מזל נאחס

ובכן, שוב זה קורה לי. בפעם השניה תוך חודשיים, אני נאלץ לבטל את המופע הקרוב. לפני חודשיים נתפס לי הגב (כל הזכויות שמורות למרווח הבין-חולייתי L4-5, ימח שמו) ואילו הפעם- הפתעה! שפעת המזגנים שהותירה אותי ללא קול. האופציה לבצע את כל המופע שלי בפנטומימה אמנם עלתה, אבל לזמן קצר בלבד.
אז ראשית, התנצלות. נכון שלא אני קובע ישירות את מצב המיתרים שלי, אבל שני ביטולי מופע בזה אחר זה נשמעים כמו תחילת ההתדרדרות. מצד שני, קשה להתדרדר לפני שבעצם ביצעת נסיקה משמעותית כלשהי, נכון?
והמופע יתקיים, אני מבטיח. ברגע שאחזור לדבר ולג'ברש ולשיר. מקסימום נצרף לאיוונט הבא בפייסבוק גם הגרלה: מה תהיה סיבת הביטול הבאה? פרוסטטה? דלקת בגיד התלת-זיזי המשוחלף? דיכאון אחרי לידה??
מי ביניכם שחש צורך בכל זאת לצפות במלוא שמנמנותי על הבמה, מוזמן לבקר באתר המופע ולצפות בקטעים ממופע הבכורה ב"שבלול", בימים בהם המיתרים, החוליות והנפש תיפקדו כמו שצריך, פלוס מינוס.
ומי שבכל זאת קצת התבעס: נסו לחשוב איך אני מרגיש. חמישה ימים, בלי לדבר. אני.
להתראות בספטמבר, אנשים טובים. לא להתייאש

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

גוגי ומגוגי- פרק שני!

בשעה טובה ומשמחת, לרגל פסטיבל הקומיקס והאנימציה וכמעט שלוש שנים לאחר שהפרק הראשון (פיילוט, בעברית תקנית וטלויזיונית) ראה אויר עולם, העליתי היום לרשת את הפרק החדש של "גוגי ומגוגי"- סדרת האנימציה שאני עובד עליה- בהפסקות משמעותיות- מזה מספר שנים.
הכל התחיל אי שם בשנות התשעים, כאשר לימדתי קבוצת מחוננים מקסימה ברמת השרון, וביניהן בלטה לה ילדה מופלאה בשם מיכל, שכבר בכיתה ד' הבינה קולנוע ואנימציה יותר מהרבה קולנוענים בוגרים שפגשתי בימי חיי. מיכל הפכה עבורי (עד היום) לסוג של בת לא ביולוגית, ובמהלך שעורי הקומיקס והאנימציה שעברנו/ העברנו יחדיו, נהגנו לשבת יחד מול הכיתה ולבצע דיאלוגים קולחים בשלל קולות ורעיונות. בין שעור לשעור התחלתי לכתוב תסריטונים אודות אח ואחות עוקצניים ומצחיקים, שיושבים זה מול זה בחדרם הזערורי ומנסים להבין את העולם, דרך עיניהם מלאות הדמיון. את התסריטים הללו היתי מביא איתי לרמת השרון, משחק כמובן את דמותו של גוגי, ומיכל נודבה במהירות לגלם את מגוגי. בערך חמישה או שישה תסריטונים כאלו הספקתי לכתוב עד סוף הקורס (שנת 95, אם אני לא טועה), ואז הבנתי שיש כאן חומר לסדרה.
בשלב הראשון עשיתי את הטעות התמימה אותה עושה כל תסריטאי/קומיקסאי תמים: שלחתי את הטקסטים לכל מיני חברות הפקה, ערוצי שידור וכיוצ"ב. חלקם לא חזרו אלי עד היום, חלקם חזרו והתפעלו- אבל השורה התחתונה היתה זהה: כסף?? אין לנו. תכתוב טלנובלה, ואז נדבר.
השנים חלפו, וגוגי ומגוגי צברו אבק במגירותי העמוסות. מדי פעם פניתי לאנימטורים אלו ואחרים וניסיתי לעניין אותם, ותמיד עלה נושא התקציב הבלתי קיים, וצמד הילדודס חזרו למגירה.
אבל אז, לפני שלוש שנים, פגשתי את מיקי מוטס: אנימטור מקסים, איש חמוד וילד בנשמה. מיקי התלהב מהתסריטים, ויחד החלטנו להפיק פרק ראשון לסדרה: "ארץ עיר". הדמויות התבססו חלקית על דמויות שיצרה חברתי הטובה אורית נבו (בלהבלה), ועברו אי אילו שינויים במהלך השנים.
משימה לא פשוטה היתה להפוך את ערימת הדיאלוגים הללו לסרט אנימציה שידבר בשפה ויזואלית ויצדיק את היותו סרט אנימציה, ולא דיאלוג כתוב או תסכית רדיו, למשל. הישועה באה דווקא מערוץ "ביפ", שבשנת 2001 שידר סדרת אנימציה צנועה וגאונית בשם "דוקטור כץ": סדרת אנימציה נטולת אנימציה (כן, כן) שהצליחה לשמור את הצופה מרותק בזכות הומור מטורף, ובעיקר בזכות ריצוד חזק של הדמויות, ו"קאטים" גאוניים לאסוציאציות שלהן. זו השפה שבה בחרתי לביים את גוגי ומגוגי, ואז התחלתי לחפש מגוגי. לאחר אודישנים רבים מצאתי את איריס מורגנבסר המקסימה, שהצליחה להיכנס בשיא הטבעיות לדמותה העדינה מחד וצינית מאידך- של מגוגי.
את ההקלטות ועריכת הסאונד עשינו באולפן של דודי סופר, שהוא גם שותפי המוכשר למופע "אנטיגיבור". כעבור אי אילו חודשים הפרק הראשון היה ערוך, והועלה אחר כבוד לאתר שלי. לא ידעתי למה לצפות, ובשעורי קומיקס ואנימציה התחלתי להקרין אותו לקבוצות המחוננים שלי, והופתעתי לטובה מהתגובות הנפלאות. משהו בשני הילדים האלו הצליח לתפוס אותם, ועד היום אני נזכר בתענוג כיצד ראיתי באחת ההפסקות שני תלמידים- לא שלי!- שזעקו "שררררגא!!" זה לזה.
הדברים התחילו להסתבך כשניסיתי למכור את הסדרה לטלויזיה. התגובות היו נפלאות, תודה רבה, אבל התקציב שהוצע לי באחד מערוצי הילדים היה קצת מעליב, והיה גורם לי לפשוט רגל אם הייתי מנסה להפיק סדרה בת 20 פרקים (שזו בערך המטרה כרגע).
לאחר כשלון המשא ומתן האנימטיבי, החלטתי לא להתייאש ולהמשיך ליצור את הסדרה, אבל זה לא היה פשוט. אנשים טובים שעזרו לי בפרק הראשון לא יכלו לעבוד על השני מסיבות תקציביות (ובמיוחד לאור העובדה שאין כל כך תקציב), ושבתי למשבצת מס' 1, לחפש את האנשים שעימם אעבוד.
הרבה חיפושים ומאמצים הניבו לבסוף שני אנימטורים ואנימטורית אחת: אורי בר לביא (שביצע נהדר את ה"פיקטים"- קטעי האנימציה הממחישים את המחשבות והאסוציאציות של גוגי ומגוגי), ניר גרין ואלונה בלובה, שהיו אחראים על אנימציית הדמויות. ליאו תנא בעל הלב הרחום, שמלווה אותי מזה מספר שנים בעריכות שונות ומשונות (וערך את ההקלטה השניה של "אנטיגיבור") ערך במיומנות ואפילו הכיר לי את החתולה המופלאה שלו- אודרי, שהתגלתה כאחת החתולות היותר מתוקות ומגרגרות במזרח התיכון.
הפרק הנוכחי נשלח מיד לאי אילו ערוצי ילדים, ואני אנסה לחדש את המשא ומתן, ללא מתווך גרמני. יהיה תקציב? לא יהיה? לא יודע, והאמת היא שברגע זה- זה לא כל כך חשוב. פרק חדש של הסדרה שאני כל כך מאמין בה עלה לאויר, נולד לי ילד. זה המון.
מזל טוב

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | תגובה אחת

זאת ירושלים

זירת ההתרחשות: מונית להר הצופים, ירושלים.

משתתפים: נהג מונית, והח"מ.

נהג- אז מה אתה אומר? הוא יבוא בסוף?

אני- מי?

נהג- המשיח.

אני- המשיח? לא יודע. מה אתה אומר?

נהג- לפני עשרים שנה היה לילה אחד, חב"ד הודיעו המשיח בא.

אני- נו?

נהג- אמרו, אמרו יבוא משיח. חיכיתי כל הלילה- לא בא.

אני- הממ.

נהג- ארבע בבוקר, מת ללכת לישון, יושב כמו אהבל מול הטלויזיה,
לראות אולי יודיעו משהו.

אני- ושום דבר?

נהג- נאדה.

אני- מצטער.

נהג- ככה משחקים באנשים כאילו היו… לא יודע מה. כאילו זבובים היינו.

אני- כן, אבל גם זבובים לא יושבים כל הלילה ומחכים למשיח, אתה יודע.

נהג- קוס אימ-אימ-אימא של כולם. מנייקים, זונות כולם.

אני- נכון. אתה מאמין במשיח?

נהג- מאמין, בטח שמאמין. תאמין לי, מי שלא מאמין במשיח יאכל אותה עד העצם.

אני- מה יקרה לו?

נהג- אני לא ממש מבין בזה אבל אל תדאג. אתה תראה.

אני- לא דואג. תגיד לי משהו. אם המשיח בא מחר, מה קורה?

נהג- מה זאת אומרת מה קורה? קורה חזון אחרית ימים.

אני- ומה בדיוק קורה ב…חזון אחרית ימים?

נהג- איפה אתה חי אתה? כל המתים יחיו עוד פעם.

אני- כל המתים??

נהג- בטח שלא כל המתים. כל מי שמת יהודי.

אני- ואיך תקבע איזה שלד יהודי ואיזה לא?

נהג- זה שטויות. לא בעיה.

אני- בכלל, על כמה מתים-חיים אנחנו מדברים כאן?

נהג- הרמב"ם אומר בערך מיליארד.

אני- הרמב"ם?

נהג- מיליארד יהודים. כל יהודי שמת- יחיה.

אני- גם מי שלא רוצה?

נהג- מה זאת אומרת לא רוצה?

אני- יהודי שהתאבד לפני אלפיים שנים, כי גנבו לו את העז. הלך וזרק את עצמו
לבאר. עכשיו אתה מחזיר אותו לחיים?!

נהג- כו-לם יחיו.

אני- אבל אתה מבין מה אתה אומר? הרי כל דתי מוכן לאכול זבל כי החיים
זה רק פרוזדור לעולם הבא, ובסוף אחרי שהם סופסוף מתים ומגיעים
לגן עדן אתה פתאום מחזיר אותם לחמאס, למס הכנסה, לדץ ודצה?!

נהג- מה דץ ודצה?

אני- שום דבר. סתם, בדיחה.

נהג- סתם זמרים, לא יודעים לשיר אלה, בעיניים שלי.

אני- בוא תסביר לי איך אתה מחזיר לחיים גם כאלה שלא רוצים לחיות יותר.

נהג- מה זאת אומרת?

אני- נניח היה יהודי שהתאבד לפני אלפיים שנה, כי גנבו לו את העז.

נהג- איך התאבד?

אני- לא יודע. זרק את עצמו לבאר. מה זה חשוב? אז אחרי שהוא התאבד אתה
מחזיר אותו לחיים? זה לא פייר!

נהג- מה אתה רוצה ממני?! זה הכל בתורה כתוב. כולם יחיו.

אני- רגע. הם יקומו לתחיה בתור שלדים, או שמישהו ילביש עליהם בשר?

נהג- לא יודע, זה הכל ברמב"ם.

אני- והם יחיו מחדש באותו גיל שהם מתו?

נהג- מה זאת אומרת?

אני- נגיד, אם מישהו מת בגיל 99, אז הוא יקום לתחיה בגיל 99, עם האלצהיימר
והאוסטיאופורוזיס והבעיות בפרוסטטה?

נהג- נגיד שכן.

אני- ואז אחרי יומיים הוא ימות עוד פעם, אז מה עשינו כאן?

נהג- שו ימות עוד פעם? אחרי שהם יחיו הם לא ימותו יותר.

אני- זאת אומרת יחיו לנצח?!

נהג- בדיוק.

אני- מיליארד יהודים בני שמונה מאות בארץ שלנו?!

נהג- בטח.

אני- וחיים לנצח?!

נהג- אשקרה.

אני- ואיפה תשים אותם בדיוק?

נהג- (מצביע לכוון תקרת המונית) זה הוא ידאג כבר.

אני- איך בדיוק "הוא ידאג כבר"? אתה מביא לפה מיליארד שלדים סניליים,
שם אותם בארץ עם אבטלה ושר אוצר דמיקולו, ואומר שיהיה טוב??

נהג- יהיה בסדר, מה אתה נלחץ.

אני- מה בסדר?? תתחיל לבנות להם קראוונים? ביטוח לאומי יתחיל לחלק
קצבת תושב- חוזר- לחיים?

נהג- בעזרת השם.

אני- אתה מבין שעוד מיליארד אנשים, זה אומר שאיפה שלא תזוז תדרוך על
איזה מתושלח?

נהג- אל תדאג. הכל רמב"ם כבר סידר. קודם כל, כל היהודים יקומו
לתחיה, כן?

אני- נו?

נהג- ואז תהיה מלחמת בני אור ובני חושך.

אני- שזה אומר מה?

נהג- בני אור זה אנחנו ובני חושך זה הם.

אני- מי זה הם?

נהג- הגויים.

אני- אה.

נהג- ואנחנו ננצח.

אני- סבבה. ואז מה?

נהג- כלום. היהודים ישבו בכל העולם, ויהיה אושר ושלום.

אני- ואיפה הגויים יהיו בכל הסיפור הזה?

נהג- בקבר.

אני- כולם??

נהג- בטח שכולם. הרי אמרתי לך שאנחנו ננצח.

אני- כן, אבל לא אמרת שנהרוג את כל הגויים.

נהג- זה לא אני אמרתי, זה הרמב"ם.

אני- נו בטח, לו קל לדבר, נראה אותו הורג מיליארד סינים.

נהג- אל תדאג. הכל כבר מתוכנן.

אני- פנטסטי. דרך אגב- גם אם כל היהודים יקומו לתחיה, עדיין יהיו
יותר גויים, אתה יודע?

נהג- אז מה?

אני- אז מה?? זאת אומרת שכל יהודי יצטרך להרוג די הרבה גויים.

נהג- נו?

אני- והשאלה שלי היא כזאת: הרי ברגע שיפרוץ מבצע בני חושך, ישר כל הקמים
לתחיה יוציאו פטורים כי הם היו אלף שנה באדמה, נכון? מי שיצטרך להילחם
זה מילואימניקים פראיירים, כמוני וכמוך. לא ככה?

