קבענו טנטטיבית

רוב הפסיכולוגים שניסו לטפל בי בהזדמנויות אלו ואחרות (בדגש חזק על "ניסו"), הבינו לאחר מספר פגישות שזה לא הולך להיות פשוט. מהר מאד הם שינו גישה: במקום לקדוח פיר בעומק 662 מטרים לנבכי נשמתי המיוסרת, להשחיל לתוכה קפסולת חילוץ צ'יליאנית ולדלות משם תובנות, תסביכים ושלווה שמימית – הם המליצו לי פשוט "לקבל את עצמי כמו שאני".
כשפסיכולוג ממליץ לך לקבל את עצמך כמו שאתה, זה אומר שהוא התייאש לגמרי ממך, אבל לא התייאש לגמרי מהכסף שלך. אז הוא מציע לך עסקת טיעון: אתה תמשיך להיות חרא של בנאדם, אבל תקבל את עצמך כמו שאתה- והוא ימשיך להיות חרא של פסיכולוג- ויקבל את הצ'ק שלך כמו שהוא. זה מה שקרה לארץ שלנו בשנים האחרונות: היא מקבלת את עצמה כמו שהיא. אנחנו יודעים שעבודה שלנו זה לא עבודה, מילה שלנו זה לא מילה, מלחמה שלנו זה לא מלחמה. מכביה שלמה כבר התחרבה לנו בגלל שהחלטנו שכשנגיע לגשר- נעבור אותו. אנחנו כבר יודעים שכשהמוסכניק אומר שזה סיפור של לא יותר מחמש מאות שקל- הוא לא כולל את העבודה ואת החלקים. מה בדיוק יש בעבודה במוסך חוץ מעבודה וחלקים? פיזיותרפיה מוטורית? מהנדסים נורבגיים שמתכננים דרכי גישה נוחות יותר מהדשבורד למאפרה? פסיכולוג קוגניטיבי שמנסה לברר אם לאוטו שלי יש קנאת קלאץ'? אפילו את השפה שלנו שיכללנו במיוחד כדי להסתגל לחלטורות שלנו: בכל העולם, כשאנשים קובעים פגישה- הם מסכמים שביום חמישי בארבע הם נפגשים- בטיים סקוור, או בשפיצברגן פלאצה, או בחומה הסינית. ואצלנו? גם אצלנו קובעים, אבל.. טנטטיבית. "אז קבענו טנטטיבית מוצאי שבת בקפה נואר, אם יהיו שינוייים אני אודיע לך". שאלתם את עצמכם פעם מה זה, קיבינימאט, "טנטטיבית"? מי המציא את המילה הזאת? אלחנן טנטטננבאום? מאיזה שורש זה בא? "טנטטב"? איך מטים את זה בגוף שני רבים? "טנטורה"? "אוקיי, אז טנטטיבית, יום חמישי בארבע קפה תמר". תירגום: "אוקיי, קבענו ליום חמישי בקפה תמר, אלא אם כן לפחות אחד מאיתנו ישכח, או יעשה משהו חשוב יותר או סתם לא יהיה בזין שלו לבוא- ואז לשני לא תהיה שום סיבה לחטוף עליו קריזה, כי הרי סיכמנו מראש שהפגישה.. נכון. טנטטיבית!". "טנטטיבי" זו המילה שמבוגרים המציאו למה שילדים היו קוראים בסבנטיז "עם התרגזויות". זוכרים? זה היה הסכם בעל פה, שקבע שאם שיחקתי בכל משחק שהוא- גוגואים, ג'ולים, סטנגה, והפסדתי- מותר לי להגיד "עם התרגזויות", ואז לא הפסדתי. הבעיה היחידה עם המשפט הנפלא הזה היא דו- הכיווניות שלו: כי אם שיחקנו שוב והפעם ניצחתי, גם לילד השני מותר להגיד "עם התרגזויות", מה שיכול ליצור בעיה קלה אם אתה מעוניין לסיים משחק תוך פחות מחמישים שנים. בשכונה שלי, משחק גוגואים היה נמשך 54 שעות ברציפות, עד שאחד הילדים היה חוטף אלצהיימר.
בשפה של מבוגרים, התירגום המדויק של המילה "טנטטיבי" הוא: "או שלא". ניפגש ביום חמישי בארבע… או שלא. בשנים האחרונות, הטנטטיביות הזאת צצה בכל פינה. אפילו בבתי חולים- מכירים את המסמכים שצריך לחתום עליהם לפני ניתוח? "הריני מצהיר בזאת כי אני מודע לסיכון שבניתוח, ולא אתבע את הרופאים אם הם ישכחו את המספריים בפרוסטטה שלי"- זו בעצם חתימה על ניתוח טנטטיבי: רוב הסיכויים שהוא יצליח… או שלא. לא רק שאתה נכנס לניתוח שאין לך מושג אם תצא ממנו על הרגליים, ואם כן- על כמה רגליים; אתה מראש מרשה לרופאים להרוג אותך בטעות, ולהמשיך לקבל משכורת. מה קורה, דרך אגב, אם לא בא לי לחתום להם? יש איזו אופציה אחרת? "אנחנו לא ננתח אותך, אבל בקפיטריה תוכל לקנות מסור חשמלי כדי לטפל בנֶמק ברגל, ואקדח לייזר מסטאר וורז בשביל לפורר לעצמך לבד את האבנים בכליות". יש גם אפשרות אחרת במידה ואתה לא חותם לרופאים. לא הם ינתחו אותך, יבגני ינתח אותך.  "תכירו. זה יבגני. הוא רופא. ארצה, צ'ומפי! לא לנבוח! זה הלברדור שלו. מה? בדיוק. יבגני עיוור. אבל יופי של רופא, יחסית לרופא עיוור. הוא הולך לשלוק לך את הפרוסטטה בעזרת כף רגלו השמאלית. מה קורה אם זה יכאב? למה שיכאב? זה פרוסטטה, יבגני לא ירגיש כלום. אה, יכאב לך? אין בעיות. אתה יכול לצעוק כמה שתרצה, ליבגני זה לא משנה. יבגני חרש."
אחד הדברים התמוּהים בעולם, לדעתי, הוא העובדה שאנשים עדיין תובעים רופאים בגלל רשלנות פושעת. איך אפשר להוכיח משהו בתביעה כזאת? "אוקיי, אז הייתי הרופא המנתח. אוקיי, אז החולה מת. אוקיי, אז הוא בא לניתוח שקדים ובטעות השתלתי לו כבד של שפירית כי התבלבלתי. מה, אני לא בנאדם? לא קרה לך פעם שהתבלבלת בין משהו למשהו? אז גם לי קרה, רק בין משהו למשהו שונה. אוקיי, אז באמצע הניתוח קלטתי ששכחנו להרדים אותו וזה היה כאשר שק האשכים שלו צף לו בצנצנת פורמלין קטנה וסימפטית ליד המוניטור. אוקיי, אז נבהלתי וסגרתי לו את התפרים על הפרוסטטה. אוקיי, אז שכחתי בתוך הבטן שלו את האיזמל, המלקחיים, שלוש זונדות ואת האחות הראשית. נו, אז מה זה מוכיח? הוא התלונן? לא- הוא מת כמו פלאייר. ומאיפה אני יודע שהמלקחיים לא היו אצלו בבטן לפני הניתוח? ומאיפה אני יודע שהוא לא אכל את האחות הראשית לפני הניתוח? ומאיפה אני יודע שלא היו צריכים להחליף לו כבד בכל זאת? מה? הוא היה בריא אתם אומרים? אז אם הוא היה בריא- איך זה שהוא מת?? אף אחד לא יכול להיות גם בריא וגם מת, חוץ מפול מקרטני!"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | 16 תגובות

