,

« Older entries