נהג- נו?

אני- ואז כל אחד מאיתנו יצטרך להרוג איזה אלף גויים, כדי שכל הגויים
ימותו, לא?

נהג- אולי.

אני- ומישהו בשלישות הראשית יוציא רשימה לכל חייל, כמה גויים הוא צריך
להרוג, ואת מי בדיוק להרוג, נכון?

נהג- למה?

אני- שלא יצא מצב שאתה ואני ושמואל לייזר, הורגים את אותו גוי.

נהג- אוקיי.

אני- ונניח שלך יוצא ברשימה להרוג תשעים ילדים בלונדינים משבדיה.
בני ארבע. היית הורג אותם?

נהג- גויים?

אני- גויים.

נהג- אם גויים אז אין בעיה.

אני- אין בעיה??

נהג- שום בעיה.

אני- אתה תלך לשחוט ילדים בלונדינים בני ארבע רק כי הם גויים?

נהג- לא אמרת לשחוט.

אני- אז מה אמרתי?

נהג- אמרת להרוג.

אני- מה ההבדל?

נהג- אבל הסברתי לך , זאת מלחמת בני אור בבני–

אני – חלאס! הבנתי! אז למה לא תתחיל עכשיו?

נהג- מה להתחיל ?

אני- להרוג ילדים!! למה לחכות לרמב"ם?? אם במילא כל אחד יצטרך לשחוט
כמה אלפי ילדים גויים, בוא נתחיל עכשיו! תחתוך פה שמאלה לטרה סנטה,
ניכנס באמ-אמא שלהם עם מכונת יריה, אחר כך נביא סיבוב לרובע הארמני,
ונקצור את כל הארמנים!

נהג- מה, ארמנים זה גם גויים?

אני- אז מה חשבת?

נהג- חשבתי זה כמו דרוזים.

אני- ודרוזים כן יהודים?

נהג- לא, אבל הם עושים צבא.

(שתיקה ארוכה)

אני- רגע, אם דרוזים עושים צבא, הם ישתתפו בבני אור נגד בני חושך?

נהג- לא יודע.

אני- זה מעניין. יכול להיות שאחרי שכל אחד מהדרוזים יגמור להרוג את הגויים
שלו, הוא יצטרך גם להרוג את עצמו בשביל הרמב"ם.

נהג- (מהורהר) אז מה, גם ארמנים זה גויים. תראה מה זה.

אני- כל יום לומדים משהו חדש, מה?

נהג- פששששששש.

נהג- הגענו. איפה לעצור לך?

אני- כאן, ליד השער. תודה. ותודיע לי אם המשיח מגיע, אוקיי?

נהג- אוקיי.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

ערסים- הוראות שימוש

עד לרגע זה, אין לי מושג מה גרם אתמול לשבט ערסים שלם לפרוש את השמיכות שלהם בצמידות טוטאלית אלי, בחוף הצוק, לפתוח את הצידניות ולבצע עלי חינגה. רבאק, החוף היה חצי ריק! ובאמצע החוף משתזף לו אשכנזי שמנמן על כסא פלסטיק כתום (שישה שקלים, תודה רבה) ומנסה לקרוא את "החיים- הוראות שימוש" של ז'ורז' פרק- וזה הזמן והמקום להקים לידו- כמעט עליו- מעברה קטנה?
לא הצלחתי להבין את אילן היוחסין הרשמי של החמולה הזו. היו שם חמש נשים בגיל זהה, עם מראה זהה, שפה זהה ודציבלים זהים. היה שם ערס קרח שנראה האבא ונעץ בי מבטים מפחידים, והמון ילדים זהים עם צרחות זהות ובכי זהה, שזכו להתעלמות זהה משאר בני משפחת בבונוע.
ערסים, כפי שכולנו יודעים, יהיו כאן הרבה אחרי שכולנו נמות (חלקם אף יקדמו נמרצות את נושא המוות שלנו, תודה רבה), בדיוק כפי שמספרים על הג'וקים שיחגגו לאחר מלחמת הגרעין הבאה. כולנו התרגלנו כבר לנוכחותם, כולנו מתייחסים אליהם כמו אל מזג האויר: מדברים עליהם כל הזמן, אבל לא עושים שום דבר בנידון. אני עדיין לא הצלחתי להבין את סוגיית הדציבלים שלהם. אי אפשר לשמוע איל גולן בדציבלים של פחות מאיצטדיון רמת גן בהופעה של מטאליקה? (כלומר, לפני שהסאונד קרס) ולמה אי אפשר להגיד את המכתם "מי, מי ילדה כוסית של אמא? מי? אחח, כפרה כפרה כפרה!!" בלי לצרוח את זה בכל החוף? אוקיי, הבנו, הפרחה הקטנטונת שלך היא ילדה כוסית של אמא. היא תגדל ותהיה כוסית מקועקעת כמו אמא, תדבר כמו אמא, ותשאל את הילדות שלה מי, מי כוסיות של אמא. עצוב.
אין מקום בודד יותר מאשר חצי מטר ממשפחת ערסים. אין מקום שיותר ממחיש לך את חוסר התוחלת שלך כאינדיבידואל, כאורגניזם בלתי חברתי, כמישהו שלא רוצה להיות חלק מתל טרמיטים ענק.
כעבור חצי שעה של מאבק חסר סיכוי עם עצמי (אני אזוז?? זיבי. הם יזוזו!) חזרתי הביתה למקלחת ולמחשב, ומצאתי קטע ישן שכתבתי במסגרת "גויאבות בערפל". מתברר שאני כבר מכיר את משפחת הערסים האלה:

קבב

בחור צעיר יושב ליד הדלפק בשיפודיה ואוכל קבב. נכנסת משפחה קולנית המורכבת מאבא, אמא ותינוקת בת שנתיים. המשפחה סוקרת את אזור הדלפק. האבא ניגש לצעיר.

אבא: סליחה שניה, בחורצ'יק, אתה מוכן לזוז מקום אחד?
פשוט, אנחנו שלושה, ו—
צעיר: שטויות, אין בעיה. (זז הצידה מקום אחד, לוקח עימו את הצלחת והפיתות).
אמא: תודה. באמת, תודה רבה.
צעיר: שטויות. (מלצר מגיע ופונה למשפחה).
מלצר: אהלן, ברוכים הבאים. רוצים תפריט?
אבא: לא, אנחנו מסודרים..
(שולף במשיכה מהירה את התפריט מתחת לצלחת של הצעיר, ומעיין בו. הצעיר מנסה לשחזר את מצב הצלחת והחמוצים לפני המשיכה)
אבא (מעיין בתפריט): הממ.. מיקס גריל.. אנטריקוט.. קבב..
(לצעיר) בחורצ'יק, איך הקבב פה?
צעיר (בפה מלא): ממ, ממ..
אבא: לא אכפת לך אם אני אטעם אחד, נכון?
צעיר (בולע): אה.. בבקשה, למה לא.

האבא לוקח מזלג ומתכוון לקחת קבב שלם מהצלחת של הצעיר, אולם אז נמלך בדעתו, לוקח סכין, חוצה את הקבב לשניים- ואוכל רק חצי. הצעיר מחכה שהאבא יסתלק לו מהצלחת, אולם אז האבא נוטל מזלג אחר, נועץ אותו בחצי הקבב הנותר-
ומניח אותו בצלחת של אשתו.

אמא: תודה. באמת, תודה רבה.
הצעיר מהנהן, מדוכדך מעט. האמא אוכלת את חצי הקבב.
אמא: בסדר, לא רע..
אבא: מלצרצ'יק! (שורק לו)

המלצר עסוק ואינו שומע. האבא נוטל פיתה מהבחור הצעיר, וזורק אותה כמו פריסבי לעבר ראשו של המלצר. היא פוגעת. המלצר ההמום מסתובב אליו.
אבא: תקשיב. אנחנו ניקח שתי חומוס, סלטים, שתי קבב בצלחת,
צ'יפסלט, אחד פאנטה ואחד.. (מביט על השתיה של הצעיר) מה זה פה?
צעיר: דיאט מנגו. (האבא מביט בו ללא מילים) שתה, שתה.

האבא נוטל את הפחית מהצעיר, ולוגם אותה עד הסוף.

אבא: בעע. על הפנים. לא מבין איך אתה שותה את זה.
צעיר: אה..

האבא זורק את הפחית הריקה לעבר הפח, ומפספס.

אבא: אופס. מלצרצ'יק! אחד קולה ואחד פאנטה. ובשביל הילדה לימונדה.
מלצר: אין לימונדה. (מניח מגש סלטים, פיתות וחומוס על השולחן).

הילדה מתחילה לבכות. האמא מנסה להרגיע אותה, תוך כדי ניגוב חומוס.

אמא (לצעיר) סליחה שניה.. אכפת לך להחזיק אותה עד שאני גומרת את החומוס?
צעיר: אה.. בטח, למה לא.

הצעיר מחזיק את הילדה. היא עדיין בוכה.

אמא (בפה מלא) תודה. באמת תודה.
צעיר: שטויות, אין בעיה.
אבא: אז תביא מיץ ענבים, במקום הלימונדה.

הילדה ממשיכה לבכות. האמא שולפת בקבוק מהתיק ומגישה אותו לצעיר.

אמא: אכפת לך?
צעיר: אין בעיה.
הצעיר מנדנד את הילדה ונותן לה את הבקבוק. היא לוגמת ממנו.
צעיר: נד, נד, נד.. נד, רד עלה, עלה ו—

הילדה ממשיכה לבכות.

צעיר: מה למעלה, מה ל-מטה, ר-ק אני..

הילדה ממשיכה לבכות.

אבא (בפה מלא) תספר לה מיץ פטל.
צעיר: מה?
אמא: איזה מיץ פטל בראש שלך.. פלוטו, תספר לה איה פלוטו. היא חולה על זה.
צעיר: אוקיי.. אה.. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל..
(נוטל מרק מהיושב לימינו) מרק ו.. (נוטל עצם מהסטייק של היושב לימינו כנ"ל) עצם..

הילדה משתתקת. הצעיר ממשיך.
צעיר: זה טוב ויפה, אבל בעצם- נמאס לו לשבת כך לבדו!

הילדה עדיין שותקת.

צעיר: קרע את החבל, נבח- הב הב!!

הילדה נבהלת ופורצת שוב בבכי. הצעיר מיואש.

אבא (בפה מלא): תעשה לה תאטרון בובות.
צעיר: מה?
אמא: בובות, תעשה לה תיאטרון בובות עם הידיים. חולה על זה.
צעיר: טוב מאיפה אני אביא לה עכשיו בובות?

האבא מתכופף, חולץ נעליים, מוריד את הגרביים ומניח אותן בצלחת של הצעיר.
הצעיר המום.

אבא: תשים ככה גרב על כל יד, כן? ועכשיו..
(נוטל שני זיתים מצלחת החמוצים של הצעיר)
אתה שם ת'זיתים ככה בין האצבעות, וזה כמו עיניים. קפיש?

הצעיר מארגן את כל ההפקה. הוא מחזיק את התינוקת על הדלפק, ועושה לה תאטרון בובות עם הגרביים והזיתים.

צעיר: הוא רץ בעמק, הוא רץ בשדות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאד!!

התינוקת ממשיכה לבכות.

אמא: נו טוב, אני יודעת מה היא רוצה.. (לצעיר) אתה יכול לעזור לי שניה?

האמא מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתה.

צעיר: מה את עושה?
אמא (לתינוקת): היא רוצה צי-צי!! נכון? מי רוצה ציצי??
צעיר (מבועת): מה.. מה אני צריך לעשות?
אמא: תחזיק אותה ישר, מול הפיטמה.
צעיר: סליחה, סליחה! אני לא חושב ש—
אבא: מה כבר ביקשו ממך? טובה קטנה! בכיף הייתי מחזיק ת'ילדה
אבל אני באמצע המלבי.. (למלצר) אחי! תביא עוד קוקוס,
ביחיאאאת אח שלי!
צעיר: אני.. טוב, נו מילא. (מחזיק את התינוקת, אבל לא מביט על הציצי)
אמא: מה אתה עושה?
צעיר: מחזיק את הילדה, לא?
אמא: אבל תראה איפה הילדה ותראה איפה הפיטמה. מה קרה לך, נגנבת?
צעיר: מצטער.. אני לא מסוגל..
אבא: זה בסדר, אני מרשה לך. אתה יכול אפילו להוריד ת'גרביים.
צעיר: זה לא קשור.. אני לא מסוגל ככה..

התינוקת ממשיכה לבכות.

אמא: אז יש לי רעיון. שים פה ת'יד שלך ואני אניק אותה.
צעיר: איפה לשים את היד?
אמא: פה, מתחת לציצי. תחזיק אותו.
אבא: תאמין לי בחורצ'יק, הרבה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. הא? הא??
צעיר: אה.. אוקיי.

הצעיר מניח את ידו מתחת לשד, ועוצם עיניים. הילדה משתתקת ויונקת.
כעבור כמה שניות, התינוקת פולטת על הצעיר.

אמא: מי ילדה טובה? מי גמרה הכל?
צעיר (מרוח כולו): אה.. את יכולה להעביר לי אולי.. טישיו או משהו?

האבא והאמא מפסיקים לאכול ומביטים בצעיר בחומרה.

אבא: לא שכחת משהו?
צעיר: הה?
אמא: מילת קסם קטנה?
צעיר: בבקשה.
אבא: כל הכבוד.
אמא (מנערת את הציצי, מכפתרת את החולצה): לא היה קשה, נכון?
קצת נימוס, זה הכל, והחיים יכולים להיות יפים. לא ככה?
אבא: טוב. אכפת לך לשלם עלינו? שכחתי הארנק באוטו, ו-
צעיר: אין בעיה, אין בעיה.. רק תלכו.
אבא (טופח על שכמו של הצעיר) סחתיקה.

המשפחה יוצאת מהמסעדה. הצעיר יושב המום במקומו. לפתע חוזר האבא.

אבא: אפשר רק ת'גרביים שלי?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כל לום- יהלום

זירת ההתרחשות: מקלחות גברים, בריכת רמב"ם.
נוכחים: הח"מ, ועוד שני מבוגרים, בני שישים לערך.

איציק מתקלח. מוטי מתגנב לאט לתא המקלחת שלו, הבעה קונדסית על פניו.

מוטי: איציק! אי-ציק!!!חלאס, ת'כנרת גמרת לנו!
איציק (שר): יאללה לך הביתה, מוטי, שלום ו-תודה–
מוטי: זהו, אין יותר כנרת! ראיתם מה זה? את הכנרת הוא גמר לנו, הטמבל!
איציק: יאללה מוטי, כנס לתקלח כבר!

מוטי מתחיל להתקלח, וממשיך לדבר עם איציק בצעקות, מעבר לתא המקלחת.