תוספתן תרבותי

 

במקום הראשון היה- ונשאר עד היום- הבית בקרן פו. במקום השני: מומינטרול ועמק החיות המוזרות.     אבל המקום השלישי והמכובד לחומר הקריאה המועדף עלי בגיל שבע החולמני, שייך ללא ספק לאנציקלופדיה "תרבות".
במקור, מדובר בגירסא העברית (בהוצאת מסדה) ל- conoscere – אנציקלופדיה איטלקית משנות השישים בהוצאת האחים פאברי ממילאנו, מה שמסביר מדוע למעלה מתשעים אחוז מעמודי האנציקלופדיה מציגים ציורים מרהיבי עין של חיילים רומאים שוחטים חיילים בלתי- רומאים, תוך שימוש מושכל בחרבות, גרזנים, רומחים, בליסטראות, קטאפולקות, כאפות ולאטמות. זו היתה אנציקלופדיה לילדים, אתם מבינים, והיו בה ציורים שיכלו לגרום לכל ילד נורמלי להתאשפז באברבאנל: מזל שאף פעם לא הייתי ילד נורמלי. האנציקלופדיה הזו הגיעה ב-16 חלקים, ורוב הדמויות בה הגיעו גם הן ב-16 חלקים: הנה הראש של אגממנון, זה התריסריון של החשמן רישלייה, ובכרך המילואים ניתן לראות את בלוטת האיצטרובל של ז'אן דארק. אתם מדמיינים את הסיטואציה? אני בן שש, קונים לי אנציקלופדיה, החברים שלי רואים טלפלא ושומעים "זרעים של מסטיק", ואני? אני קורא על אינדיאנים ציידי גולגלות:
"כאשר חיבארי נעלב, או רומה או נגנב ממנו דבר מה- מתנקם הוא על ידי כך שהוא נוטל לעצמו את ראש אויבו. משהוכרע האויב, כורת המנצח את ראשו ובעזרת אחד מידידיו הוא ניגש למלאכת הקטנת הגולגולת. תחילה הוא מרוקן את תוכן הגולגולת בעזרת סכין חדה, לאחר מכן "תופר" הוא את העפעפיים והפה בסיבי צמחים, ולבסוף הוא ממלא את הגולגולת בטיט וחול חם. לאחר זאת מחזיק החיבארי את הראש בשיער בתוך האדים היוצאים מכלי שבו רותחים מים. בו בזמן הוא מורח את הפנים בשרף ירוק שהכין למטרה זו. איש מלמד החיבארים אינו יודע מאילו צמחים מפיקים שרף זה, המשמר לתמיד את תוי פניו של המת".
הציורים האלה פתרו לי סופית את בעיית הישנוניות והניקורים בכיתה גימל: לא הצלחתי להירדם שנתיים אחר כך. היום, תציג ב"טלטאביז" את טינקי ווינקי עם תיק יד, רחנמא ליצלן, והצנזורה תצמק לך את הגולגולת גם אם אתה לא חיבארי, אלא סתם אשכנזי.
אנציקלופדיה תרבות היתה מלאה בציורים של חיות. המון חיות. בתור ילד היתה לי אובססיה ללוייתנים, ואנציקלופדיה תרבות סיפקה לי טונות של אינפורמציה עליהם: איך בדיוק הורגים אותם (בסיוע הציורים הגראפיים והמפורטים ביותר שצוירו באיטליה מאז ימי קראוואג'יו), כמה קילו שמן מזוקק ניתן להפיק מכל קילוגרם בשר שלהם, והכי חשוב: איזה רעש משמיע הצילצל כשהוא ננעץ בגופם, ממלא אותם אויר וגורם להם לצוף על פני המים ולגסוס ביסורי תופת. זה בדיוק מה שרציתי לדעת ולראות בגיל שש, ללא ספק, וזה עוד כלום לעומת הערך המועדף עלי בכל "תרבות": ניתוח התוספתן. שני עמודים המתארים בציורי צבע יפהפיים את כל שלביו של ניתוח התוספתן:

בחופש הגדול בין כיתה בית לכיתה גימל, שיננתי את העמוד הזה בעל פה. בגיל שבע ידעתי איך לבצע ניתוח אפנדיציט! השגתי סקלפל, פלסטרים וגאזה והדבר היחיד שהיה חסר לי היה פציינט. כל האנשים ברחוב נראו לי כמו פצצות ביולוגיות מתקתקות עם תוספתן שאוטוטו הולך להתפוצץ-  אבל כולם היו נפלים. שום תוספתן לא התפוצץ לידי.. פעמיים ביום הייתי מתקשר לסבתא רחל: "סבתא?" "נירצ'יק!" "מה שלומך, סבתא?" "כשאתה מתקשר- הכל בסדר, נירצ'יק" "באמת?? אין שום כאב חריף בבטן התחתונה?" "חס וחלילה, נירצ'יק" "מצד ימין? כאב?" "לא" "שיט!" "מה?" "לא חשוב, סבתא. תהיי בריאה. אופס..!" זה הפך לדיבוק. הייתי משוכנע שרק אני יודע כיצד לבצע ניתוח אפנדיציט ברדיוס של קילומטרים, מה שקצת תמוה לאור העובדה שהתגוררתי באותה תקופה ב..שיכון הרופאים בתל השומר.
היום, אנשים כבר לא מחזיקים בבית את אנציקלופדיה תרבות. ברור. היא מיושנת, לא מעודכנת, ואף הורה לא רוצה שהילד שלו יקרא בה את הערך על אהוד אולמרט, וישלוק לו את הפרוסטטה. אבל 16 כרכים של אנציקלופדיה לא זורקים סתם לפח, נכון? אז מה עושים כדי שהילד שלך לא יכין שעורי בית מהאנציקלופדיה הזאת? תורמים אותה. לאיפה? לאיזשהו מקום. איזה מקום? ספריה. איזו ספריה? ספריה של.. בית ספר. איזה בית ספר? של הילד שלך! כדי בשעור חופשי הוא יוכל להכין עבודה על כלי התעופה העתידני:      בלון הצפלין.

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 13 תגובות

זה מסתובב

כל אחד זוכר בהתרגשות את הפעם הראשונה שלו באירופה. השקט המוזר הזה ברחוב, כבישים ללא צפירות, חראקות ופירפורים.. יום כיפור שנמשך כל השנה. אנשים יפים לבושים בז'קטים, מעילים, צעיפים, מכנסיים ארוכים ואף רמז לקרוקס טורקיז.. הפנסים המופלאים ברחובות, עליות הגג המעוטרות, כיכרות ערים שלא נראות כמו מתקן סנופרש ולא משפריצות מים ואש לסירוגין, שדרות יפהפיות בערים נפלאות שנבנו לא רק כדי לשמש כלי קיבול לדודי שמש, תריסולים ופיצוציות. אבל מבין כל חוויות החוצלארץ הראשון, אין כמו הפעם הראשונה בה מצאת את עצמך על מגדל או הר גבוה, בתוך מסעדה מסתובבת.
אנשים נורא מתרגשים מהקונספט של מסעדה מסתובבת. איך שעברת את קו אלף המטרים בכל מקום בחו"ל- כל מסעדה מתעקשת להסתובב. זו תמיד גם אחת משלושת השאלות הראשונות ששואלים אותך כשאתה חוזר מאיזה חוצלארץ גבוה:
-היית בשוייץ?
-כן.
-היית ביונגפראו?
-כן.
-היית למעלה במסעדה המסתובבת?
-לא.
-למה??
-למה? כי זה נראה לי דבילי. .
דבילי?? אתה יושב במסעדה-
– נו?
– וכל שעה יש לך נוף אחר מהחלון!
– אז מה? אני יכול לשבת במפגש הסטייק, וכל שעה לגשת לחלון אחר!