מוטי: שומע? אתמול, שלוש בלילה, אשתי מעירה אותי, עושה לי מוטי תתעורר,
תתעורר, יש גנב בבית.
איציק: מה אתה אומר.
מוטי: אז אני קם, לוקח לום, ניגש לסלון, מדליק אור.. ומה אני רואה?
החתול הפך שמה ואזה.
איציק: הה הה. גנב, עלק.
מוטי: אינעל דינק החתול הזה. שמן כזה, פרסי, עושה רעש של בולדוזר. גררר-
איציק: אז רגע, רגע, קמת מהמיטה ומה לקחת איתך? לום??
מוטי: כן.
איציק: מאיפה הבאת לום?
מוטי: ממתחת למיטה.
איציק: יעני, אתה ואשתך יושנים בלילה עם לום מתחת למיטה?
מוטי: כן.
איציק: אבל למה לום, לא יותר טוב אקדח?
מוטי: מה קרה לך? אקדח?? נגיד בא גנב.
איציק: נו?
מוטי: ואני שם לו כדור בראש?
איציק: נו?
מוטי: ישר בית סוהר.
איציק: אז תגיד הגנה עצמית.
מוטי: גם הגנה עצמית זה בית סוהר.
איציק: אז תגיד הגנב בא לירות בך וירית בו במקום. הקם להורגך, השכם-
מוטי: ואם אין לו אקדח?
איציק: למי?
מוטי: לסבתא שלי. לגנב, לגנב, אם אין לו אקדח?
איציק: אההה.
מוטי: אתה מבין? אם אין לו אקדח ויריתי בו, ישר בית סוהר. בלי חוכמות.
איציק: אז נגיד אתמול היה גנב. אתה בא אליו עם הלום, ואז מה?
מוטי: אז מה? טאאאח אני שם לו את הלום במוח. מה קרה לך.
איציק: ואם הוא מת, מה תגיד?
מוטי: למה שימות? זה לום.
איציק: נו, ומלום לא מתים?
מוטי: איזה מתים, נפצעים אולי. לא מתים.
איציק: מלום במוח הוא היה מת. תאמין לי היה מת.
מוטי: אז לא במוח. בכתף, כאן, ליד הראש. טאאאאח.
איציק: ואז מה?
מוטי: מה מה?
איציק: אחרי הלום בכתף, מה היית עושה לו?
מוטי: הייתי לוקח אותו למרפסת, ואומר לו: או שאתה קופץ או שאני יורה בך.
איציק: אבל אתה קומה שלישית!
מוטי: בעיה שלו.
איציק: וחוץ מזה בעצמך אמרת אין לך אקדח!
מוטי: כן, אבל הוא לא יודע את זה.
איציק: מי?
מוטי: הגנב, מה מי.
איציק: אבל הוא רואה שאין לך אקדח!
מוטי: איזה רואה, מה רואה. שלוש בלילה. חושך.
איציק: אם הבאת לו לום בכתף, הוא כבר יודע שאין לך אקדח.
מוטי: מאיפה הוא יודע?
איציק: כי אם היה לך אקדח, היית ישר שם לו כדור בראש!
מוטי: מי אמר?
איציק: מה מי אמר? אם יש לך אקדח, מה אתה צריך לום?
מוטי: הלום זה שאני לא יצטרך בכלל לירות בו באקדח! לא הבנת?
איציק: אוקיי, אוקיי. אז נגיד הבאת לו לום בכתף, לקחת אותו למרפסת
ואמרת לו לקפוץ. מה אז?
מוטי: לא אמרתי לו לקפוץ. אמרתי שיחליט: או שהוא קופץ או שאני יורה בו.
איציק: מה ההבדל?
מוטי: יש הבדל.
איציק: איזה הבדל?
מוטי: זה לא אותו דבר.
איציק: נו, ומה הוא יעשה, יקפוץ?
מוטי: בטח יקפוץ.
איציק: מקומה שלישית יקפוץ?!
מוטי: מקומה מיליון יקפוץ.
איציק: נההה.
מוטי: תאמין לי- יקפוץ.
איציק: אז הוא ימות! ואז מה עשית כאן? עוד פעם בית סוהר!
מוטי: שו בית סוהר? הוא קפץ לבד! מה, אני זרקתי אותו? לבד קפץ.
איציק: אבל אתה אמרת לו לקפוץ!
מוטי: אמרתי לו לקפוץ, זה לא אשמתי שהוא קפץ!
איציק: מה אתה מדבר. אם אמרתי לך לגנוב, וגנבת, ותפסו אותך,
גם אתה וגם אני נשב בית סוהר.
מוטי: אבל לא אמרתי לו לגנוב. אמרתי לו לקפוץ.
איציק: נהה, זה בדיוק כמו שירית בו. אותו דבר. אם הוא קופץ והוא מת-
זה כאילו אתה הרגת אותו.
מוטי: מה אתה מדבר? אם הוא קופץ, זה בעיה שלו.
איציק: עדיף כבר שתירה בו, תאמין לי.
מוטי: למה?
איציק: כי אם אתה יורה בו, חלאס, הוא מת. ונגיד הוא קופץ ולא מת?
מוטי: נו?
איציק: מה נו? הוא יכול עוד פעם לבוא אליך!
מוטי: אחרי שהוא קופץ מקומה שלישית, נראה לך יהיה לו כוח עוד פעם
לפרוץ אלי??
איציק: לא לפרוץ אליך.
מוטי: אז?
איציק: להרוג אותך.
מוטי: למה?
איציק: כי זרקת אותו מקומה שלישית, זה למה!!
מוטי: אני אמרתי לו לפרוץ אלי הביתה??
איציק: לא, אבל אתה אמרת לו לקפוץ מקומה שלישית!
מוטי: יופי, אז אמרתי! אשמתי שהוא קפץ??
איציק: כן, אבל אחרת היית יורה בו!
מוטי: איך הייתי יורה בו אם אין לי אקדח??
איציק: נהה, תאמין לי, אם הוא קופץ, זה כמו שהרגת אותו.
מוטי: יופי! אז אם הוא קופץ, שלא יבוא אלי בטענות! יעני מה, הרצחת וגם ירשת?
איציק: הפרצת וגם ירשת?
מוטי: הפרצת וגם קפצת?

(מוטי ואיציק צוחקים במשך חצי דקה ברציפות)

מוטי: תגיד איציק, בכלל פרצו לך פעם לבית?
איציק: לא. ואצלך פרצו?
מוטי: לא.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

גורנר שלי- הסיפור האמיתי

את הסיפור הקצר הבא כתבתי לפני שש או שבע שנים. כמו דברים אחרים שכתבתי, הוא מבוסס בחלקו על חוויות אמיתיות שעברתי, שעורבבו להן בחופשיות רבה עם רסיסי דמיוני המפותח. הסיפור נכתב בעיצומו של משהו שניתן להגדיר כ"תקופה קשה בחיי האישיים", אבל על כך- בהמשך. אם קראתם את הפוסט "קובי צ'רנוב – הסיפור האמיתי", אתם כבר מכירים את התרגולת: מיד בסיומו של הסיפור הקצר המצ"ב אספר קצת על "מאחורי הקלעים" של הסיפור. אחר כך כולנו נמחה דמעה, נצקצק בלשוננו, נסתער על קלינקס או טישיו אחד או שניים, ואז נתפנה לדברים אחרים בהחלט. קריאה נעימה:

גורנר שלי

באמצע העלייה עצרתי לדקה, להתנשף קצת ולנגב את המשקפיים והגבות.
מבעד לרסיסי המים באויר, הצלחתי לזהות את צללית הבוטקה של השומר השוייצרי. מעניין אם זה אותו שומר מאז, חשבתי, אבל בעצם אין סיכוי: שמונה עשרה שנים עברו וכבר אז הוא היה שיכור, השנאפס בטוח גמר לו את הכבד.
זכרתי את העלייה הזו קצרה יותר והרבה פחות תלולה- כנראה שהאדרנלין של ילדון הורמונלי שוצף קצת אחרת מזה של שמן תשוש נפש שלא רואה ממטר: אפילו את המטרהורן הענק, המתנשא כמו טירה מכושפת מעל זרמאט הגמדית הזו, אני רואה בקושי בתור צללית של משולש. נכון, משולש יפה, אבל צללית של משולש יפה, לא יותר.

הבוטקה לא השתנתה. אותו ריח שוייצרי אופייני, שעטנז תמוה של עץ שרוף, טחב קר ודיכדוך אירופאי, אותו רעש מהפנט של מים גועשים, מים פסיכופטים.
שיהיו בריאים השוייצרים האלה, חסר להם כסף שהם חייבים לקלף ממני ארבעה פרנקים כדי לרדת למפל, אבל לי לא אכפת. עשרה חודשים תכננתי את הרגע הזה, חמישים אלף ביטוחי טיסה ופסיכולוגים מגמגמים שניסו להבין למה קיבינימאט אני עושה את זה- ועכשיו, מאתיים מטר מגורנר שלי, החבר שלי, האויב שלי-
אני לא אתן לכמה גרושים שוייצרים לקלקל לי.

השומר, כצפוי, התחלף מאז. הוא גבוה יותר ורזה יותר, אני חושב, ואני כמעט בטוח שהרחתי גם ממנו קצת שנאפס. אולי יש להם שם מזקקה פיראטית, ביער מאחורי הצריף, אולי סתם משעמם להם, ואולי זה לא ממש העסק שלי. הוא מביט בי קצת בחשדנות, נדמה לי, אולי אפילו מרחם: המשקפיים הכהים שלי מפחידים אותו.
"אתה יודע שצריך ללכת שם על גשר מעל תהום?" הוא שואל אותי באנגלית מקרטעת במבטא גרמני ניטרלי. "כן", אני עונה לו, "בגלל זה באתי לפה".
"ואתה יודע שעוד מעט יהיה חושך?"
"בגלל זה באתי עכשיו".
"אבל בחושך לא תוכל לראות כלום!"
"גם באור" אני אומר, ומסיר מולו את המשקפיים. הצללית שלו ממלמלת משהו ומקרטעת חזרה לבוטקה ולשנאפס, ואני ממצמץ קצת מול שיירי האור האחרונים שלי, מחזיר את המשקפיים לפרצוף, נושם את אלפי הרסיסים שמנצנצים סביבי כמו פיות צלופן קטנטנות, ומדשדש סופסוף לעבר שלט העץ הנכסף: Gornergorge

"ליידיז אנד ג'נטלמן, גוט מורנינג" כיחכח הבוקר קארל, המדריך של יורופטורס, בווארי עגלגל עם הומור של קצין אס.אס בדימוס, "אני מקווה שזכרתם היום להתקדם מושב אחד קדימה".
בטיולים מאורגנים יש קטע חברתי כזה: כל יום מזיזים אותך מושב אחד קדימה באוטובוס, כדי שתמצא משמאלך או מימינך זוג פנסיונרים חדש, מדהים ומרתק, וככה תוכל להתחברת איתם, שזה טוב לקבוצתיות. אני מציית אוטומטית לפקודות במבטא גרמני, זז מושב אחד קדימה וחושף שיניים מנומסות לזוג הצלליות משמאלי. "היום יש לנו הפתעה קטנה: לקלאודיה שנמצאת איתנו, כן, קלאודיה מאוקלהומה, יש היום יומולדת, בואו נמחא לה כולנו כפיים".
ג'יני, הפנסיונרית הקוריאנית החייכנית שהתיישבה לידי כבר בתחילת הטיול, שאלה אותי אם אני מרגיש רע. "אני מרגיש טוב מאד, אני פשוט לא אוהב למחוא כפיים בפקודה" אמרתי. היא המשיכה לחייך, אבל גם למחוא כפיים, ליתר בטחון.
קארל שם בטייפ קלטת של "הפי בירט'דיי" בעיבוד בווארי- כאשר פסגת המטרהורן נראתה לראשונה באופק. בשעתיים הראשונות ראיתי את ההר בירוק בלבד- מהשעות בהן המחלה מחרפנת לי את חיישני הצבע, והתפללתי שאת גורנר, לפחות, אני אראה בצבעים טבעיים. הילה אהבה את חירפוני הצבעים שלי בחצי השנה הראשונה שלנו. "שיהיה לך יום כתום", היינו צוחקים יחד, בתקופה שעוד היה לי כוח לצחוק על האר.פי, בתקופה שעוד היה לה כוח אלי. כבר חצי שנה היא לא אמרה לי את זה, חשבתי, וכבר חצי שנה אני לא צוחק.