כשחושבים על זה, כל מסעדה היא מסעדה מסתובבת. הסביח של עובד בגבעתיים, זו מסעדה שמסתובבת ב-1600 קמ"ש סביב כדור הארץ. מה הביג דיל?? כולנו מסתובבים, רבאק!
למה מסעדה צריכה להסתובב?? לא מבין את זה. יש לך בית עסק שמשתייך לענף הקולינריה. פעם בשעה הוא עושה פאוזה- ומחליט פתאום להשתייך לענף הצנטריפוגה. אוקיי, אז אני מבין שכל מקום עבודה צריך לעשות משהו שונה, אחת ל-. כמו ההייטקיסטים האלה שפעם בשנה נוסעים למכתש רמון לעשות את הטקס הקבוע של טרקטורונים, דרבוקות, פרסת נקרות ונקע בקרסול. יופי. אבל תגוונו קצת, אנשים! תמציאו משהו חדש! למה רק מסעדות מסתובבות? נגיד.. סנדלריה שפעם בשעה מתפוצצת. זה יכול להיות טרנד! "שלום, נקרע לי כאן האבזם של ה- קאבוום!!"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

7454

דו"ח ארגון "בצלם" שפורסם השבוע קובע: 7454 בני אדם נהרגו בעשר השנים האחרונות במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתוכם 1083 ישראלים ו6371 פלסטינים. הכותרות לא איחרו להגיע: "מחיר הסכסוך!" זעקה אחת הכותרות האוויליות יותר ברשת. "מחיר"? לא נראה לי. "קורבנות הסכסוך" או "מחיר הטימטום" מתאימות הרבה יותר. "מחיר" הוא תשלום מסוים אותו מישהו משלם כדי לקבל משהו: 15 ₪ הוא המחיר אותו אני משלם כדי לקבל סביח; שני העמים שחיים כאן שילמו "מחיר" של 7454 אנשים בעשור האחרון כדי לקבל.. סכסוך?? נהה, חרטבונה של עיסקה. יצאנו פראיירים. ואין דבר, כידוע, שיותר מפחיד אותנו מאשר לצאת פראיירים. הנה למשל, ח"כ בן ארי (האיחוד הלאומי). ההומניסט הדגול הנ"ל טוען היום שיצאנו פראיירים: לטענתו, היינו צריכים להרוג יותר פלסטינים. על פי נתוני דו"ח "בצלם", על כל הרוג ישראלי אחד בסכסוך, נהרגו רק 5.88 פלסטינים- והמספרים האלו לא מניחים את דעתו של ח"כ בן ארי, בהנחה שיש לו אחת: "על כל הרוג שלנו, יש לחסל חמש מאות- ולא שישה!" מתלהם הח"כ, מתוך הנחת היסוד הכי ישראלית שיש: מה שלא הולך בכוח- הולך בעוד יותר כוח.
מתמטיקה מעולם לא היתה הצד החזק שלי, אבל במחשבון אני יודע להשתמש, לשמחתי- ולשמחתו של בן ארי. אז ישבתי וחישבתי, והגעתי לכמה מספרים: ראשית, על פי בן ארי, ישראל הרגה 535129 פלסטינים פחות ממה שהיתה אמורה להרוג, דהיינו: 541500 פלסטינים מתים במצב האופטימלי של בן ארי, בניכוי 6371 פלסטינים אותם הצלחנו ממש להרוג (מתוכם, אגב, 2996 לא חמושים ו-1317 ילדים, סתם להשכלה כללית). חמש מאות שלושים וחמישה אלף, מאה עשרים ותשעה פלסטינים מתים זו בהחלט משימה קשה- אבל לא בלתי אפשרית! בואו לא נשכח שיש לנו דדליין נוח של עשור שלם לצורך הטבח שיניח את דעתו של בן ארי: כולה 53,513 פלסטינים מתים בשנה (טוב, עיגלתי פלסטיני אחד למעלה)- וזה כבר מספר נורמטיבי למדי: בגיא ההריגה באבי-יאר, למשל, הצליחו הנאצים להרוג מאה אלף יהודונים ביומיים בלבד! ואנחנו מדברים על שנת 1941.. תחשבו כמה התקדמנו והתפתחנו מאז בכל הנוגע למוות המוני! 
ובחזרה למחשבון: חמישים ושלושה אלף וחמש מאות ומשהו ערבושים מתים בשנה? קטן עלינו. פצצת אטום אחת היתה נותנת לנו תפוקה של ארבע שנים בקאבום אחד, והיתה יכולה להיות פתרון אולטימטיבי, אלמלא הנשורת והמוטאציות שיכולות להשפיע גם על ישראלים, רחמנא ליצלן. יכול להיות שצריך לחזור לשנות הארבעים העליזות: קברי אחים ענקיים ביער.. ערבוש חופר בור- פאח! כדור בראש- ערבוש שני מכסה את הבור שלו, פאח! כדור בראש- וכן הלאה. אבל איפה תמצא היום יער בארץ? הממ. זו בעיה טכנית, אבל פתירה. הכל יפתר בסוף, חברים, תחשבו חיובי!  צריך בסך הכל למצוא לוקיישן. איזשהו גיא הריגה שיהיה מספיק עמוק, מצחין ואפל למשימה. אולי המוח של ח"כ בן ארי?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 4 תגובות

יחידות רגש

לאסקימואים, כך מספרים, יש למעלה ממאה מילים שונות המתארות שלג. לבדואים עשרות מילים נרדפות למילה "מדבר". ולנו? לנו יש לאטמה, בוּניה, זאפטה, נוגרה, זברגיליה, סנוקרת, מסובבת, שמאלית, נאגחה, זעץ, ראסיה, פליק, קוואבאנגה.. כל עם- ושמות העצם הקרובים לליבו.

וכמה מילים עבריות מתארות רגשות? הרבה פחות. כשערס ממוצע שורק למישהי ברחוב ומנסה לשכנע אותה להתמסר לו בשל מידותיו הנאות- הוא יכול לבחור מילים וביטויים מתוך מגוון ורבאלי עצום, המתאר את עינוגי הגוף אותם הוא מעוניין לנפק לה. אבל כמה אופציות לשוניות עומדות בפניו, בבואו לבשר לאהובתו שהוא אוהב אותה? מעט מאד. "אני אוהב אותך" הוא סטנדרט. אפשר כמובן להשתמש ב"מחבב" הקריר, "חושק" החרמני, "בלעדיך אני חצי בנאדם" האידיוטי או "מת לבלוס לך ת'טחול" הפסיכוטי, אבל בשורה התחתונה- האהבה שלנו מוגבלת מאד, לפחות מבחינה מילולית. ולא בכדי: מאד מסובך להמציא מילים חדשות לרגשות, מהסיבה הפשוטה שהרגשות שלנו סובייקטיבים. נסו לדמיין ישיבת צוות באקדמיה ללשון, בה מנסים להמציא מילה חדשה שתתאר רגש כלשהו. איך מתנהל הפרוטוקול? "בזמן האחרון אני חש מעין צביטונת באזור הלבלב, כשאני רואה את הפרסומת הקופצת של בר רפאלי והמה-שמו מהישרדות עם השערות. לא יודע להגדיר את הרגש הזה.. משהו מחורמן מחד ומחורפן מאידך, שגורם לי לרצון עז לשבור את המסך בעזרת פטיש חמש גדול." איך נקרא לרגש כזה: "חיצחוץ"? קירשוף"? "גיחקצגעתמוץ"? או אולי פשוט לא ניתן לרגש הזה שם, ונמשיך להתעלם מקיומו- כי הרי זה מה שאנחנו עושים לרוב הרגשות שלנו, לא?

בכלל, רגשות ושפה לא ממש מסתדרים אצלנו. וחבל, כי אנחנו אחד העמים היותר קשקשנים שנוצרו אי פעם: במחזור חיים של נהג מונית ישראלי, למשל- הבנאדם פולט מהגוף שלו יותר מילים מאשר כרומוזומים! כשחושבים על זה, זה אולי התפקיד האמיתי שלנו, על פני האדמה: בתי חרושת למילים. יש לנו המוני מילים לכל חפץ, לכל עובדה, לכל מושג- פרט לרגשות! הנה, באיזשהו שלב בהיסטוריה התחלנו להשתמש ביחידות ומספרים, כדי למדוד כל מיני דברים. הגובה שלי הוא 171 ס"מ, אני גר 564 מטר מהסביח של עובד בגבעתיים, המזגן שלי מכוון בקיץ ל-22 מעלות צלזיוס, הבנק שלי נמצא בארלוזרוב 41 ובתוך הבנק יש לי אובר של 14,763 ₪ בלבד.

מה שלא ברור לי, זה למה אף אחד לא חשב שצריך להמציא גם מידות לרגשות!

אני יושב עם חברה שלי בסלון, אומר לה שאני אוהב אותה, והיא אומרת לי שגם היא אוהבת אותי. שניה אחרי זה אני מדליק טלויזיה ורואה את דב אלבוים ב"חוצה ישראל". אני רוצה לזפזפ לערוץ לוּלי- אבל חברה שלי אומרת: "לא, עזוב, אני אוהבת את דב אלבוים". ואז אני עושה תרגיל פשוט בלוגיקה: חברה שלי אוהבת אותי. חברה שלי אוהבת את דב אלבוים. מסקנה? אני דב אלבוים!  לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!

כל הסיוט הזה לא היה קורה בכלל, אם היינו ממציאים מראש יחידות מדוייקות לאהבה. לא ככה? אני אוהבת אותך 27 קילומושמוש, ואת דב אלבוים אני מחבבת 14.3 מגאציפציף. הנה, לא נחמד? איך היה הסרט? ככה ככה. ברוס וויליס מזדקן. הייתי נותן לו 9.6 קילואיבגי, מקסימום 11 מגאגילה-אלמגור. טעים האוכל? טעים לאללה, חמישים וארבע ננוחריימה. אכלת כבר קובה אורז אצל ניסים עיוני במטעמי עירק? טעים בטירוף.. 39 מגאמפרום. איך המסאז'? נעים? אוח, נעים.. 569 ננוגארפילד. נכון כיף? תודה, באמת תודה, אתם אנשים מקסימים. אוהב אתכם 34 מיקרונירמו.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

AXE מיתולוגי

קלישאה פריפריאלית ידועה, גורסת כי תושבי תל אביב מנהלים את חייהם תוך התנתקות, התנשאות, בועתיות, התבדלות, אשכנזיות ועוד מילים שנגמרות ב"וּת".
צפונית למחלף הסירה, דרומית לצומת מסובים ומזרחית לשיפודי עזרא באזוּר- מלאה הארץ אנשי עמל חרוצים, מיוזעים ומסוקסים שמשכימים בארבע לחליבה, חורשים את שדמות ארצנו וחוזרים בערב מותשים, לראות כוכב נולד ולישון. והתל אביבים? ימח שמם, משכימים לא לפני עשר, ומעבירים את זמנם בשתיית אספרסו ברוטשילד, בטלה בזויה, ג'וינטים ירקרקים, זיונים בשלל תנוחות ותמיכה בארגוני סמול משוקצים ובשחרור ענת קם. נכון?
לא נכון. אני מכיר מספר אנשים שמנהלים את חייהם בתל אביב , ולמרות זאת הם אנשי עמל חרוצים. חרוצים מאד. יודעים משהו? חרוצים מדי. על מי אני מדבר? נכון, על משרד הפרסום שמפרסם את דאודורנט "אקס".

לפני מספר שנים הפציע הדאודורנט המזעזע הזה ודחף עצמו בכח לחיינו, משל היה אלי ישי. מסע הפרסום הבלתי נלאה שלו מלמד אותנו שהתרסיס הזה הוא לא רק דאודורנט- הוא גאדג'ט! והגאדג'ט הזה לא מפסיק להשתדרג- הנה, הטרנד האחרון שלו: דאודורנט אקס בריח מתחלף! וזה עוד כלום, כי ברגע שתרססו אותו תיושם אפליקציה נוספת: טראח! אלפי דוגמניות חושניות ירוצו אחריכם ויבצעו בכם את זממן – גם אם הן בר רפאלי ואתם חיים הכט. למה? כי ריססתם "אקס", זה למה!
לא יודע מה הסיפור של הקופירייטרים של דאודורנט אקס, אבל באמת, חברים- תנוחו. הדאודורנט שלכם לא מחדש כלום, צר לי. ראשית, כל דאודורנט בשוק הוא בעל ריח מתחלף: מריח דאודורנט לריח זיעה בשלוש שעות (פלוס מינוס). ההבדל היחיד הוא שבשאר הדאודורנטים, המעבר לריח זיעה מוגדר כתהליך שלילי, לעומת מה שקורה אצל האקס המתחלף שלכם, שהריח הבסיסי שלו מזכיר לי שעטנז של ליקריץ מקולקל, ליקר כוסברה ובית השחי של לריסה טרימבובלר.
את הטיעון המופלא לגבי אלפי הכוסיות המהבילות שיתנפלו עליך מיד לאחר שתרסס על עצמך אקס- קשה לעכל, או אפילו לסתור. מה צריך להיות האיי קיו של אדם שבאמת יקנה "אקס" מתוך אמונה אמיתית שעכשיו נשים רבות יותר ירצו אותו? ומה צריך להיות האייקיו של קופירייטר שמחליט ליצור קמפיין מעאפן כזה?