אף אחד מהאמריקאים המיובשים בקבוצת ZG8 – שוייצריה הקסומה 8 ימים- לא שמע מעולם על גורנרגורג', ובצדק. אין כאן שום חנות מזכרות שתמכור להם כובע שוייצרי עם נוצה מפלסטיק או פותחן בצורת כוס בירה שנצמד לפריג'ידר,
ואין כאן שום מסעדה מסתובבת. אפילו אני כמעט פיספסתי את גורנר בפעם הראשונה. הגעתי לזרמאט בטיול נוער מאורגן מדי, חודש לפני הגיוס. שנאתי את כולם וכולם שנאו אותי, ובשעה שכל הטרום-גולנצ'יקים מציונטורס עלו ברכבל לכרסם נקניקיות עז בקליינה-מטרהורן, אני החלטתי לחמוק מהגסטהוף ולבדוק מאיפה בעצם מגיעים כל המים הלבנים של הנהר הזה, ששוצף באמצע זרמאט כמו גייזר אופקי- ומצאתי את עצמי בקניון הזה, מזיע ובודד כמו טרול סנילי.
גשר עץ חורק מעל תהום של מאה מטר הוא לא המקום האידיאלי להיזכר שיש לך פחד גבהים, אבל הרעש החולני של המפל הזה כישף אותי- והצלחתי להתקדם, עקב בצד אגודל, כמעט עד סוף הגשר. משהו חי שם, אני זוכר את עצמי ממלמל לעצמי, משהו שם אמיתי, משהו שם הרבה יותר מסתם מים נופלים.
עשרה מטרים לפני המפל חסם אותי סלע ענק, טחוב וחלקלק. הגשרון הצר הקיף את הסלע כשרובו תלוי באויר, ואני הייתי אמור לסמוך על גשר עץ חורק שלא יהרוג אותי- ולא סמכתי. קיבינימאט, שוקולד וכסף הם יודעים לעשות, השוייצרים המזדיינים האלה, אבל אין לי מושג איך הם בגשרים. עשרים דקות עמדתי שם ולא סמכתי. רעדתי, הזעתי, צרחתי- ולא הצלחתי לסמוך: הגשר יקרוס. הסלע יתפורר. אני אמות. נשמתי את המפל הזה, שמעתי אותו, הרחתי אותו, אבל לא ראיתי אותו.
לא סיפרתי על זה לאף אחד בקבוצה, ונשבעתי שאני עוד אגיע אליו מתישהו, אבל גורנר הקדים אותי: לפני שנה וקצת, חודש אחרי שגילו לי את הרטיניטיס פיגמנטוזה, הוא הופיע לי בחלום. דוקטור גלזר, הפסיכולוג שהצמידו לי באיכילוב, אמר לי שחלום על מפל הוא חלום מיני, והצורך האובססיבי שלי לראות אותו מייצג איזו פנטזיה מינית מודחקת, לא ממומשת- ואני פיהקתי מולו בקול רם והלכתי הביתה, למרות שלא עברה שעה עגולה. גלזר, לדעתי, לא שם לב: גלזר עיוור. בפגישה הראשונה שלנו הוא דיבר ודיבר, בעיקר על עצמו, ואני ישבתי מולו וניסיתי להבין מי מטפל כאן במי, ומי בכלל המציא את הפטנט המפגר הזה, שיטת חבר-מביא- עיוור הזאת. מזל שלא גילו לי גם משהו טרמינלי באוזן, חשבתי, עוד היו מספחים אותי לבטהובן.
גורנר המשיך להתגנב אלי בחלומות, כמו פרדי קרוגר, לפחות פעם בשבוע: בחלום הראשון אני מצליח לעבור את הסלע ורואה את גורנר בוכה, מיילל וצורח, למרות שאין לו פרצוף או עיניים, והדמעות שלו יוצרות את כל הנהר השוצף הזה, הנהר שכל התיירים הקוריאנים מצלמים במצלמות דיגיטליות מעאפנות של מאה תשעים ותשעה דולר. בחלום השני גורנר יוצא לסיבוב הופעות ברחבי העולם ומגיע לישראל: מטיסים אותו באל-קארגו בקונטייינרים ענקיים, מסיעים אותו בשיירת משאיות לצוק מנרה ולוקחים עשרים וחמש שקל מכל מבקר שבא לראות אותו.
אלפי איש עומדים מתחת לצוק ומחכים לגורנר שיפול, לצלילי תזמורת המנדולינות של ראש העין, אבל כשפותחים את הקונטיינרים קורה משהו נורא: במקום מים, נופלים מהצוק מאות תינוקות שוייצריים, ומתרסקים ארצה לקול צרחות הקהל.
בשאר החלומות אני מצליח תמיד לעבור את הסלע, אבל בכל פעם מתברר לי שגורנר הוא משהו אחר: קולב, שבלול, מגהץ, תולעת, אבל אף פעם לא מה שהוא באמת- "סתם מפל", כמו שאומר דוקטור גלזר האידיוט. לך תסביר לו שהסתם מפל הזה השתלט לך על החיים, לך תסביר לו שגורנר הוא הדבר היחיד שעוד לא ויתרתי עליו, לך תסביר לו שאם אני לא אראה את גורנר לפני החושך הגדול- אני לא מוכן לחיות.

הירידה לקניון התחילה רע: כעבור עשרה מטרים התחלתי לראות בעיקר חושך.
יכול להיות שלא הייתי צריך להוריד את המשקפיים מול השומר עם השנאפס, אבל הוא לא היה נותן לי לרדת לכאן בלי מידת הרחמים הזאת. זה לא בדיוק חושך: יותר משהו דמוי מנהרה אפלה, צינור חשוך ובקצהו נקודת אור קלושה, ועכשיו המנהרה הזו הולכת ומשתלטת לי על רוב שדה הראיה. אני לא אתן לזה לעצור אותי, מילמלתי בפאתוס של מרדכי אנילביץ' – ונמרחתי תוך שניה על סלע חלקלק.
לא ברור אם זה דם, דמעות, או בוץ, מה שיורד לי מהאף. סביר להניח ששלושתם. הקרסול שלי קצת התעקם, אבל המשקפיים לא נפלו לי, תודה לאל. אין כאן אף אחד חוץ ממני, שזה סוג מסויים של יתרון: לי לא אכפת לשמוע את עצמי בוכה. כשהייתי בצופים, היה לי טריק כזה בכל טיול שנתי: הייתי הולך להשתין לדקה, ואז חוזר לשביל אחרי שכולם התקדמו, עוצם עיניים ונושם את השקט. גם עכשיו אני נושם את השקט, ועכשיו אפילו לא צריך לעצום עיניים כדי לא לראות כלום.

"תעצום עיניים" אמר לי דוקטור גלזר בפגישה האחרונה שלנו, לפני שבועיים.
"למה?"
"שששש. תעצום עיניים".
עצמתי. הוא קם וכיבה את האור. רק שלא יאנוס אותי עכשיו, חשבתי, יש לי מספיק טראומות להתמודד איתן עד למילניום הבא, אבל הוא התיישב בכורסת הדיקטטור שלו, והדליק לעצמו עוד נובלס לייטס.
"חושך עכשיו?" הוא שאל.
"חושך".
"יפה. רטיניטיס פיגמנטוזה היא מחלת עיניים ניוונית, כמו שאתה יודע, ואין לה מרפא. הנחת היסוד שלנו, לצערי ולצערך, היא שתוך זמן קצר, חודשים במקרה הטוב – שבועות במקרה הרע- זה מה שאתה הולך לחוות בכל רגע נתון עד סוף ימיך. חושך. אפשר להיבהל מהנחת היסוד הזו, אפשר להתייאש, ומצד שני, אפשר גם לראות בה ניצוצות של משהו אופטימי".
"אופטימי כמו..?"
"אופטימי כמו היכולת שלך לדבר איתי עכשיו. אופטימי כמו היכולת שלך לשלוט בסוגרי הגוף שלך. אופטימי כמו היכולת שלך להקשיב לחמישית של בטהובן, להריח יסמין, לגעת באישה. אופטימי כמו.. יודע מה? אתה תגיד לי".
"מה להגיד לך?"
"מה אתה מסוגל לעשות גם בלי לראות, שגורם לך הנאה. מה אופטימי בעיניך".
אופטימי בעיני זה לרסק את הגולגולת הפאתטית שלך עם אלת בייסבול, דוקטור. אופטימי לאללה. אופטימי בעיני זה לקדוח לך חור בעין עם פטיש אויר, ולהשפריץ החוצה את המוח הקטנטן שלך דרך הנחיריים.
"נו? אני מחכה. מה אופטימי בעיניך, יניב?"
"ליצ'י".
"מה?"
" ליצ'י אופטימי בעיני, דוקטור גלזר. לגעת בליצ'י, להריח ליצ'י, לאכול ליצ'י".
"יפה."
"אופטימי בעיני ללטף חתול. אופטימי בעיני לאפות עוגת שמרים בחורף".
"המממ".
"אבל יודע מה הכי אופטימי בעיני, דוקטור? אופטימי בעיני לראות את הילה צוחקת. את השיניים שלה, החניכיים שלה, את השיער שלה. יש לה רווח קטנטן בין השיניים הקדמיות, ופלולה מיקרוסקופית מדהימה ממש בתוך התנוך של אוזן ימין, וזה סקסי בטירוף. זה אופטימי בעיני, ואת זה אני לא אוכל לראות תוך כמה שבועות מהיום, וזה מאד לא אופטימי בעיני, דוקטור. מאד".
"אבל הזיכרון שלה ישאר איתך תמיד, לא? יש אנשים שלא קיבלו גם את זה, אתה יודע? אנשים שחיו חיים שלמים בשביל משהו, גדול או קטן, ולא השיגו אותו. אפילו משה רבנו שהוביל אותנו ארבעים שנה במדבר, לא נכנס בכלל לכנען. עלה על הר נבו ומת שם כמו כלב, בלי להגיע לארץ המובטחת".
"משה רבנו היה לוזר, גלזר. אבא של כל הלוזרים. לידו, שמעון פרס זה ביל גייטס. בגללו כולנו יצאנו לוזרים, גם אני וגם אתה. בגללו הילדים שלך יהיו לוזרים, והילדים שלא יהיו לי היו יוצאים לוזרים. ויודע עוד משהו? יכול להיות שמשה רבנו לא הגיע לארץ המובטחת, דוקטור, אבל קיבינימאט- לפחות הוא ראה אותה".
אחר כך שיחקנו באסוציאציות. מילה הוא- מילה אני. חושך- לילה- ירח- צרצר- מוסיקה- ניל יאנג- וודסטוק- חרא- פרח- חרא- רובה- חרא- ויאטנם- חרא.

הקרסול התחיל לכאוב לי פתאום, למרות שהוא לא הקרסול הנכון. עיקמתי את רגל ימין מקודם, אני כמעט בטוח, ועכשיו הקרסול השמאלי מתחיל להתעוות לי.
הרעש הזה חזק כל כך, הוא ממלא את הראש שלי ברסיסים קטנטנים של כאב.
זה לא סתם רעש של מים, אני יודע, זה פסקול. גורנר יודע שאני בא, הוא צורח, שואג, הוא חיכה לי, והוא נמצא כאן, ממש כאן, מאה מטרים ממני.
עוד כמה מטרים של בוץ, ואני מגיע לסולם העץ הרטוב. אני יכול לראות חלק קטן מהמעקה שלו, בצד שמאל, אבל הוא אדום פתאום. אני ממצמץ, והוא שוב אדום. עוד מיצמוץ, והוא חוזר להיות מעקה עץ רעוע, אבל קלוש. הוא נמצא ממש מתחת ליד שלי, ואני בקושי רואה אותו. אני מביט למעלה, לשמים, ורואה משהו דמוי ענן. מאחורי נמצא המטרהורן, משולש כמו תמיד. אני לא רוצה להסתובב אליו, חבל לי לבזבז עליו מיצמוץ, מי יודע עוד כמה מיצמוצים נשארו לי.
בגהירה מוזרה אני מתחיל לרדת בסולם. הכל נוזל סביבי, שרכים רטובים ובוץ רטוב ושמים רטובים ואויר רטוב. הסולם חורק, ואני נאחז בכל הכוח במעקה העץ. כעבור עשרים צעדים כפופים אני דורך שוב על הבוץ. גורנר מחכה לי מעבר לסלע. יש לו זמן.
לי אין.

"זה שני קילומטר מכאן, במעלה ההר. אני יכולה להזמין לך חשמלית, אם אתה רוצה" אמרה לי ניקול מהגסטהוף, לפני שיצאתי.
הסכמתי.
"רגע, אתה מיסטר אפלבוים, נכון? או, חיפשתי אותך. הגיעה לך חבילה אתמול".
"חבילה בשבילי? מאיפה?"
" מתל אביב, איזראל. הגיעה אתמול בדואר אקספרס".
ניקול הושיטה לי משהו קטן, עטוף ומרובע. ביקשתי ממנה לקרוא מה כתוב.
"טו מיסטר יניב אפלבוים, גסטהוף קליינה מטרהורן, זרמאט, סוויצרלנד".
"כתוב מי השולח?"
"דוקטור ג'וזף גלזר, איכילוב הוספיטל, איזראל".
איך הוא ידע איפה אני, הדביל הזה, אין לי מושג. הוא היה צריך להתקשר לסוכנת הנסיעות שלי, או שהילה דיברה איתו אחרי שנפרדנו. בכל מקרה, אני לא פותח את זה עכשיו. יש לי דברים חשובים יותר לעשות עם העיניים שלי.

גשר העץ חורק יותר מרגע לרגע. אם אני לא טועה הוא גם נעשה גם צר יותר, אבל סביר להניח שאני טועה, זה פשוט שדה הראיה הדפוק שלי, שהולך ומתפוגג.
יד ימין שלי מחזיקה את המעקה, הפעם הוא מעקה ברזל. חלקלק כמו צלופח, אבל יותר טוב מכלום. הקרסול שלי שולח לי פולסים כל כמה שניות, כמו שעון מעורר על אופציית נודניק. כעבור דקה וחצי נגמר המעקה. אין ברזל, אין עץ, אין כלום. אני מתקדם קצת, אבל הגשר סוטה בבת אחת שמאלה.
הגעתי לסלע.

"אני לא מרחמת עליך. אתה עושה את זה יפה מאד בעצמך" היא אמרה לי.
הילה היא אישה עם עקרונות. רוב העקרונות האלו צמחו בגיל ארבע עשרה, בעקבות קריאה אינטנסיבית של ורד מוסינזון. חתולים שנופלים על הרגליים, כאלה מין. לאף חתול שהכרתי לא גילו רטיניטיס פיגמנטוזה. מצד שני, אף חתול שאני מכיר לא היה אומר לחתולה שהוא אוהב לעוף מהחיים שלו, רק בגלל שהיא צעקה עליו את האמת: "רחמים עצמיים, יניבי, הם הפחמימות של הנפש- הכי טעימים, הכי משביעים, הכי הרסניים".

הסלע, כמו הבוטקה, לא השתנה בגרוש. אני עומד מולו ומנסה לראות אותו, אבל לא מצליח לי. הצינור החשוך מאפשר לי לראות איזו חתיכת טחב רטוב, את השאר אני מדמיין. בלי סיבה, אני נצמד אליו פתאום ומחבק אותו חזק- חזק.
הוא לא מתנגד, הוא סלע. גורנר שואג חזק יותר מהצד השני, אולי הוא מקנא.
שני מטר שמאלה מתחיל העיקוף מעל התהום. אני מנתק את עצמי מהסלע ומוצא את המעקה, אבל הוא רטוב וחלק כמו ג'לי של גפילטע פיש. אני מניח את היד השניה על המעקה, ומיד חוטף את הסחרחורת של החיים. שני מיצמוצים, והסחרחורת לא עוברת, רק הופכת לבחילה קלה. אני מנסה להזיז את הרגליים- אבל הן מסרבות לזוז. יופי חי, באמת, זה קורה לי שוב. אין סיכוי שאני עובר את הסלע. כל הטיסה הזאת היתה סתם, כל הטיול המסריח הזה והקוריאנים המעאפנים האלו היו סתם. יכולתי לקנות תוכנת וירגו בכסף הזה, יכולתי למצוא לברדור בחווה בבית עובד, ועכשיו הכל אבוד. העווית הזו בבטן מצליחה להפתיע אותי, ושתי שניות אחר כך אני מקיא את הנשמה, ישר לתהום. בעוד דקה כל זרמאט תראה מה אכלתי היום בבוקר, יופי להם. אני שונא נקניקיות עם ביצים.