אבל הטיעון המדהים ביותר של קמפיין אקס קובע שאפשר לרסס אותו לא רק מתחת לבית השחי. לא לא! מהיום אפשר לרסס בכל נקודה בגוף! אאורקה! וזה מזל גדול. כי תחשבו רגע- מה יקרה אם ניקח דאודורנט רגיל, לא אקס, ונרסס אותו על היד שלנו? היא תנשור! זה ידוע. האחרון שניסה את זה היה טרומפלדור, ותראו איפה הוא היום. ומה יקרה אם תרססו קצת דאודורנט רגיל על הפופיק? טססססס.. יהיה לכם חור בבטן. ג'ון הארט ניסה את זה ב"נוסע השמיני" וכולנו יודעים מה קרה לו. ועכשיו? תראו איזה כיף- אנחנו יכולים לרסס בכל מקום: מרפקים! קרסוליים! פופיק! ברכיים! מי בכלל רוצה להריח טוב מהברכיים?! מתי הזדמן לכם לאחרונה להריח ברך של מישהו, למעט סיטואציה בה קיבלתם ממנו ברכיה לפרצוף?
ומילא זה. הפחד שלי הוא שמעיין הקריאטיביות בגרוש של פירסומאי "אקס" לא יעצור כאן: כי אחרי שירגילו אותנו להשפריץ דאודורנט גם על האוזניים, האגודלים, הפופיק, שיני הבינה ועצם הבריח, הם יחכו כמה חודשים ויפציצו אותנו עם דאודורנט חדש- שאפשר לרסס גם לתוך הגוף! חשבתם פעם איך מריח הלבלב שלכם באמצע אוגוסט? גועל נפש! ותאמינו לי, אחרי נסיעה בקו 45 צהריים, גם הכבד שלכם הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל בקרוב יהיה לנו את.. חוקן-דאודורנט בריום אקס!! שני שפריצים לתוך הקטטר- והלבלב שלכם יריח כמו כריזנטמה! הטחול שלכם יריח כמו יסמין, והמעי הדק שלכם יטבול בנגיעות חושניות של אנסטסיה מיכאלי! יאם. אני לא יכול לחכות.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

שברת את ליבי, פרדו

הצילום הנפלא הזה צולם בשנת 1978, והוא מציג שניים מהכוכבים המבטיחים ביותר מימי "תור הזהב" של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים: מריל סטריפ (מצד ימין, למי שהסתבך) ולצידה אחד השחקנים הנערצים עלי מאז ומעולם: ג'ון קאזאל. הם הכירו שנתיים לפני כן, דווקא על במת התיאטרון: שניהם שיחקו ב"מידה כנגד מידה" ב"פאבליק ת'יאטר" בניו יורק והתאהבו, ובזמן הצילום המפורסם הנ"ל כבר היו מאורסים.
ג'ון קאזאל חושף במשחק המדהים שלו כל כך הרבה ניואנסים קטנטנים שמתבטאים בכל תנועה שלו, בשפת הגוף המדהימה שיצר ובמיוחד בעיניים הנפלאות שלו. העיניים העצובות שלו, הנעלבות, הממורמרות. הטייפ קאסטינג של קאזאל היה כמעט קבוע: אדם רגיש ופגיע שנמצא במשפחה/ עבודה / עיירה הלא נכונה, נרמס על ידי סביבה קשוחה ומצ'ואיסטית שאינה מבינה אותו- אולם בכל זאת מתעקש להשיג לעצמו טעימה מהמשהו הזה שכל האחרים משיגים בקלות. קאזאל שיחק בסך הכל בחמישה סרטי קולנוע- כולם, אגב, היו מועמדים לאוסקר- ובכולם, כאמור, גילם את האיש העדין, השברירי והממורמר. השבריריות שלו בלטה על רקע הקליברים האחרים לצידם שיחק: אל פצ'ינו, רוברט דה נירו, מרלון ברנדו, ג'ין הקמן, כריסטופר ווקן ועוד. להוציא חובבי קולנוע משובעים, רוב האנשים לא מכירים היום את שמו של קאזאל, אולם הכוכבים ששיחקו איתו העריצו אותו ואת הדמויות שגילם: הוא פרץ למסך הגדול בשנת 1972, בדמותו של פרדו קורלאונה– הדמות הטראגית ביותר של "הסנדק" ו"הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה. פרדו, החוליה החלשה, האח הגדול כרונולוגית אך הפחות מוערך מבין בני משפחת קורלאונה, שמוצא תמיד נחמה דווקא אצל אויבי המשפחה, שמנצלים פעם אחר פעם את תמימותו ואת רצונו הנואש בתשומת לב ואהבה. סצינת העימות בין פרדו למייקל קורלאונה ב"סנדק 2" היא אחת הסצינות הנפלאות בקולנוע:

Michael
I've always taken care of you , Fredo.
Fredo
Taken care of me? You're my kid brother and you take care of me?? Did you ever think about that — did you ever once think about that?? Send Fredo off to do this — send Fredo off to do that! Let Fredo take care of some Mickey Mouse night club somewhere! Send Fredo to pick somebody up at the airport! I'm your older brother Mike and I was stepped over!!
Michael
That's the way Pop wanted it.
Fredo
It ain't the way I wanted it!! I can handle things! I'm smart! — not like everyone says — not dumb, I'm smart and I want respect!

בשנת 1974 , בין צילומי שני חלקי "הסנדק", קאזאל שיחק ב "השיחה"- אולי סרטו הגאוני ביותר של קופולה- וגילם את סטאן, העוזר הממורמר של ג'ין הקמן, טכנאי ההאזנות האפרפר והשושואיסט. שנה אחר כך הוא שיחק ב"אחר צהריים של פורענות" של סידני לומט, וגילם את דמותו של סאל, שותפו של אל פצ'ינו, ששודד בנק כדי לממן לאהובו ניתוח לשינוי מין. שנה לאחר מכן פרחה האהבה בינו למריל סטריפ, והשניים לוהקו בשנת 1978 ל"צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו. גם כאן הוא מגלם דמות בשם סטאן (סטנלי), וגם כאן הוא עלה נידף: בחור שלא היה מספיק חזק ו/או גיבור להתגייס לויאטנם, ונשאר תקוע במפעל המתכת העגמומי בקליירטון, עיירה נידחת בפנסילבניה ממנה מגיעים כל גיבורי הסרט.
הצילום למעלה מציג את קאזאל כשחקן גאון בשיא הקריירה המטאורית שלו, ועוד שחקן שמאורס למריל סטריפ, להזכירכם- מה שלא יכול להיות לגמרי רע. אז למה המבט העגמומי הזה? החיים מחייכים, לא?
אז זהו שלא. האדם, כידוע, מתכנן תוכניות- ואלוהים צוחק. בתיאום מצמרר עם הטייפ-קאסט הקבוע של קאזאל- דמות שברירית מדי בעולם נוקשה מדי- בא הגורל ועשה את שלו: זמן קצר לפני תחילת הצילומים של "צייד הצבאים" התחיל קאזאל להרגיש חולשה וכאבים בעצמות (בסצינת הפתיחה של הסרט, בה החברים יוצאים מהמפעל, אפשר להבחין שהוא גורר רגל), ולאחר סדרת בדיקות התברר שהוא סובל מסרטן עצמות בשלב מתקדם. קאזאל חלק את הסוד הזה עם צ'ימינו הבמאי, שיידע את האולפנים, שמצידם הנחיתו הוראה: היפטר מג'ון קאזאל, ומיד. אין ספק: הרגישות ההוליוודית בשיאה. מריל סטריפ שמעה, התפלצה, השתוללה והודיעה ש"אם הוא הולך- אני הולכת". מייקל צ'ימינו הצטרף אליה במאבקה (הצודק). האולפנים טענו ששום דבר אישי, אבל אי אפשר לבטח את קאזאל- וכאן נכנס לתמונה רוברט דה נירו ומימן מכיסו את דמי הביטוח האסטרונומיים. וכך התקפלו האולפנים, וקאזאל זכה להשלים את אחד הסרטים היפים בהם שיחק. המצב שלו היה כה רע, עד שצ'ימינו החליט לצלם בתחילת ההפקה רק את הסצינות בהן הוא משתתף, החלטה שהתבררה כנבונה מאד: ג'ון קאזאל נפטר בחודש מרץ 1978, לפני שזכה לראות את בכורת "צייד הצבאים", שהתקיימה כמעט שנה מאוחר יותר. הוא היה בן 42 בלבד.
קולנוענים רבים רואים במותו את סוף "תור הזהב" של הקולנוע האמריקאי. שנות השמונים של הוליווד הביאו לנו בעיקר את ספילברג וחבר מרעיו, והקולנוע האמריקאי הפסיק להיות קולנוע חוקר, מתבונן, שובר גבולות ומביע, והפך לסוג של לונה פארק אחד גדול, עם מתקנים טובים יותר וטובים פחות. אבל אני הפסקתי לספור את הפעמים בהם צפיתי בסרט הוליוודי וחשבתי לעצמי שהתפקיד הזה היה צריך להיות של ג'ון קאזאל, אלמלא התעקש השחקן הגאון הזה לגלם בחייו את אותה הדמות שגילם בסרטיו הנפלאים: איש עדין, רגיש, עם חלומות גדולים, ללא יכולת להגשים אותם. כל כך חבל

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | 3 תגובות

סבתא חנה, או: לא אומרים טבעול על אוכל

 

לסבא וסבתא שלי קראו יעקב וחנה מלודז'ינוב. אל תנסו לבטא את זה, זה לא ילך- סבתא חנה עצמה לא הצליחה, והפסיקה לנסות חודש לאחר הנישואים.
סבא יעקב היה חייט, סבתא חנה היתה אשת-חייט. אחרי הצהריים, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, הם היו מתלבשים בחליפת שלושה חלקים ויורדים לאלנבי, לטייל בחוצות העיר העברית הראשונה והאחרונה. היא נראתה כמו גרטה גרבו באותם ימים, הוא נראה כמו קרי גרנט- אבל הרויח הרבה פחות.
הם גרו ברחוב מאז"ה בתל אביב. קומה ראשונה, חמישים שנה באותה דירה. פעמיים בחיים הם עזבו את הדירה הזו ליותר מתשע שעות רצוף: פעם אחת כדי לטוס לרומניה, פעם שניה- כדי למות באיכילוב.
זו לא היתה בדיוק דירה, המקום הזה שלהם, זה היה פרוזדור בדמי מפתח. הדלת נפתחת- ואתה עומד מול 124 מטר של הוֹל. אין חשמל בהול, אבל על התקרה יש שלוש לוסטרות, עם יותר זכוכית מליל הבדולח- אבל ללא נורות, כי, כאמור- אין חשמל בהול.
הול זאת התשובה הפולנית לפסלים הענקיים של איי פסחא. כולם יודעים איך זה נראה, כולם יודעים איפה זה נמצא- אף אחד לא יודע בשביל מה זה טוב. זה חור שחור באמצע הבית שבו אי אפשר לחיות, לישון, לעבוד, להתקלח, לאכול, לחשוב, לקרוא, לכתוב או להשתין- אבל אפשר לשלם עליו ארנונה. למה סבא וסבתא שלי התעקשו על הול בבית? פשוט מאד: כי לדודה טניה לא היה הול בבית.
באמצע ההול היתה מין גומחה קטנה. סבתא חנה המציאה לה שם מקורי: מטבח. זה היה המטבח הכי פיצפון בתל אביב, והסתובבו בו הג'וקים הכי ענקיים שראיתי. הם לא התרוצצו על הרצפה, הם לא ברחו לשום מקום- לא היה להם כח לזוז. הם קרסו תחת המשקל של עצמם, כמו הברכיוזאורוסים. הם פשוט רבצו להם על הריצפה, בין הפריג'ידר לתנור, וחיכו שהחבר'ה של גרינפיס יבואו לחלץ אותם ולהחזיר אותם לביוב.
אם היית מצליח לצלוח את ההול של סבא וסבתא שלי, היית מגיע לסלון קטנטן שהכיל פוטל גדול, מזנון פולני עם בקבוק ליקר איצטרובלים שאף אחד לא העז לפתוח, רדיו חום גדול שקולט רק לוקסמבורג, מה שקצת חבל- כי סבא וסבתא לא דיברו לוקסמבורגית (טוב, לוקסמבורגית ספרותית, אבל לא מדוברת). היה שם גם ארון קיר עם שתי שמלות ו 130 קילו נפטלין, גזוסטרא שמשקיפה על בית חולים הדסה- ועציץ אחד, מת. כמו לגור בתוך ניקבת השילוח, רק שבמקום ירושלים מסביב יש את קולנוע "אופיר" באלנבי, שזה בכל זאת קצת פחות נורא.
סבא יעקב אהב חיות. כשהייתי בן ארבע הוא העביר לי קורס מזורז באתיולוגיה: "נירצ'יקל, תלמד: דבורה זה זבוב פיקחית מאוד!" גם סבתא חנה אהבה חיות, רק לא חיות פושרות. היא יותר האמינה במחזור הבשר הפולני בטבע: האורגניזם מגיע אלינו בפורמט קפוא, אחר כך הוא מתחמם, חם, מכובס, חסר טעם, מתקרר, קר- ואז שמים אותו על צלחת, ניגשים להול ונותנים צעקה: "בואו בואו לשולחן / כי האוכל כבר מוכן!". האישה הזאת חיה בחרוזים. "מספריים ביד קטנה / אוי סכנה סכנה!" מספרים שבאיכילוב, בפנימית גימל, המילים האחרונות שלה היו: "דוקטור קרוייצר השובב- התפוצץ לי הלבלב!"


לסבתא חנה היה מזל. היא נפטרה חודשיים לפני שפתחו ממש מתחת לבית שלה חנות טבע שמוכרת מזון בריאות, שזה בערך כמו לפתוח בברלין, בשנת 1936, סניף של בני עקיבא מתחת למרפסת של אוה בראון. "מה זה מזון בריאות? מזון זה בריאות! פערשטייס, יינגלע? אם זה נכנס לגוף- זה מזון. אם זה יוצא מגוף- זה בריאות!"
היא היתה עומדת שעות במטבח הפיצפון שלה, האישה החמודה הזאת, מטגנת לנו שניצלים בחמאה. בגרם אחד של הכבד קצוץ שלה היה יותר כולסטרול מאשר בכל רפי גינת. ואחר כך היה מגיע המרק עוף עם המנדערלך, ואז מגיע השניצל השרוף מלמעלה, ואז מגיעים הקרטופלעך השרופים מלמטה, ואז מגיע הצ'ולנט השרוף גם מלמעלה וגם ממלמטה, ואז מגיע הקומפוט בטעם סינטבון, ואז מגיע התה- בסאמובר שסבא יעקב הבריח בגטקעס בזמן פרעות קישינב, ואז מגיעה העוגת טורט שאי אפשר לבלוע בלי פתיחת לסתות של 34 אצבעות- ואז מגיע האמבולנס.
אצלנו במשפחה, לא היית קם מהשולחן לפני ששמעת את המשפט: "קליר! קששש! קליר!! קששש! שעת המוות- שתיים וארב—רגע רגע.. יש דופק! נו, מלודז'ינוב! מה? עוד פעם צ'ולנט? מה יהיה?? תקשיב חמוד, אין לי בעיה להחיות אותך כל שבוע, יש לי בעיה לכתוב כל שבוע בדו"ח: "מלודז'ינוב"! בוא נתחלף פעם אחת: אני אחטוף התקף לב, אתה תאיית את השם שלך!"
בגיל 13, לבר-מצווה, כל הילדים בכיתה שלי היו צריכים לבחור: או טיול לדיסנילנד, או משחק אטארי עם ספייס-אינביידרז. לי נתנו לבחור: או צינתור באיכילוב, או מעקפים בהלל יפה. משבר אמצע החיים במשפחה שלי מתחיל בגיל שבע עשרה, ונגמר בגיל שבע עשרה ושבוע, ברגע שאנחנו מגיעים רשמית לאמצע החיים- והכל בזכות האוכל של סבתא חנה. ואפילו שלא יכולת לסיים אצלה צלחת צימעס בלי קרדיולוג צמוד- אני עדיין מעדיף את האוכל שלה על פני בשר מן הצומח.