אם אני אצרח עכשיו אף אחד לא ישמע, אפילו לא אני: גורנר צורח חזק יותר.
אני מנסה להתקדם עם המעקה, ושוב הסחרחורת. הסלע עומד מולי ומגחך, כמו פיזיוטרפיסט פסיכופט בבית לוינשטיין. הבוז שלו מחרפן אותי לגמרי ואני מסתובב לפתע, טס אליו ונמרח עליו בצרחות. האגרופים שלי מכים בו בטירוף, אני נוגח בו, בועט ומקלל , והוא לא מתרשם. חצי דקה עוברת, ואני נחלש. הדמעות מציפות לי את הפרצוף, יחד עם הבוץ, הדם, ושרידי המשקפיים. מיואש, אני מחבק אותו שוב, נידון למוות שמחבק את הכומר שלו, שני מטר מהכסא החשמלי. אני מתעוות שוב, אבל אין לי מה להקיא. לא רוצה להרביץ יותר לסלע, הוא לא אשם. אני מחבק אותו שוב,
ואז אני קולט: אם אמשיך לחבק אותו ואזיז את עצמי שמאלה, במהירות, אני יכול ליפול לתהום, אבל אני יכול גם להגיע לגורנר. או זה או זה.
אין לי הרבה מה להפסיד.
נשימה עמוקה, ריכוז, נשיפה, נשימה, חצי דקה אסוציאציות: סלע-גורנר-בן זונה- השר פריצקי-כרס של ארכיטקט- חוזה השרטט- אורט טכניקום- דייויד גילמור.
אני בא, גורנר. אני כאן, שני מטר ממך, ועוד דקה אני הולך לראות אותך ואתה אותי. אחר כך לא חשוב מה יקרה. אני בוטש בכל הכוח ברגליים, תוך כדי חיבוק, כמו סלמנדרה מיוחמת, מרפה מהסלע ומיד מחבק שוב, כמה סנטימטרים שמאלה.
הזיזים פוצעים לי את המרפקים, אבל אני זז. עוד עשרים סנטימטר. הרעש מחריש אוזניים, אני נושם בעיקר מים. השיער שלי רטוב לגמרי, הפנים שלי חלקלקות כמו מדוזה. ועכשיו לעצום עיניים, לחשוב שאני גומר, בכל הכוח, לעצום, לעצום, לחרחר את עצמי עוד ועוד ועוד, להמשיך שמאלה, עוד, לא להפסיק, ועכשיו לצרוח, לצרוח, צרחה שהעולם עוד לא שמע, מהלב, מהכבד, מהלבלב, מהעיניים המתות האלה. קוס אמך, גורנר, אוכל בתחת שוייצרי, אני בא אליך. חשבת שאני אמות לפני שיהיה לי אומץ להתייצב מולך, אבל הנה, טעית, ועוד מעט אני מולך, קאובוי תשוש נפש עם משקפיים שחורים ודם על הפרצוף, מכוון אליך קולט 45 קצוץ קנה, חתיכת מים נופלים פסיכופאתים, אלף תופים, חזיז ורעם, אין מקום לשנינו בעיירה הזאת.
ולפתע, בבת אחת, נגמר הסלע.
אני מחבק את הקצה שלו, ומאחורי עומד גורנר, בכבודו, רק אני והוא. העיניים שלי עצומות עדיין בכל הכוח, מנסות להמשיך להתכווץ, לשמור על כל מה שראיתי בשלושים ושש השנים האחרונות. כל הדשא והשפיריות בשכונה והחצאית של מירי שוסטר והגננת נחמה והחיוך של הילה והציורים של גוגן והכחול של ראש הנקרה והירוק של פיורד הגיירינגר והצהוב של ג'בל סירבאל. ועכשיו נותר לי רק להסתובב, לספור עד שלוש- לפתוח עיניים, ולהביט בגורנר.
אחת-
זה הולך להיות יותר טוב מסקס, אני יודע. יותר טוב מסקס עם קלאודיה שיפר, עם טרה פטריק מהוידאומט בבן גוריון ליד הסופרפארם, זה יותר טוב מלהתעורר בתור בראד פיט, יותר טוב מכל דבר שעשיתי או לא עשיתי בחיים המזורגגים שלי.
שתיים-
אם אני אמות עכשיו, אני אמות מאושר. אם יש עולם הבא, אני אגיע אליו שמח.
אני מסתובב.
שלוש.
בבת אחת, אני פותח את העיניים.
אני לא רואה כלום.

שלושה מיצמוצים קשים, ונאדה. העיניים שלי פקוחות לגמרי, ואני לא רואה.
גורנר עומד מולי חשוף, רק הוא ואני, בלי שום מחיצה בינינו, ואני לא רואה אותו.
פאק.
פאק- פאק- פאק- פאק- פאק, הצרחות שלי מצליחות להתגבר על גורנר, אני בטוח ששומעים אותן בכל זרמאט. אלפי תיירים קוריאנים וג'יני המחייכת וקארל הנאצי, כולם מפסיקים לרגע ללעוס עז, מקשיבים לבכי שלי, וחוזרים ללעוס עז.
עוד מימצוץ, ועוד אחד, ואחד אחרון. עוד סיבוב מפתח נואש, הרבה אחרי שהבנת שהמצבר מת, אבל בכל זאת, מיצמוץ אחרון, למען הפרוטוקול.
נאדה.
לפתע אני לא שומע כלום. זה לא שהתחרשתי, זה מין שקט צלול, משהו ברקמות של הנפש שלי, משהו מיצה את עצמו עד הסוף, והוא נח. גורנר עומד מולי סקרן, כמו רוטויילר גדול ושבע, שטרף כבר את הילד היומי, ורק רוצה ללקק לי את היד.
אין לי יותר כח לבכות, ואין לי יותר סיבות למצמץ.
אני נושם את השקט, מתמכר לטחב הזה, מרגיש את האימה מחלחלת לי עמוק למח העצם, או לאן שזה לא יהיה- ולפתע אני מרגיש משהו נוגע לי בכתף.
"הכל בסדר?"
אני צורח, מסתובב, מנסה לחבוט במה שעומד מולי, אבל הוא תופס לי את היד.
"מי זה?" אני מיילל.
"זה רק אני, השומר מלמעלה, שמעתי אותך צועק, באתי לראות אם אתה בסדר".
אני עומד מולו, מתנשם. היד שלי עדיין ביד שלו. הוא לא מרפה ממנה, מבחינתי הוא יכול להחזיק אותה עוד כמה דקות. מה כבר יש לי להפסיד.
"איך קוראים לך?" אני שואל.
"האנס. אתה בסדר? קרה משהו?"
"לא, האנס, לא קרה משהו. אתה מבין, חשבתי שיקרה משהו אבל לא קרה כלום".
"מה?"
אני מתחיל פתאום לצחקק בלי שליטה. זה קצת מפחיד אותו, אני חושב.
"מסוכן כאן, מיסטר, חלק פה. בוא, תן לי יד, אני אעזור לך לעלות חזרה למעלה".
אני הודף את היד שלו בבת אחת, ומסתובב שוב לעבר גורנר הרואה ובלתי נראה.
"עלה אל הר העברים הזה, הר-נבו, האנס, אשר בארץ מואב, אשר על-פני יריחו"
"מה?"
"וראה את ארץ כנען, האנס, אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה".
"מיסטר?"
"ומות בהר אשר אתה עולה שמה, האנס, וְהאסף אל עמיך".
"מה??"
"כי מנגד, האנס, מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא- אל הארץ, אשר אני נותן לבני ישראל, האנס".
"על מה אתה מדבר?"
"היברו, האנס. מוזס? יו נו, מוזס, פרום דה בייבל? דה פאקינג בייבל?"
"יה, יה, בייבל, יה"
"משה עומד על הר נבו, לבד כמו כלב, האנס, כמו כלב, ומביט בארץ כנען, אליה לא יבוא".
"איי דונט אנדרסטנד, מיסטר, סורי. אינגליש?"
"שום אינגליש. עומד על הר נבו ומביט אל כנען שאליה לא יבוא. אז תגיד, האנס, משה ואני- מי גומר על מי? מי שרואה אבל לא מגיע, או מי שמגיע אבל לא רואה?"
האנס שותק. אני מסתובב לעבר גורנר ובוהה בחושך הרטוב הזה.
האנס אוחז בי בעדינות, בכתף. "בוא נחזור, טוב?"
"למה ירדת לכאן בכלל?" אני שואל. אין מצב שהוא שמע אותי צועק.
"אה, כן, נפל לך משהו מהתיק למעלה" הוא עונה, ומושיט לי קופסא מרשרשת.
גם בלי לראות אני יודע שזאת החבילה של גלזר הדביל. אני לוקח אותה מהאנס, קורע את הנייר, ומחזיק ביד משהו עגול מברזל, די כבד, עם שוליים חדים.
"מה זה, האנס?"
"קופסת שימורים".
"מה?"
"קופסת שימורים. נדמה לי שזה.. "
"ליצ'י", אנחנו אומרים יחד.
לראשונה מזה הרבה הרבה זמן, אני קצת מחייך.
אני לוקח ממנו את הקופסא ומלטף אותה ביד רוטטת ורטובה. שיחקת אותה, גלזר, גם לדבילים יש תקווה: אפילו שעון מקולקל צודק פעמיים ביום.
"תגיד לי, האנס, המפל הזה, כאן ממול"
"מה איתו?"
"איך הוא נראה?"
" ווטרפול" האנס עונה לי, "אתה יודע, מים. מים נופלים. הרבה מים".
"וזה הכל?"
"זה הכל. בוא נחזור, אוקיי? רטוב לי, ומתחיל להיות פה קר".
לי דווקא חם ונעים בבטן, כמו אחרי שמונה כוסות ברנדי.
"אתה יכול לתת לי יד, האנס? אני עיוור".
"אני יודע".

האנס נותן לי יד. היד שלו רטובה כמו שלי, אבל חמה ואבהית. לפתע אני עוצר.
"שניה אחת, האנס, אוקיי? תן לי חצי דקה לבד, מולו".
"אתה לא הולך לקפוץ לתהום, נכון?"
"אני לא הולך לקפוץ לשום מקום. מבטיח".
האנס עוזב אותי לחצי דקה. אני נשאר מול גורנר, נושם אותו, שומע אותו, מריח אותו, מקשיב לו, אבל הוא לא מדבר אלי. הוא מים. מים נופלים. זה הכל.
יכול להיות שהוא כבר לא אותו הגורנר שהכרתי, ואלו לא אותם המים מלפני שמונה עשרה שנים, וכל הבולשיט הפילוסופי היווני הזה שטחנתי בשנה א' באוניברסיטה, אבל פתאום זה כבר לא כל כך מעניין אותי, לא ברור למה.
"האנס!" אני צועק מעבר לסלע.
"מה?"
"יש לך איזו חיה שאתה מגדל למעלה, בצריף? משהו עם פרווה ורגליים?"
"אה.. יש לי איגואנה".
"יש לה פרווה?"
"לא, אבל יש לה רגלים."
"איך קוראים לה?"
"לוקה".
"אפשר ללטף אותה?"
"אפשר לנסות".
אני שוב מחייך, חושב על משפט פרידה מתאים לגורנר שלי, ולא מוצא.
כעבור כמה שניות אני פשוט מסתובב, ללא מילים, ומחזיק להאנס את היד.
"מצויין, מיסטר. לאט- לאט, הכל יהיה בסדר" הוא אומר לי.
"נכון, האנס? נכון שיהיה בסדר?"
"בטח" הוא עונה. כבר אין לו ריח של שנאפס מהפה, וגם אם היה לו- זה לא היה מפריע לי, אני חושב.
שנינו מתקדמים לאט, צעד אחר צעד, לעבר סולם העץ. אני פוקח עיניים בחשיכה מוחלטת, מתמכר לרסיסי המים שבאויר, נותן להם למלא לי את את כל המשקפיים, מרפה את הגבות, את הריסים, את העיניים.
מדי פעם מבליח לי איזה ניצנוץ סגלגל בעלטה. זוהר צפוני, זוהר צפוני מזויין, אני ממלמל בשקט, ופתאום אני מבין שהחושך הזה, השום דבר המופלא הזה-
זה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיים.

——————————————————————————————————————————–

אוקיי. עד כאן הסיפור- וראשית, צפירת הרגעה: נכון, מדובר בסיפור המבוסס בחלקו על אירועים אמיתיים, אבל אין לי רטיניטיס פיגמנטוזה. זו ככל הנראה המחלה היחידה שדוקטור אוחיון- רופא המשפחה שלי- עדיין לא מצא אצלי, אבל אם תתנו לו מספיק זמן- הוא ימצא.
הסיפור האמיתי מאחורי "גורנר" התרחש בקיץ 2002, כאשר ארזתי את עצמי ויצאתי לטיול מופלא באלפים האוסטריים, השוייצרים והאיטלקיים. הטיול הזה התקיים בסיומה של תקופה קשה בה עברתי בדיקות רפואיות קדחתניות, לאחר שהתברר שמחלה תורשתית כלשהי אשר גרמה (בעקיפין) למותו של אבי ז"ל, קיימת גם אצלי. בעסה להיות אשכנזי. כמו כל היפוכונדר עם דמיון מפותח מדי, שיכנעתי את עצמי שאני עומד למות תוך שנה שנתיים, ובמעין "מסע פרידה" מלודרמטי ומגוחך (בינתיים עברו כמעט עשר שנים ואני עדיין נושם, תודה ששאלתם) טסתי לשוייץ. הגעתי לזרמאט היפהפיה וכהרגלי בקודש- יצאתי להתבודד בטבע, לאבד את דרכי וכמעט למות. זה קורה לי כל שנה בסיני (בארבע השנים האחרונות הספקתי כמעט לטבוע בראס אבו גלום, ללכת לאיבוד וכמעט להתייבש בדיונה ליד קניון מג'אזה, לאבד שוב את דרכי בקניון הקשת וכמעט להתגלגל מפסגת הר משה), אבל בשוייץ , מתברר, יכולות ההישרדות שלי עוד פחות מרשימות.
מי שטייל פעם בזרמאט יודע שבעיירונת הזו אין כניסה למכוניות. ה"כביש" הראשי של זרמאט הוא הנהר ששוצף-גועש במרכזה, והנהר הזה, אכן, מגיע הישר מקניון הררי הקרוי גורנר גורג'. אם כבר ביקרתם במסלול החדש של הגשר התלוי בבניאס אתם מכירים את התחושה: צעידה בתוך קניון יפהפה, כמה מטרים מעל מים לבנים גועשים. נסו לדמיין את אותה הסיטואציה בקניון ענק, בגובה כמה עשרות מטרים מעל המים, כאשר גשר העץ רעוע לגמרי, ורובו, איך נגיד.. לא נראה מחוזק יתר על המידה, ונראה ככה:

עכשיו, הבה נמשיך בתרגיל הפסיכודרמה: אתם צועדים לכם בגורנר גורג', לבד. כל שאר התיירים בזרמאט אוכלים נקניקיות עז בקליינה-מטרהורן. השמש שוקעת, ומתחיל להשתרר חושך. הגשר רטוב, חורק ואפלולי, וזה המקום האידיאלי לגלות שאתם בעצם סובלים מפחד גבהים מאז שנולדתם. הכל טוב ויפה- ואז מגיע הסלע.. הוא חלקלק כמו עורך דין וכדי לעבור אותו, אתה אמור לסמוך על השוייצרים הנייטרלים האלו שהוא לא יקרוס. מעבר לפינה נשמע רעש של מפל ענק- ואני באמת אוהב מפלים- אבל אתה לא מצליח לעבור את הסלע המעאפן הזה, וחוזר כלעומת שבאת. אתה ממלמל לעצמך שעוד תשוב לכאן, אבל בתוך תוכך אתה מאמין שיש לך רק שנה או שנתיים לחיות- ואתה מרגיש שלעולם לא תראה את המפל הזה.
כעבור שבוע חזרתי ארצה, וגורנר המשיך להעסיק אותי. החלום הנוראי על "סיבוב ההופעות" שגורנר יוצא אליו הוא אמיתי: חלמתי שמטיסים את המפל בקונטיינרים גדולים ושופכים אותו מצוק מנרה. את הקטע האיום לגבי התינוקות הוספתי לבד, במה שאמור להיות דימוי כלשהו לגבי "חרדת הגלמודיות" של יניב, שמבין שלא יזכה להיות אבא, ככל הנראה. כדי לא להפוך את גורנר לסוג של אובססיה חולנית אצלי, החלטתי ליצור דמות פיקטיבית שתתמודד עם האובססיה הזאת במקומי, וכך נוצר לו יניב: אדם חולה- פיסית ונפשית- שיוצא למסע גורלי במהלכו הוא יצלול לתוך הקרביים של אובססיה מופרעת שלו, יתעמת איתה, ינצח אותה ויחזור הביתה בשלום.
אבל זה לא יכול להיות כל כך פשוט. נכון? מסע- עימות- נצחון + מוסר השכל יכולים לשתלב יפה בסיפורים של דבורה עומר, עם אופציה חיננית לגלילה רון פדר. היה לי ברור שמשהו כאן לא הולך רק להשתפר ולהשתקם, משהו הולך להידפק לגמרי, להסתיים- וחיפשתי מה. שתי התרחשויות חרצו את דינו של יניב להתעוור: ראשית, סיפור קצר של אתן כהן (אח של ג'ואל) מתוך הספר הנפלא "שערי עדן". מדובר בסיפור קצר ומקאברי אודות בלש פרטי אפל, שנקלע לאיזשהי עלילה אחים-כוהנית הזויה וטיפוסית, ולאט לאט מאבד את השמיעה שלו במהלך הסיפור. ברגע מכריע מאד בסיפור, כאשר דמות כלשהי אומרת לו משהו מאד חשוב- הוא כבר לא שומע אותה. ההתרחשות השניה היא ההיכרות האישית שלי עם א., אדם מקסים שאיבד את ראייתו לאחר שחלה ברטיניטיס פיגמנטוזה. בתור אדם שחושב ויזואלי, ניסיתי לדמיין את התהליך הזה, איבוד הדרגתי של הראיה, עד ליום המסויים שבו אתה לא רואה יותר. ואז החלטתי שזה יהיה ה"שעון המתקתק" של יניב, שגורם לכל המסע שלו להיות כל כך קריטי: הוא יוצא לראות את גורנר כסוג של בקשה אחרונה, שניה לפני שלא יוכל יותר לראות כלום. כשהתחלתי לכתוב היה לי ברור שברגע המכריע- בו יעמוד חשוף מול המפל- הוא כבר לא יראה, אבל כבר לא יהיה לו אכפת: גורנר הוא רק מים. מים נופלים, זה הכל.
בניגוד לדברים אחרים אותם יצא לי ליצור במהלך החיים (קריקטורות, קומיקס, תסריטים, סטנדאפ ובמיוחד אוברדראפט) אותם אני מייעד לקהל מסויים – את הסיפורים שלי אני כותב בעיקר לעצמי. דווקא בגלל שרוב מה שכתבתי עד היום נועד, בשורה התחתונה, להצחיק- במקרה של "גורנר" רציתי לכתוב סיפור שיגרום לי לבכות. יכול להיות שפה ושם פרטתי על נימי הרגש בעוצמה רבה מדי (קטע קופסת הליצ'י מרגש אותי עד דמעות בכל פעם שאני קורא אותו, אבל אני בטוח שיהיו אנשים שיגידו לשהוא נוגע בשמאלץ).
מעבר לסיפור עצמו- אותו אני אוהב בכל מאודי, נוצר אצלי קשר מאד חזק ומיוחד ליניב. הבחור הזה מצליח לרגש אותי בעוצמות ענקיות. נכון, אני יצרתי אותו, אבל הוא קצת חמק מבין אצבעותי ויצר לעצמו איזושהי אישיות קודרת, צינית ומחוספסת. יניב הוא לא נירמו- אני יכול להתנהג כמוהו במקרים רבים, אבל שנינו שונים מאד. יש כותבים שבוראים לעצמם "אני אחר"- אני מאמין שיניב הוא ה"אני שלא הייתי רוצה להיות, למרות שיש סיכוי רב שאהיה יום אחד".
סוגיה לא פתורה בדמות של יניב היא העיסוק שלו: עד לרגע זה, אין לי מושג מה יניב עשה לפני שהתגלה אצלו האר.פי. צלם? אמן? הממ.. ויזואלי מדי, טראגי מדי, שקוף מדי. פרט לרמיזה על איזושהי מסלול אקדמי במדעי הרוח, לא הצלחתי להחליט מה יניב עשה או עושה, וכנראה שזה לא ממש היה לי חשוב.

ואם אנחנו בענייני דמעות ואובססיות: מייקל דודוק דה ויט, אנימטור הולנדי גאון, יצר לפני עשר שנים את אחד מסרטי האנימציה המרגשים של כל הזמנים: Father and daughter. אובססיה שמלווה דמות במשך חיים שלמים, ומצליחה לבסוף להשתחרר ולהיעלם. נשמע מוכר, לא?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אני מיכל ינאי

זירת ההתרחשות: הפארק הלאומי, רמת גן, שבת בבוקר, סוף שנות התשעים.
משתתפים: ילד וילדה בני ארבע לערך.

שני הילדים מתרוצצים על כר הדשא. לאחר כמה דקות הם מתעייפים.

ילדה: די, לא רוצה יותר לרוץ. בוא נשחק.
ילד: במה נשחק?
ילדה: אה… בוא נשחק שאני מיכל ינאי.
ילד: טוב.

שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.

ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: טוב.

שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.

ילדה: לה-לה-לה-לה.
ילד: מה?
ילדה: אני מיכל ינאי. ככה היא שרה. לה- לה- לה- לה.

שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.

ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: אוף! די עם המשחק הזה. גם אני רוצה להיות משהו.
ילדה: אז אתה.. אתה… עודד מנשה.
ילד: טוב.
ילדה: ואני מיכל ינאי, תזכור.
ילד: טוב.

שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.

ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: אני עודד מנשה.
ילדה: לה-לה-לה-לה.
ילד: לה- לה- לה- לה.
ילדה: די!! אתה לא שר, אתה עודד מנשה.
ילד: למה את כן שרה ואני לא שר?
ילדה: כי אני מיכל ינאי. היא שרה. אתה לא.
ילד: למה היא כן שרה ועודד מנשה לא שר?
ילדה: כי היא מיכל ינאי, והוא לא. הוא עודד מנשה.
ילדה: אז מה עודד מנשה עושה?
ילדה: כלום.
ילד (בהתרסה): לה-לה-לה-לה!!
ילדה: ד-י!!
ילד: אני עודד מנשה, ואני כן שר!! לה-לה-לה-לה!!
ילדה: אבל אסור לך לשיר אם אתה עודד מנשה! זה לא פייר!
ילד: אז אני לא עודד מנשה.
ילדה: אתה כן עודד מנשה. זה לא פייר.
ילד: אני מיכל ינאי.
ילדה: אתה לא יכול להיות מיכל ינאי!! אני מיכל ינאי!!
ילד: אז למה לך מותר להיות מיכל ינאי ולי אסור?
ילדה: כי אי אפשר שיהיו שתי מיכל ינאיות!
ילד: אז איך זה שאת מיכל ינאי וגם מיכל ינאי היא מיכל ינאי?

הילדה מהרהרת עמוקות בסוגייה במשך דקה. לבסוף:

ילדה: רוצה תופסת?
ילד: כן.
ילדה: יופי. תתפוס אותי!

שני הילדים נעלמים בריצה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

האקדמיה ללשון

בשעה טובה, האקדמיה ללשון העברית העלתה אתר חדש למֶרשֲתת. לרגל המאורע החגיגי, החליטותי להעלות מערכון שלי (להלן: צחקיק)  שנכתב כחלק מסדרת הצחקיקים "גויאבות בערפל" אותה כתבתי לפני אי אילו שנים, אך עדיין, אבוי, לא חזיתי בה מופקת, בועטת וחיה (להלן: אני לוזר מוחלט). קבלו אותו בתשואות:

האקדמיה ללשון

שלושה מלומדים זקנים ומלומדת זקנה אחת, יושבים סביב שולחן דיונים. מעליהם תלוי שלט: "האקדמיה ללשון העברית". נפתלי, בכיר הבלשנים, פותח את הישיבה.
נפתלי: רבותי חברי האקדמיה ללשון עברית. התכנסנו כאן היום כדי לדון בסוגיה חשובה.

(קם ממקומו, ומקרין שקופיות על מסך, בהן נראים מכשירים חשמליים שונים).

נפתלי: הקידמה, חברים, מכרסמת בנו בכל פה. מדי יום ביומו צץ לו מכשיר פלאים זה או אחר, מעשה ידיו של מהנדס פלוני או אלמוני, ומסמא את עיני ההדיוטות אשר נפשם יוצאת אלי ריגושים זולים: דיוידי, מיקרוגל, ואקום קלינר.. המוני ברנשים נבערים מדעת, מדשדשים במי האפסיים של קיומם הנלוז, משל היו חיפושית זבל המטלטלת אנה ואנה את ה.. את ה.. זה שלה.. נו..

חפציבה: חצלוּקית.
נפתלי: את החצלוקית שלה. תודה לך, חפציבה.
אנו, הבלשנים, מחוייבים ללמד את העם לדבר בשפה העברית. וכשם שעיברתנו בהצלחה את כל ההמצאות המפוקפקות הקודמות: הקסטה הפכה לקלטת, המסך הפך למרקע, הסוסיתא הפכה לטויוטה – כך, רבותי, גם היום- לא נצא מחדר זה עד אשר נעברת למשעי את ההמצאה החדשה. (שקופית: נגן MP3) אלחנן?

אלחנן: "נגן אמפישלוש" נקרא אביזר זה. מכשירון קטן וצלופחי. בני הנוער יכנוהו לעיתים "אמפי" לשם קיצור.. השימוש במילים שלמות הפך, מסתבר, לטורח עבורם. אבל אנו, רבותי, נעברת את אותו השרץ. זיכרו- מדובר במכשיר המיועד לפלח שוק צעיר, קיצבי, גיזעי.. הפעם האחרונה בה ניסינו לעברת נגן מוסיקה נישא היה בראשית שנות השמונים, עת שקדנו על עיברות המכשיר הנלוז המתקרא "ווקמן". חפציבה חביבתנו, כמדומתני היית את בצוות ההיגוי ששקד על עיברות אותו מפלץ. כיצד יקרא המכשיר בעברית, החפצה את להזכירנו?

חפציבה: שמענוע.
כולם (באנחה נוסטלגית): שמענוע..
נפתלי: אח.. שמענוע.. כמה פיוט צרוף תמצאנה האוזניים בניגון היפה הזה, שמענוע. "שמע" ו"נוע" משמשים בערבוביה, משל היו ספרא וסייפא. ישר כוח, חפציבה!
כולם: ישר כוח!
אלחנן: וכעת, רבותי, שומה עלינו לשנס מותנינו ולמצוא שם עברי לנגן האמפישלוש. יחזקאל, התחפוץ לומר דבר מה? דומני שנשתתקת קמעה..
יחזקאל: סילחו נא לי, רחימאים.. אולם (משתעל) אינני חש בטוב היום..
נפתלי: הממ.. כלום במיחושים נתקפת, רחימאי חביב?
יחזקאל מהנהן.
חפציבה: יחזקאל היקר, מרחוק ומקרוב שלוחות אליך ידיים מחבקות. וכעת הבה נחזור וננסה להמציא שם לנגן האמפישלוש. שמא, חברים, נקראנו "שמענוע של שנות אלפיים"- ובראשי תיבות: "ששש"א"?
נפתלי
: חסרים כאן אי אילו עיצורים נוספים, הלא כן? שלא לדבר על דיפטונג קליל..
מה בדבר: "פרשמדתון"?
אלחנן + חפציבה: הממ..
אלחנן: אנוכי, חברים, חשבתי על משהו אחר: "מרגוֹשית".
כולם: הממ..
יחזקאל (חלוש מאד, מנסה לזעוק לעזרה): אא.. חברים.. אאא.. אאאא..
נפתלי: "אאאא"? והיכן העיצורים, חבריקו?
יחזקאל: אאאחח.. אאחשששש…
חפציבה: אין כאן אותיות בומ"פ, ואין בכל"מ! יש משהו בדבריו, אם יורשה לי..
יחזקאל (מתחיל להיחנק): אאחשששש.. חששגלגלגלגעעעעעע…
נפתלי: ה"גלגלגל" מקבל דגש בגימל?
חפציבה: בגד-כפת בראש מילה, נו באמת.
נפתלי: איזה ראש מילה, חביבה? "גלגלגלגל" בא לאחר ה"חשש"..
יחזקאל: חששגלגלגלגעעעעעע…
אלחנן: אונומטופיאה.. האמנם? יתכן כי עלינו על פריצת דרך..
יחזקאל: חששששששגעגעגעגעקרררררחצצצ-פשששש…
נפתלי: נשמע טוב.. אמור זאת שוב, במטותא?
יחזקאל: חששששששגעגעגעגעקרררררחצצצ-פשששש… קרעכץ!
(יחזקאל צונח לפתע על השולחן. אף אחד לא מתרגש).
נפתלי: דומני שעייף הוא, ידידנו יחזקאל. אולם אני אוהב בכל לב את חידושיו.
הבה נשפעל את מכשיר הסחרחוק, ונודיע לקהל המתפעם: מהיום, נגן אמפישלוש נקרא: חששששששגעגעגעגעקרררררחצצצ-פשששש… קרעכץ! לחיים!
כולם: לחיים!

כל חברי האקדמיה עוזבים את החדר. יחזקאל המת נשאר.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

לזכור ולא לשכוח

זה מדהים, כמה דברים המוח שלי זוכר- בלי שבכלל ביקשתי ממנו.
אני זוכר, עוד מכיתה ו', שפינסקר כתב את "אוטואמנסיפציה". למה אני זוכר? לא ברור. זה הדבר היחיד שאני יודע על פינסקר, חוץ מהעובדה שהוא מחבר את דיזנגוף ובוגרשוב. אני זוכר שלכלנית יש עלי כותרת, אבל לנורית יש גם עלי גביע. איך זה יעזור לי לסגור את האובר בבנק, או לצופף סידן בעצם הירך? לא ברור, אבל אני זוכר. מהקלפים של העולם המופלא, בסטבנטיז, אני זוכר שיש ציפור בשם מרבוּ. אני זוכר שיהושע חנקין יבש בעצמו את כל את עמק יזרעאל. היום אף אחד לא יודע ליבש לבד שום דבר, חוץ מדב אלבוים- שמסוגל ליבש תוך חצי שעה שבעים אחוז מאלסקה ותשעים ושמונה אחוז מהמרואיינים שלו, עוד לפני הפרסומות. אני זוכר שדרור בר-נור הבקיע גול עם היד במשחק נגד מכבי נתניה, באמצע הסבנטיז. אני זוכר שאם יקנו לי מנוי לאצבעוני- אני אקבל טיסה חינם בשמי הארץ, משדה דב עד לשדה דב, ובחזרה.
עכשיו תבינו משהו. אין לי שום דבר נגד לזכור. לזכור זה טוב. כמה מחברי הטובים ביותר זוכרים, ואת רובם אני אפילו זוכר בעצמי. הבעיה היא שאני משוכנע שכל הדברים האלה שאני זוכר, מפריעים לי לזכור דברים אחרים, באמת חשובים! בכל סרטי הקולג' האמריקקים, יש תמיד סצינה שחוזרת על עצמה: כל נבחרת הפוטבול הולכת למסדרון עם הלוקרים, להתעלל בילד החנון עם המשקפיים. נכון? ככה בדיוק אני מדמיין את המוח שלי: מסדרון ארוך מלא לוקרים קטנים- ואני החנון עם המשקפיים. המון לוקרים יש במסדרון הזה. כל מה שאני זוכר נכנס לתוך לוקר- קליק! ונשאר שם. ונניח שיום אחד מצאתי את המתכון הסודי לאושר. עליתי על הטריק. האושר שלי נכנס למוח ורוצה לאפסן את עצמו בלוקר, כדי שמחר בבוקר, כשאני אעשה ריסטרט, תהיה לי ציפור קטנה בלב. אז מה קורה? האושר שלי רץ במסדרון של המוח, רץ רץ רץ, מוצא לוקר, מנסה לפתוח– "סליחה! פה זוכרים שפיי זה 3.141592653589. סורי!"
אוקיי. לא קרה כלום. האושר שלי ממשיך לחפש, מוצא עוד לוקר, אבל אז: "אפ-אפ-אפ! כאן גרים בכיף פינסקר והאוטואמנסיפציה!" וכך הוא ממשיך ומנסה את כל הלוקרים האחרים- וכולם תפוסים! בלוקר הזה זוכרים שמחלת השינה נגרמת על ידי זבוב הצה-צה מאפריקה, בלוקר ההוא יודעים מי זה דוקטור ז'יוואגו, בלוקר השלישי זוכרים מה ההבדל בין דגי גרם לדגי סחוס, בלוקר הרביעי זוכרים מה ההבדל בין יוהן קרויף ליוהן ניסקנס! וככה, האושר שלי מגיע ללוקר האחרון, מזיע ומותש כמו אביגדור ליברמן בשעור ספינינג – ושם גרה ההפטרה שלי מהבר-מצווה: מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה, אֶל יִשְׂרָאֵל, בְּיַד מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר– מה האושר שלי עושה?? משפריץ את עצמו חזרה לאויר, דרך האף. הפצ'י!!
עכשיו נשארתי בלי אושר, עם נזלת ובלי טישו- אבל לפחות אני זוכר שהשם המדעי של עמלץ לבן זה Carcharodon Carcharias. גם זה משהו, לא?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

קובי צ'רנוב- הסיפור האמיתי

?Now that I've met you, would you object to never seeing me again

את השורה היפה והעצובה הזו, אומרת/מתחננת קלאודיה (מלורה וולטרס), הג'אנקית היפהפיה בסרט "מגנוליה", לדייט שלה: ג'ים, השוטר הטמבל (ג'ון סי. ריילי הנפלא). השורה הזו מופיעה גם בשיר Deathly של איימי מאן, ששרה חלקים נבחרים מפסקול הסרט.
באחד הראיונות עם הבמאי פי.טי. אנדרסון, הוא סיפר כבדרך אגב שכל התסריט הזה התחיל למעשה בשורה הספציפית הזו, לאחר ששמע אותה בשיר. הוא דמיין לעצמו את הסיטואציה הבאה: בחורה פונה לבחור במהלך הדייט הראשון שלהם, ואומרת לו: "עכשיו, אחרי שהכרנו, זה בסדר מבחינתך אם לא תראה אותי יותר?"
התסריט נכתב- כך טוען אנדרסון- החל מהשורה הזו. רק שיש בעיה: בסרט, השורה הזו מופיעה באמצע הסרט (פלוס מינוס). התסריט כאן נכתב באופן סימטרי: קדימה ואחורה מהמשפט המפורסם הנ"ל. כל הדמויות, כל הקונפליקטים, ולפחות סצינה אחת בלתי נשכחת (גשם הצפרדעים, כמובן): הכל החל במשפט אחד קטן, אותו שמע במאי אחד, בשיר אחד, יום אחד.
תמיד אהבתי לשמוע סיפורים על "מאחורי הקלעים" של יצירות גדולות. מה בדיוק גרם לסופר הזה לחשוב על מסע לים הדרומי עם סוס מדבר שרוכב על גלגיליות, לתסריטאי ההוא להחליט שעכשיו תיכנס מרמיטה לאמבטיה של הדוּוּד, ולאמן ההוא לטפס ארבע שנים על פיגומים ולצייר את הקאפלה ההיא? ואיך אוכל לדעת מה גרם לכל היוצרים הללו ליצור את מה שיצרו, אם הם לא יספרו לי?
כנראה שלשם כך המציאו את הדבר הקרוי בלוג. ולכן החלטתי, ברשותכם, לספר קצת על "מאחורי הקלעים" של סיפור קצר שכתבתי לפני מספר שנים. הוא אולי לא עומד בשורה אחת עם אריך קסטנר, אתן כהן ומיקלאנג'לו- אבל היי, אני משתדל.
ותחילה הסיפור. מיד בסיומו אחשוף כאן את הסיפור מאחוריו:

האהבה הגדולה של קובי צ'רנוב

בשניים באוקטובר אלפיים ושתיים, יומיים לפני הסתיו, קובי צ'רנוב ראה לראשונה את האהבה הגדולה של חייו.
היא הגיחה מכיוון נחמני בנעלי זמש כחולות, נעצרה לפתע באמצע המדרכה, שלפה נוקיה אדום מצפצף מהתיק שלה וענתה: הי מיכאלוש, מה המצף?
וקובי הביט בה, וקפא. לא שהיה קר, סך הכל תחילת אוקטובר, אבל הוא הרגיש צמרמורות בכל הגוף, אפילו בצלעות, אפילו בשערות הקטנות של האוזניים, והבין: כאן, עכשיו, מולו, עומדת האהבה האמיתית של חייו. שזה אומר שלא צריך לחפש יותר, כי אפילו שאין לו מושג מה היא עושה בחיים ומה ההשקפות שלה, ואם היא כן בנויה או לא בנויה לרעיון של זוגיות נצחית איתו, ואיך קוראים לה בכלל- בחיים הוא לא יאהב מישהי אחרת יותר ממה שהוא כבר אוהב אותה עכשיו.

גם אם כל שאר העולם היה מת באותו רגע, לא משנה למה, לקובי צ'רנוב לא היה אכפת- בתנאי שהוא והיא ימשיכו לחיות. זה יכול היה אפילו לפשט את המצב- אם כל העולם ימות, הוא חשב, אבל מיד הפסיק. הוא לא אהב לחשוב לא חיובי, בגלל זה הוא גר בפתח תקווה ועבד בחנות קטנה של טמבור ליד בלפור, שזה אולי לא מהנדס גנטי, אבל סך הכל עיסוק חיובי ופרנסה בטוחה: אחרי הכל, כמו שאמא שלו תמיד אומרת, מיתון או לא מיתון- אנשים תמיד יצטרכו שפכטלים.

אהבת חייו של קובי צ'רנוב אפילו לא הסתכלה לכיוון שלו, אבל זו לא היתה אשמתו. היא חצתה את הכביש וצעדה לעבר אלנבי, מנפנפת את השיער החולמני שלה לצדדים, ושורקת משהו שנשמע מרחוק כמו רדיוהד, אבל מקרוב יכול היה להיות כל דבר אחר. קובי הלך אחריה, בהתחלה בצעדים מהוססים, אחר כך בצעדים מקווים, אחר כך בצעדים נואשים- אבל אז היא נבלעה בחדר המדרגות של אחד העם ארבע פינת יבנה תשע עשרה- והוא נעצר, ולא ידע מה לעשות.

היו לו שש קומות, לבניין הזה, שזה אומר עשרים וארבע דירות פלוס מינוס, והיה לו גם אינטרקום, מה שקצת סיבך לקובי את המצב. כי אם לא היה שם אינטרקום, הוא יכול היה להיכנס לבניין, לעבור מדלת לדלת ולהגיד שהוא מוכר משהו: אנציקלופדיות, ביטוח, יחידת נופש בטבריה, כל דבר- העיקר לראות אותה. אבל במחשבה שניה, היא לא נראית מישהי שתתאהב במוכר אנציקלופדיות או יחידות נופש, בטח לא ממבט ראשון- שזה המבט היחיד שהוא היה משיג ממנה היום, אם לא היה שם אינטרקום. וקובי צ'רנוב ידע טוב מאד שרושם ראשוני קובע בהתאהבויות הרבה יותר מפנימיות או משלח יד. כי כמו שאבא שלו אמר לו פעם, שנתיים לפני השבץ: אף פעם אין לך הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון טוב.

לאחר רבע שעה של התלבטויות, קובי החליט להקיף את הבניין בזהירות, ולנסות להביט קצת בחלונות. זה לא שהוא מציץ, הרי אף אחת לא תסתובב שם עירומה, בטח לא ליד חלון פתוח, בטח לא באמצע היום. אולי הוא יוכל לראות אותה לאיזה חצי שניה, ולדעת לפחות באיזו דירה היא גרה- אבל גם זה לא עבד. החלון הפתוח היחיד בבניין היה בקומה ראשונה, ועמד שם בולגרי זקן עם חתול אנגורה עייף. יכול להיות שזה סבא שלה, יכול להיות שלא. היא לא נראתה לו בולגרית, ולך תדע אם יש לה בכלל סבא. חתול אנגורה דווקא התאים לה, אבל לך תשאל חתול איפה האהבה הגדולה של החיים שלך, תוך רבע שעה אתה באברבאנל.

כעבור שעה וחצי הוא החליט לחזור לפתח תקווה, אבל להישאר אופטימי: אם היא לא יצאה מהבניין בכל הזמן הזה, יש סיכוי טוב שהיא גרה כאן. ואם היא גרה בבניין הזה- מתישהו היא תצא ממנו, ומתישהו היא תחזור אליו. כל מה שצריך עכשיו זה קצת סבלנות, וסבלנות היתה לקובי תמיד, אפילו לפני טמבור. היתה לו סבלנות בחוג טיסנאות, באורט טכניקום, היתה לו סבלנות בקורס מפ"טים בצריפין – וכל הסבלנויות האלו הצטברו עכשיו לסבלנות אחת גדולה, סבלנות אולטימטיבית, מגא סבלנות- כי בלי סבלנות אין תקווה, ובלי תקווה הוא לא ימצא אהבה, בטח לא את האהבה הגדולה של חייו.

בלילה הוא חלם עליה. לבדה, בתוך יער אפלולי, כלואה בתוך עץ מכושף ובולגרי, צועקת בקול אפרסקי: תציל אותי, קובי, תציל אותי.

למחרת התעורר ברבע לשש, התגלח פעמיים, גירגר עם מי פה מהמשולש הירוק, ארז שרפרף מתקפל, תרמוס ועיתון, ונסע לתל אביב. בעשרה לשבע כבר המתין מול הבית שלה, נקי ומייחל.
עד שבע וחצי יצאו מהבניין שבעה אנשים, והיא לא היתה ביניהם. זה לא שבר אותו בכלל, להיפך, הוא התאמן בינתיים על משפט פתיחה מקורי שידהים אותה לגמרי, יפיל אותה לקרשים, משפט מקורי אבל עדיין נורמטיבי, לא משפט מגעיל של פושטק ולא משפט מגומגם של הומלס- אבל לא יצא לו כלום.
את שמונה השעות הבאות העביר על השרפרף. קצת קפה מהתרמוס, טורטית מהקיוסק בנחמני ומעריב, אבל לא מדור הספורט. הדבר האחרון שהיא צריכה זה מישהו שקורא על צפרירים חולון באמצע המדרכה ובאמצע הצהריים.
אחת לשעה לעס קצת מסטיק, כדי להריח טוב מהפה על בסיס קבוע. אחרי הכל, אם היא תבוא מולו בהפתעה, מאיפה יהיה לו זמן לשלוף תרסיס פה.

בארבע וחצי התחילו אנשים לחזור לבניין. חלק מהם הוא ראה כבר בבוקר, חלק לא, וגם עכשיו היא לא היתה ביניהם. זה בסדר, זה כלום, אולי היא לקחה יום חופש וישנה כל היום, אולי אין לה עבודה בכלל ואולי היא פשוט בחורה קונכייתית ומופנמת שלא יוצאת הרבה, שום דבר לא סגור.
בשבע וחצי חזר לפתח תקווה. לקח קו שבעים לז'בוטינסקי ומשם מונית שרות לעין גנים, ונכנס ישר למיטה. בלילה חלם שהוא גזר גדול ומישהו שורף אותו, לא ברור למה, אבל הוא לא שבר על זה את הראש.
למחרת הגיע לאחד העם כבר בשש בבוקר. אולי היא מתחילה לעבוד ממש מוקדם: סלקטורית בנתב"ג, אחות רחמניה, מורה בשעת אפס- אבל היא לא יצאה מהבניין. זה לא אומר כלום, הוא חשב, זה לא מחייב. אולי נתפס לה הגב, אולי יש לה דלקת, שפעת, ברונכיט, אולי היא על אנטיביוטי. כל מיני מחלות יש היום, שתהיה בריאה.

שני שכנים ניגשו אליו לקראת תשע, ושאלו אותו אם הכל בסדר. כן, הכל בסדר, הוא שיקר, והם לא השתכנעו. למחרת הם חזרו, והביאו הפעם גם שוטר רזה. השוטר לקח מקובי תעודת זהות, רשם משהו בפנקס קטן ושאל כמה שאלות. יש לך עבודה? טמבור, אבל התפטרתי שלשום. מה אתה עושה באמצע הרחוב? מסתכל. מסתכל על מה? על העננים. למה פה, אין עננים בפתח תקוה? יש, אבל כאן הם יותר יפים, וחוץ מזה אדון שוטר, אם למישהו מתחשק באמצע היום להסתכל על עננים, איפה כתוב שאסור לו? אז זהו בחורצ'יק, שאם השכנים מתלוננים עליו- אז אסור לו.
קובי לא התייאש. כעבור שעה כבר חתם על זיכרון דברים עם הבעלים של הגלנטריה באחד העם שלוש, מול הבית שלה, שילם לו מקדמה של תשע מאות דולר- ושכר את החנות לחצי שנה. הוא תלה שלט זמני על דף לבן: "קפה צ'רנוב", ולמחרת הציב על המדרכה שולחן פלסטיק, שמשיה וכסא, והמשיך לחכות לה.
והיא לא יצאה, ובינתיים התחיל חורף. השמשיה תיפקדה בעיקר על תקן מטריה, והקפה היחיד בקפה צ'רנוב היה בתוך התרמוס שלו. פקחים רשמו לו קנס פעמיים בשבוע והוא המשיך להתעקש שהוא לא חייב למכור קפה לאף אחד אם לא בא לו, אפילו אם הוא בית קפה. הבולגרי עם האנגורה היה מבקר לפעמים, בלי החתול, ואומר לקובי שכדאי לו לחתום אבטלה במקום לשרוף ככה את כל החסכונות. אבל אני לא מובטל, קובי ענה לו, אני עובד. זה פול טיים ג'וב, לאהוב.

הוא ישב בגשם מול הבית שלה, עוד שבוע ועוד שבוע. מחכה שתצא אליו כבר, מקרצף את הנפש שלו לקראת האושר הבלתי נתפס שהיא תביא איתה, מצחצח משקעים של עצב, מגרגר נוזלים של כאב, יורק טיפות של בדידות.
לפעמים הרגיש שהעצמות שלו נשרפות מרוב אהבה. הרגיש אותה בריסים, במרפקים, בחניכיים. הרגיש שהיא הדבר היחיד המושלם ביקום, שאין אפילו מילימטר אחד בגוף ובנשמה שלה שהוא לא טהור, ותמים, ופיוטי. אפילו הלבלב שלה, הכבד שלה, אפילו כיס המרה. אין לה מחשבה אחת רעה בראש, אין תנועה אחת שלה שהיא לא מצודדת ואלוהית ועדינה כמו משי. היא הדבר היחיד בעולם ששווה לחיות למענו,         היא הדבר היחיד בעולם ששווה למות למענו.
הוא ניסה לנחש איך קוראים לה, וסגר עם עצמו שדפנה. הוא עוד לא הכיר דפנה שלא היתה מצודדת,      ולא הכיר דפנה שלא היתה עדינה, והיא היתה גם וגם.

ויום אחד הגיע האביב. קובי קיפל את השמשיה וישב על הכסא שלו, בשמש- ולפתע הוא ראה אותה.
היא יצאה מהבניין ברבע לתשע, עם תיק עור חום ומשקפי שמש, והחלה לצעוד לעבר נחלת בנימין.          קובי עשה אלפי חזרות לקראת הרגע הזה, אבל בכל זאת הזיע. הוא שלף מטפחת מהכיס, ניגב את המצח, שלף תרסיס פה והשפריץ פעמיים, ותוך דקה גם צימצם רווחים וגם הפסיק להתנשם.
סליחה שניה, אמר לה בקול רגוע לגמרי, אני יכול לדבר איתך?
היא הסתובבה. אתה מדבר אלי?
רק אליך, הוא חייך.
היא הורידה את המשקפיים, הביטה בו, ובבת אחת התפוגג לקובי כל החיוך: זו לא היא.
מצטער, הוא אמר, בילבלתי אותך עם מישהי אחרת. באמת סליחה.
בדרך חזרה לשולחן שלו הוא ראה אותה שוב, הפעם גבוהה יותר, צועדת לעבר אלנבי עם חצאית שחורה וחולצת בורדו, ועשרים מטר מאחורי עצמה היא צועדת לעבר יבנה, לבושה ג'ינס כתום וז'קט קורדרוי.
קובי עצם עיניים חזק, פקח אותן, ולפתע היא היתה בכל מקום: מחכה לאוטובוס, קונה פרחים, מתקנת פנצ'ר, רושמת דו"ח לנהג בלי דיבורית. רחוב שלם מלא דפנות מושלמות לחלוטין, חרוצות, יפות, נקיות, ממהרות לכל מקום- ולא אליו.
הוא התיישב מבוהל ליד השולחן שלו, והבין: לאט לאט, הוא פשוט שוכח אותה.

בלילה חלם עליה שוב: פוסעת יחפה בתוך יער אפלולי, שומעת את קובי צועק אליה מתוך העץ המכושף: תצילי אותי, דפנה, תצילי אותי.

למחרת בבוקר לא נסע לתל אביב. הוא ישב במטבח עם מחברת שורות ועיפרון, וחישב כל מיני חישובים. בגדול, הוא עדיין זוכר איך היא נראית, פלוס מינוס, אבל אם לא יראה אותה היום- הוא ישכח. אין מה לעשות, אם היא לא באה אליו- הוא חייב לבוא אליה.

באחת עשרה וחצי בלילה הוא הגיע אליה עם עששית נפט ומפתח מאסטר. הוא פתח את דלת הכניסה לבניין, ובלי לבזבז זמן התחיל לבצע את התוכנית שלו.
הרעיון המקורי היה לגשת לארון החשמל, להוריד את השלטר המרכזי של הבניין, וכאשר כל הדיירים יצאו לחדר המדרגות לראות מה קורה- הוא ידליק את העששית ויחכה לה. זה יכול היה להיות רומנטי, הוא חשב- אבל אז, בבת אחת, הכל נדפק.
לא ברור בדיוק מה קרה שם, אולי העששית נשברה, אולי הפיוז קיצר שם משהו- אבל בשנייה שקובי הוריד את השלטר- נשמע פיצוץ, והכל מסביב החל לבעור.
מעקה העץ בחדר המדרגות נשרף תוך שניות, והוביל את האש בספירלה מפלצתית לכל הקומות. צרחות האנשים נבלעו בעשן, וקובי חיפש נואשות איזה מטף כיבוי, ולא מצא. להבות ענק בערו סביבו באקסטזה חולנית, אבל הוא לא הרגיש כלום- רק עלבון נורא שיכול לייבש אוקיינוסים- ומיד הסתער למעלה בצרחה נואשת ומתמשכת, קומה אחר קומה, דלת אחר דלת, מחלץ את כל מי ומה שהוא רק יכול. לפעמים סחב על עצמו שלושה אנשים בבת אחת, לפעמים רק שניים- ולאחר עשרה רונדלים, כשלא נותר כבר את מי לחלץ וכאשר הבניין כולו איים לקרוס, הוא התפנה סופסוף לחפש אותה בין כל השכנים ההמומים, על המדרכה- והיא לא היתה שם.
הראש שלו עמד להתפוצץ. הוא לא הבין למה מכבי האש לא הגיעו בכלל, ואז שמע לפתע קול מוכר ומתנגן, מתוך הבניין: תציל אותי, קובי, תציל אותי.
תוך שניות היה שוב בתוך הלהבות, מגשש בעשן, מחרחר ונחנק. בקומה השניה מצא דלת אחת סגורה,       פרץ אותה בבעיטה והתגלגל פנימה. הלהבות ריצדו בתוך הדירה כמו קליידוסקופ פסיכוטי. הריסים שלו בערו, הכל נמס סביבו, והוא רץ לחדר השינה. שכבה שם מישהי על מיטה גדולה, בשלווה מוזרה בין הלהבות, וקובי ניגש אליה, כרע על ברכיו, נטל אותה בעדינות בשתי ידיים, ורץ איתה למטה.
ארבע שניות לאחר שהגיע למדרכה נשמע רעש עמום מאחוריו, מין גירגור ענק- והבניין כולו קרס לתוך עצמו, בולע עימו את כל האש ונעלם לתוך האדמה.
ענן אבק מפלצתי התאבך לעבר השמים בשקט מצמרר, ואפילו להבה אחת לא נותרה מכל מה שקרה שם. האויר הפך צלול פתאום, נקי ושקט כמו אפונה טריה.
קובי עמד בשקט מול השכנים המבועתים, מתנשם ומתנשף, ואז הרכין את ראשו והתבונן במי שאולי היתה האהבה הגדולה של חייו, שוכבת בשקט בין שתי ידיו, שרופה לגמרי.

שלוש סירנות החלו לפתע לנסר את השקט ביללה איומה: שתי ניידות ואמבולנס. זה מוזר, מילמל קובי לעצמו, אין פה שום מכבי אש, והתמוטט.

כעבור שבוע התעורר בתל השומר. הרופאים שאלו אותו שאלות והוא לא ענה, אמא שלו ישבה לידו שעות ובכתה, ואפילו הבולגרי עם האנגורה ניסה לדבר איתו- אבל קובי לא הוציא מילה, רק שכב במיטה ובהה בפלורסנט המזמזם במסדרון.
לא חיברו אותו לשום זונדה, לא היתה לו שום כוויה, לא הזריקו לו שום דבר- והוא לא הוציא אפילו מילה.
בעיתונים לא היה כתוב כלום על הסיפור. בשום מקום לא כתבו איך קראו לה, ואם זו היתה היא או לא,  ואם מותר לו עכשיו להפסיק סופסוף לאהוב אותה, ומה הפרוצדורה של דבר כזה בכלל. הוא שכב במיטה, נובל מיום ליום, מנסה לשכוח לזכור, לשכוח להרגיש, לשכוח להיות. לאט לאט, התנועות שלו דעכו למיצמוצים. לאט לאט, המחשבות שלו התנקזו למחשבה אחת נואשת, לא מרפה: איך אחרי חצי שנה מול הבית שלה, עשר שעות ביום, בסתיו, בחורף, באביב-
עדיין לא היה לו משפט פתיחה נורמטיבי אחד.

———————————————————————————————————————

עד כאן הסיפור. ככל הנראה, היצירה העצובה ביותר שכתבתי מימי (פרט למבחן מועד ב' בפיזיולוגיה משנת 1990 בגבעת רם). אבל איך הסיפור הזה התחיל? זהו, שיש כאן סיפור, והוא דווקא מצחיק.
לפני כמה שנים הכרתי מישהי, מגבעתיים. לאחר תקופונת קצרה בה התרועענו, הגענו שנינו למסקנה שחתונה מפוארת באולמי נפטון לא תתרחש כאן בעתיד הקרוב- וברוח טובה פנינו איש/אישה לחייו ועיסוקיו. שנה מאוחר יותר, עברתי במקרה ברחוב שלה, ולהפתעתי גיליתי שממש מול הבנין שלה, נפתח בית קפה חדש. הייתי צמא, הייתי עייף, ומאד התאים לי לפתע לחנוך בית קפה חדש בגבעתיים ולכלכל את העיר בצורה חיובית, בנוסף לארנונה השערורייתית שאני משלם כאן. וכך מצאתי את עצמי יושב על מדרכה גבעתיימית (מושג הרבה פחות פסטורלי ממה שנדמה לכם, תאמינו לי) ולוגם הפוך גדול ברחוב קטן. פתאום מצאתי את עצמי בוהה בחלון שלה, ושאלתי את עצמי אם היא עדיין גרה שם. לא הצלחתי לענות לעצמי, וחשבתי להישאר קצת על המדרכה ולראות אם גברת ט. היפה תגיח פתאום מהבנין שלה.
אבל אז, פתאום, הבנתי את הגיחוך בסיטואציה. עלמת חמד יוצאת מהבית, ועל המדרכה ממול רואה שמנמן שעד לפני שנה התרועע איתה, יושב ומשקיף על ביתה. קצת מלחיץ, לא? זה עשוי להשתמע כאילו אני אורב לה, שהפכתי לסטוקר, מטרידן סדרתי, ומכאן הדרך להפוך לויקטור מ"חולה האהבה בשיכון גימל"- קצרצרה למשעי.
שילמתי על הקפה וחזרתי הביתה, אבל הסיטואציה לא הרפתה. בחור יושב מול בנין, ומחכה שתצא ממנו האהבה הגדולה של החיים שלו.. מי הבחור? למה הוא אובססיבי? מי הבחורה? כל המחזרים האובססיבים ששמעתי עליהם, היו מאוהבים יותר באהבה מאשר באהובה, אותם הם לא תמיד הכירו ממש. החלטתי ליצור כאן דמות עם אלמנטים של ויקטור מ"חולה אהבה" (הסרט הישראלי הנפלא של כל הזמנים, לעניות דעתי), אבל עם איזשהו טאץ' אישי בודד יותר. קובי צ'רנוב לא יושב עם אף זקן חטיאר בשכונה ומספר לו על דפנה שלו: הכל מתקיים אצלו בראש. התחלתי לכתוב את הסיפור אבל אז צצה בעיה: איפה הוא עובד? לא רציתי קובי מובטל, קובי אלכוהוליסט או קובי נרקומן. רציתי קובי עובד, קובי מופנם. לאחר שבוע של התלבטויות, נשבר לי מטאטא בבית והלכתי לקנות חדש, ואז החלטתי: טמבור. קובי צ'רנוב יעבוד בטמבור, שזה אולי לא מהנדס גנטי אבל סך הכל פרנסה בטוחה.
לא מעט אנשים שאלו אותי לא מעט שאלות לגבי הסוף של הסיפור, והאמת היא שלא תמיד יש לי תשובות. היתה שריפה? לא היתה שריפה? אם היתה שריפה- למה "אין פה שום מכבי אש"? למה "לא היתה לו אף כויה"? אם לא היתה שריפה- למה כתבתי שהיתה שריפה?
אז למען הסר ספק- לא היתה שריפה. הכל התרחש בראש של קובי. ניסיתי לחשוב מה יגרום לדפנה שלו לצאת סופסוף החוצה- והתשובה היתה: אש. כמו כוורן שמגרש את הדבורים מהכוורת בעזרת עשן, קובי צ'רנוב יבעיר- בטעות- את הבניין שלה, וכך תצא דפנה לזרועותיו המייחלות. אבל זהו, שדפנה מעולם לא היתה בבניין. הרעיון של אדם שמבין שהאובססיה שלו מיצתה את עצמה, תורגם אצלי לרגע בו קובי מחזיק בידיו את "מי שאולי היתה האהבה הגדולה של חייו, שוכבת בשקט בין שתי ידיו, שרופה לגמרי". ומעבר לדימוי של אש כאלמנט מצמית, מכחיד, שורף ומכלה, הסוף שכתבתי הוא מחווה ברורה לגמרי לאחת הסצינות הקולנועיות הגאוניות של כל הזמנים, מתוך "ברטון פינק": ג'ון גודמן מגיח מתוך להבות הגיהנום הפרטי של ברטון, הורג את צמד הבלשים ומודיע: "אני אהיה בחדרי אם תצטרך אותי". גם שם, אתה מבין שהאש קיימת בעיקר במוחו הקודח והמסוייט של ברטון, ומייצגת גיהנום סובייקטיבי, אותו ברטון הביא על עצמו. אני מניח שאת האחים כהן שאלו פחות שאלות לגבי הסוף שלהם, ומקוה שבסיפורים הבאים אצליח להיות ברור יותר.
שיהיה לכולנו סופ"ש מלא אהבה לא דמיונית, ללא אש ועם הרבה מים חיים-
נירמו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | 2 תגובות