יכול להיות שאתם לא יודעים את זה, שמה בטבעול, אז תנו לי להאיר את עיניכם: בשר- לא צומח. לא לא. בשר זז. בשר עושה "מוּוּ", בשר עושה "אי-או", בשר עושה "חררררר".. בשווארמה של ברדוגו בשר עושה "אייייי!! עזוב אותי!! אני אחזיר ת'כסף עד מחר!! נשבע לך!!" אבל הוא לא צומח!! לא משנה כמה תטיילו בחיק הטבע, אנשים, בשום מקום לא תראו עדרי כבשים מלחכים שדות של גוּלש. לא תראו ג'יראפות קוטפות אנטריקוטים מהעץ בהרי הקצ'קר. בשר, למקרה שלא ידעתם, מחובר לאורגניזם, שלא ממש מעוניין להיפרד מהבשר שלו- אלא אם כן מציעים לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. בגלל זה יש בעולם צמחונים, בגלל ההצעה הזאת. יפה מאד. אבל מאיפה הבאתם את ה"בשר מן הצומח"? יש כאן הצהרה קטנה, לא? "אנחנו לא מוכנים להרוג חיות, אבל נורא בא לנו לאכול בשר. זה טעים. שווארמה יותר טעימה מברוקולי. אז הבנתם את השיגוע? אנחנו ציבור שמחרים סוג מסוים של אוכל, אז הוא אוכל אוכל שהתחפש לאוכל שאותו הוא מחרים." לא גדול? שומרי כשרות, למשל, כבר עלו על הרעיון הזה. מכירים את האוכל הזה- שרימפסים כשרים? נשבע לכם, יש דבר כזה. שרימפסים- כשרים. לוקחים זהבון, שזה דג שמייבאים במיוחד ממשחטת רכב בקלקיליה, מקפלים אותו סביב עצמו בתנוחה עוברית עד שהוא נראה כמו דג שעובר קשירת טחורים, מפזרים לו פורמייקה מלמעלה, ומטגנים אותו בשמן ברקסים. יש לזה טעם של קלקר מוקפץ באופטלגין, וזה עולה כמו שמונים לובסטרים. אני לא מבין מה ההבדל בין שומר מסורת שאוכל שרימפס כשר, ובין שומר מסורת שבועל בובת מין מתנפחת בצום גדליהו, כדי לשמור על טהרת המשפחה. לא מצליח למצוא דוגמא הפוכה אצל חילונים. ראיתם פעם חילוני מנסה כאילו- לשמור מסורת? איך עושים את זה? שמים על הראש חתול שחור שיהיה עלק- שטריימל?! מעשנים בשבת, אבל נובלס? נוסעים בשבת, אבל בסוסיתא?
לא חשוב, אנשים טובים. לרגל השנה החדשה אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה כמובן לסבא יעקב שלימד אותי כיצד לספר סיפור, ולסבתא חנה שלימדה אותי כיצד לבשל בישול. שניהם הצליחו קצת יותר מדי, אבל לא חשוב. כולנו יהודים.
שני האנשים המתוקים האלו הלכו לעולמם בשלהי שנות השמונים, ואין כמעט יום בו אני לא חושב עליהם, ומקוה שאם יש אינטרנט בגן עדן, הם גאים היום בנירצ'יקל שלהם ואומרים זה לזו בחיוך פולני: "א נאחעס אין קפאלה": נחת בראש. מתגעגע, נירצ'יקל

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

מגן תחתון שעטנז

אם יום אחד ינחת כאן חיזר ויצטרך להגיש דו"ח תצפית למפקדה שלו, שיתבסס רק על הפרסומות שהוא ראה בטלויזיה שלנו- הוא יחזור ויספר שהמין האנושי מורכב מגברים ונשים; כל מין עסוק בפעולה עיקרית אחת: הגברים מבטחים מכוניות בלי לצאת פראיירים, הנשים מחליפות מגן תחתון כל רבע שעה. זהו.
מה קורה כאן, אפשר להבין? כמה פרסומות למגני תחתון אנחנו יכולים כבר לספוג בחודש?? גם לנו יש סף ספיגה, והוא הרבה יותר נמוך מאולוויז לייט, או אולוויז טורבו! למה זה מגיע לנו, הדבר הזה?? בנות, אתן חושבות שלנו אין הפרשות? תארו לעצמכן שבאמצע גמר הישרדות, היה מפציע לכם על המרקע יוגוסלאבי שמן עם שערות על השיניים ומספר לכם שהוא יבש ובטוח עם "טחור שמח", משחה מספר אחת לטחורים חיצוניים!  ולמה כל הפרסומות האלה נראות בדיוק אותו דבר? תמיד מדברים שם על "הנוזל". זה נוזל, לא דם, חס וחלילה: נוזל. ותמיד הוא כחול, הנוזל. ברור. תמיד בוחרים לפרסומות האלו דוגמנית שנראית ממש אינטלקטואלית, כשהיא מדגימה לנו איך ה"נוזל" נספג והופך לג'ל- זה באמת קונץ, לדמם, נכון? ולמה כל הנשים בפרסומות האלה לובשות לבן כשהן במחזור? זה מין "אונה לכם" לטבע? לעשות לו דווקא? כמו לשבת על מיטת מסמרים כשאתה הודי עם טחורים, לא?
לפני כמה שנים הוקמה סוכנות פרסום חרדית בשם "רעיון מקורי", שמתמחה בתצוגות אופנה לעולם החרדי בלבד, עם דוגמנים ודוגמניות חרדים וחרדיות. סיפור אמיתי! חמודים. אני רוצה לראות אותם עושים פעם אחת פרסומת צנועה למגן תחתון. אולי מהם תבוא הגאולה? מוכנים? לייט, קאמרה, אקשן:

פייד אין.
דמות מוסתרת בצללית יושבת על כסא, בצניעות. על הקיר תמונה של הרב כדורי. על השולחן פסלון של ברוך גולדשטיין.

קריינית: אני תמיד בטוחה עם שעטנז.

החדר מואר, ואנחנו מגלים את מרגלית הרשפי יושבת על כסא, לבושה חצאית ג'ינס ומחייכת. היא מעפעפת, עושה "פוּ" חמוד ומעיפה את הצמה מהמצח לקרקפת.
עוד חיוך.
מרגלית קמה ומתמתחת בתנועה אירוטית מפונקת. היא מחליקה יד על חצאית הג'ינס ומסתובבת אלינו.

מרגלית: במקצוע שלי אני חייבת להראות טיפ-טופ, עשרים וארבע שעות ביממה.

המסך מתפצל לארבעה חלקים, ואנחנו רואים בכל חלק פעילות אחרת של מרגלית במהלך היממה: עוקרת מטע זיתים ליד שכם, זורקת בלוקים על חיילים, רוקדת הורה בבית אל ומדביקה כרוזי חזיר בחברון.

מרגלית: הבעיה היחידה היא, שהמגן-תחתון שלי לא תמיד עומד בקצב.

מרגלית נישאת על כתפי מאמינים בסלואו-מושן. פניה מביעים אי-נעימות. היא מנסה כל הזמן ליישר את החצאית. אחד מנושאיה מניח רגע את היד על כתפו, ומגלה כי היא ספוגה נוזל כחול. מרגלית מחייכת במבוכה. המתנחל מעווה את פניו וזורק עליה בלוק. מעריץ שני קושר לה תפילין לפה ומעריץ שלישי מביא לה נאגחה למוח עם ספר תורה אקסרה לארג'.

מרגלית: מגני התחתון בהם השתמשתי עד היום, הצליחו לשמור אותי יבשה במשך מספר שעות, אולם רק עם "שעטנז" אני יכולה לשמור גם על טהרת המשפחה!

אנימציה תלת מימדית של מגן תחתון שעטנז: רפידה לבנה עשויה מגילת קלף ועליה פסוקי תהילים. במרכז הרפידה בליטה בצורת מזבח, וכנפי מלאכים האוחזות את שולי התחתונים.

מרגלית: רק לשעטנז מרכז ספיגת נוזלים כשר, הלוכד את הנוזל, מענה אותו, שורף אותו ומאדה אותו. כך אני יכולה להישאר יבשה ובטוחה בכל זמן…

מרגלית שוב על כתפי המעריצים. המעריץ מביט בחולצתו ורואה כי הכתם נעלם. מרגלית מביטה בנו וקורצת בשובבות.

מרגלית- ובכל מקום…

מרגלית מפשפשת בין רגליה ושולפת זוג כנפי מלאכים. היא ממריאה אל על, לכיוון המסגדים בחברון, מדביקה כרוזי חזיר על ראשי המואזינים, ונעלמת לשמים. לוגו "שטענז" מופיע בשמיים, מלווה בקריינות:

שעטנז. עד טיפת דמך האחרונה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

באג לייף

כל אחד מאיתנו כבר הפנים מזמן שהוא חי ב"ארץ להיפך". ארץ שנראית הפוך משאר העולם, חושבת הפוך ממנו ובמיוחד- מתפקדת הפוך ממנו. אולי זה קשור למשהו בגֶן היהודי שלנו: בכל שאר העולם אנשים מקוים שאולי, איכשהו, מתישהו.. יהיה טוב. אצלנו לא מתלבטים: אצלנו יודעים. בוודאות מוחלטת: יהיה חרא. הכל אצלנו בנוי על הידיעה שיהיה חרא. קחו למשל את הבישול היהודי: בכל שאר העולם אנשים מעבירים חיים שלמים כדי לגדל את הדג הנכון, ליישן את נתח הבשר הנכון, לגדל את הענב הנכון באור הנכון כדי להשביח את היין הנכון.. רק אצלנו יודעים: הבשר הוא פאלש פילה, הדג הוא קרפיון מעוך מתקופת היורה, היין הוא יין פטישים. לכן הבישול היהודי מתמחה לא בהבלטת טעם האוכל, אלא בהדחקה שלו: אם ניקח את הבשר הסיבי, הזול והעגמומי ביותר באטליז של יענקל השוחט, נוסיף להן קצת תפוחי אדמה ניאנדרטליים, כמה גרגירים ומעיים מפוחלצים, ונבשל אותם ארבעים שעות רצוף – נקבל צ'ולנט שיהיה מספיק חם, עד שנשכח ממה הוא בעצם עשוי. אם ניקח את הדג המעאפן בעל הריח הכי נורא, ונבשל אותו ברוטב מספיק חריף- נקבל חריימה שתשכיח מאיתנו את הדג, בגלל ששעה לאחר האוכל עדיין ננסה לכבות את השריפה בלשון. מצד שני, אם אנחנו יודעים בוודאות שהכל יהיה חרא, זאת אומרת שיש לנו משהו ודאי בחיים! אנשים צריכים ודאות בחיים, ואצלנו היא קיימת בכל פעם שאנחנו נדרשים לנפק תחזית כלשהי, בכל נושא שהוא: שיחות השלום יכשלו. ביבי ואבו מאזן לא מסוגלים לפתור את הסכסוך בין חומוס אבו גוש לחומוס אחלה, אין מצב שהם יביאו שלום למזרח התיכון. רואים? כמו שאמרתי: יהיה חרא. ומזג האויר: יהיה חם, ואז יתחמם, ואז הביל, ואז חם יותר, ואז אפילו יותר חם, ואז גבעתיים תתמוסס לה וכותב שורות אלו יתאדה בסערה השמימה. ובקיץ הבא?  חם יותר. הנה, שוב: יהיה חרא. יהיה ממש, ממש חרא.
אבל יש גם ניצוץ אופטימי בסיפור, כי לפעמים הידיעה הזאת נותנת לנו תקוה: כשאתה בטוח תמיד שיהיה חרא, כל הפתעה היא רק לטובה! מי לא זוכר את מה שקרה לפני עשר וחצי שנים, כשהגיע המילניום? כל העולם דיבר על באג אלפיים. כדור הארץ היה באטרף. מה יהיה?? המחשבים יקרסו, לא יהיה חשמל! נפתח ברז: במקום מים יצא לנו עמבה, נלך לשירותים: במקום דץ יצא לנו דצה!! ההבדל הגדול בינינו לשאר העולם, היה שבכל שאר העולם אנשים שיקשקו מבאג אלפיים- בישראל כולם התפללו לבאג אלפיים. לא היה כאן בנאדם אחד בלי קומבינה: "בוא נראה. אני עכשיו באוברדראפט של שמונה עשרה אלף ויש לי חמישים אלף בפק"ם, אז בשלושים לדצמבר אני מושך את כל הפק"ם, מחביא מתחת לבלטות, יום אחר כך- שלאח!- הבאג מוחק לי האוברדראפט! אני מחכה יומיים, מפקיד את החמישים אלף ויש לי פלוס! הה? ואז אני מביא קפיצה למשרד הרישוי, ומגלה ש- זלאחש!- הבאג מחק לי את השלילה והנקודות והנהיגה מונעת! משם אני נותן קפיצה לטאבו ומגלה ש-הופה!- הבאג רשם על שמי את טירת נויישוונשטיין בהרי בוואריה הגרמנים!! ואז אני מציץ בראי, ורואה ש-טה-דאאאאם!-הבאג החליף לי סופסוף את הפרצוף! יס!! אני גבוה!! אני יפה!! אני קלאודיוס! ואז אני נכנס למיטה ומגלה שם את מי? קלאודיה שיפר!! סטגאדיש! ברוכה הבאה בצל… קורתי, קלאודיה. איך… איך הפכת להיות הבאג שלי בדיוק? מה?? אההההה, אני הבאג שלך, אני מבין.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה