הסיפור המוזר על התלמיד של פרויד שרצה לפוצץ עננים

אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר.
ובחלומי, והנה אני נמצא על גבעה גבוהה וירוקה, יושב בראש מכשיר משונה העשוי ממספר צינורות מתכת ענקיים, מופנים לעבר השמיים. אני זוכר מכונית שרד שחורה ומיושנת שמתקרבת למתקן באיטיות, ועננים. המון עננים. החלום לא התרחש בישראל.  בחלום יש לי שיער כתום, קצוץ. מה עוד? לא זוכר.
בשלב כלשהו איבדתי את השליטה על המכשיר, ובשיא הסחרחורת עשיתי מה שכל חכמולוג עושה כשהוא נקלע לצרה: התעוררתי.
בדקות הראשונות לא הבנתי מה בעצם חלמתי, אבל היתה לי הרגשה שראיתי פעם את המכשיר המוזר זה איפשהו. צינורות ברזל ענקיים מופנים לעבר השמים.. ראיתי את זה פעם! בקולנוע? בטלויזיה? מאיפה המכשיר הזה כל כך מוכר לי, קיבינימאט?
עוד דקותיים עברו, ואז נפל לי האסימון: Cloudbusting, הקליפ המדהים לשיר הידוע של קייט בוש מתוך .Hounds of love זוכרים? הקליפ ההוא, משנת 85, עם דונלד סאת'רלנד? יפה. זה מה שחלמתי: אני קייט בוש, משחק/ת בקליפ היפהפה הזה, אותו יצרה יחד עם טרי גיליאם, שדווקא לא ביים אותו: הבמאי הוא ג'וליאן דויל, מכר ותיק של גיליאם, שערך את "בריאן כוכב עליון" והיה אחראי על האפקטים המיוחדים ב"ברזיל" של גיליאם.
מאז שראיתי אותו לראשונה, הקליפ הזה לא יצא לי מהראש. היה שם סיפור עצוב ויפה על קשר בין בן לאביו, המדען האקצנטרי, על מתקן ענק מוזר להורדת גשם שמצליח לדחוס עננים ולגרום להם "להתפוצץ", ועל סוכנים מרושעים של משטר אפל שעוצרים את האב המדען לפני שהצליח להוציא לפועל את תוכניתו- אותה כמובן מצליח הבן הקטן (קייט בוש) להגשים. קליפ מוקפד, מרגש, מותח. התחושה הכללית היתה של טריילר לסרט מד"ב שמעולם לא הופק, והסגנון הכללי של הקליפ היה מאד שונה מהקליפים האחרים של קייט בוש- שתמיד הערצתי כזמרת, והרבה פחות כשחקנית, בשל נטייתה הבעייתית למלודרמטיות יתר, שהצליחה לחרב לא מעט קליפים לשירים יפים שלה (ע"ע Army Dreamer).
הרבה שמועות התרוצצו סביב הקליפ הזה, קלאודבסטינג. אבל בשנות השמונים לא היה גוגל- ולכן פיספסתי את הפרט החשוב ביותר: השיר מבוסס על סיפור אמיתי- סיפורו של וילהלם רייך, פסיכולוג, פסיכיאטר- ויש סבורים שגם פסיכי. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא היה תלמיד של פרויד והגיע להישגים אקדמאים רבים, אבל בשנות השלושים התרחש אצלו משהו דרסטי: רייך טען שגילה צורת אנרגיה חדשה, לא פחות. הוא קרא לה "אורגון", טען שהיא מקיפה כל יצור חי, ובנה בגרמניה מכשירים מיוחדים לריכוז אורגון. הוא טען שניתן לרפא סרטן בעזרת האנרגיה הזו, לחולל שינויים במזג האויר (ללא צורך בשלמה ארצי) ואפילו להמטיר גשם על איזורים מוכי בצורת בעזרת ה"קלאודבאסטר"- מכשיר גדול לצבירת אורגון שמסוגל- על פי רייך- לרכז עננים מעל אזור מסויים, ולהמטיר גשמים. המכשיר עצמו בנוי דומה מאד למכשיר בקליפ, אגב:


הממסד המדעי קיבל את טענותיו של רייך בגיחוך. בשנת 33 עלו הנאצים לשלטון ורייך ברח מגרמניה. הוא נדד מספר שנים באירופה, חי באוסלו ובזמן מלחמת העולם השניה עבר לארה"ב, כשהוא נרדף ע"י הממסד המדעי, הנאצים- ובעצם מי לא. כאן היתה אמורה להגיע המנוחה והנחלה- אולם היא לא הגיעה. רייך המשיך לפתח תאוריות לגבי אנרגיית האורגון, ויצר לעצמו אויב עיקש חדש: ה-FDA, ארגון התרופות והמזון האמריקאי. הארגון הזה עקב בדאגה אחר ניסוייו של רייך, ובשנת 47 הודיע רשמית: אנרגיית האורגון אינה מוכרת כשיטת ריפוי, על רייך להפסיק לבצע את הניסויים.

רייך לא הפסיק, ובכך הסתבך עם החוק: הוא נאשם בביזוי בית הדין. במהלך משפטו הוא התעקש לייצג את עצמו ושלח לשופט את כל כתביו. בשנת 1953 רשם לעצמו הישג חשוב, כאשר הפעיל את הקלאודבסטר שלו בבנגור, מיין (המחוז האהוב על סטיבן קינג) בעקבות בקשת חקלאים שסבלו מבצורת קשה. המכשיר הצליח להמטיר גשם שהציל את יבול האוכמניות של אותה שנה, אולם את ה-FDA זה ממש לא עניין, ובטח לא את בית המשפט: וילהלם רייך נשלח לשנתיים מאסר. עונש מדהים בחומרתו לאדם שלא פגע באף אחד, ורק התעקש על קיומה של תגלית כלשהי, מדוייקת או לא מדוייקת. בעולם בו אנשים מאמינים בישות דמיונית שמסוגלת לדעת אם אכלת ביום כיפור, ומתעקשים לדחוף פתקים לקיר ירושלמי ולנסות לתקשר עם אותה ישות- לא נשמעים לי המחקרים של וילהלם רייך מוזרים יותר מדי. בנו הקטן, פיטר, התגעגע אליו וציפה ליום השיחרור שלו, אבל זה לא קרה: מספר ימים לפני שיחרורו מהכלא, וילהלם רייך מת בכלא מהתקף לב.
בשנת 1973 הוציא לאור בנו פיטר את "ספר חלומות"- ספר המספר על מחקריו, מעצרו ומותו של אביו, וזהו הספר שהיווה את ההשראה לשיר של קייט בוש:

I still dream of Orgonon.
I wake up cryin'.
You're making rain,
And you're just in reach,
When you and sleep escape me.

You're like my yo-yo
That glowed in the dark.
What made it special
Made it dangerous,
So I bury it
And forget.

But every time it rains,
You're here in my head,
Like the sun coming out–
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

On top of the world,
Looking over the edge,
You could see them coming.
You looked too small
In their big, black car,
To be a threat to the men in power.

I hid my yo-yo
In the garden.
I can't hide you
From the government.
Oh, God,
I won't forget.

'Cause every time it rains,
You're here in my head,
Like the sun coming out–
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

And every time it rains
You're here in my head
Like the sun coming out.
Like Your son's coming out.
Ooh, I just know that something good is gonna happen.
And I don't know when,
But just saying it could even make it happen.

Ooo-ohh, just saying it could even make it happen.

Your son's coming out.
Your son's coming out.

וזה המקום להדגיש: אין לי מושג אם אכן ישנה צורת אנרגיה בשם אורגון. יכול להיות שהיא אינה קיימת, יכול להיות שהיא קיימת והעולם עדיין לא בשל להכיר בקיומה- אבל זה לא הענין. הדבר העצוב והמגוחך בסיפור מעצרו של וילהלם רייך היה הצורך האכזרי של הFDA להכחיד עד תום את מחקריו: עשרות מכתביו נשרפו, משל היינו בימי הביניים ולא בדמוקרטיה מערבית, וכל זה רק הופך את הקליפ הנפלא הזה למרגש יותר בעיני: הסיפור היפה ביותר בתוך הסיפור המשונה הזה: סיפורו של פיטר רייך הקטן, בנו של וילהלם רייך שמתעקש להאמין באבא החכם שלו, האבא שנלקח על ידי אנשי הממסד לכלא, ולא חוזר. כן אורגון, לא אורגון- הסיפור הזה עדיין עצוב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 8 תגובות

אוהלי הידברות

אחת הטרגדיות הגדולות של מדינת ישראל- מעבר לליברמן, גימל יפית וסרטים של עמוס גיתאי- היא הפער הבלתי נתפס בין הצורך האובססיבי שלנו לדבר, ובין העובדה שאנחנו לא ממש יודעים לדבר. בכל הפופוליטיקות שלנו אנחנו רואים אנשים עצבנים מטיחים זה בזה זה את המנטרה: "סליחה, סליחה, אני לא הפרעתי לך לדבר אז אתה אל תפריע לי לדבר" במקום פשוט.. לדבר, כי את זה אנחנו לא באמת יודעים לעשות: אנחנו יודעים לקלל, אנחנו יודעים לסמס, אנחנו יודעים לטקבק11111, וכשסוף סוף מתחשק לנו ממש לדבר- אנחנו לא בדיוק מדברים, אנחנו מִידברים. ואיפה אנחנו מידברים? ברור, באוהלי הידברות. חילונים ודתיים, יהודים וערבים, חרגולים וחצילים– יושבים באוהלי ברזנט באמצע אוגוסט בלי מזגן, וטוחנים את השכל אחד לשני.
מה הקטע שלנו עם אוהלים, אתם יכולים להסביר לי? כל פעם שאנחנו רוצים לעשות משהו חינוכי בארץ הזאת- אנחנו עושים אותו בתוך אוהל. מחנה גדנ"ע- באוהלים, יום שדה- באוהלים, ארוח מסורתי במאהל בדואי- באוהלים. בכיתה ו' העמיסו אותנו פעם על קומנדקר של זוגלובק והסיעו אותנו שלוש שעות לנגב. נעצרנו ליד פרשת דרכים: "100 מטר ימינה- מאהל בדואי. 150 מטר שמאלה: גמל אוכל סוסיתא". לקחנו מאה מטר ימינה. במשך שעתיים ישבנו צפופים, בלי טיפת חמצן או דיאודורנט, ולא ידענו אם כבר מותר לנו להפסיק לחייך לבדואית עם הפינג'ן. באמצע האוהל ישב בדואי ישיש עם נרגילה, וחיוך מאוזן לאוזן. לא הבנתי למה הוא מחייך, עד שהבנתי: האיש הזה מקבל כסף בשביל לשבת בבית שלו, לגרבץ, ו..זהו! אפילו לדבר הוא לא צריך! זאת פרנסה! לא מעצבן אתכם שרק באוהלים בדואים אפשר לקחת כסף על ארוח מסורתי, ובבתים רגילים אי אפשר? כל החיים שלי הבית שלי מלא פרזיטים, יושבים לי בסלון, רואים ליטל בריטיין, אוכלים לי את הקרח מהפריזר, שותים לי סאוט'רן קומפורט ולא משלמים גרוש. למה לא מרשים לי לפתוח ארוח מסורתי אצלי בדירה? "ארוח אשכנזי מסורתי בדירת 2.5 חדרים בגבעתיים!"     כל אורח משלם חמישה שקלים, נכנס דרך ההול, יושב על הספה, שותה מיץ חמוציות, מעשן נובלס, קורא אסטריקס, לומד על המנהגים האנתרופולוגים של בעל הבית: לקום בצהריים, לאכול "גמדים" תות בננה, לראות טלטאביז בגיל ארבעים וחמש– מאוחר יותר הארוח כולל גם מאכלים מסורתיים ממטבחו של בעל הבית: ספגטי משקית. אורז משקית. מים משקית! בעל הבית מכנס את כולם סביב המיקרוגל המבער, ומספר אגדת עם פולנית עתיקה על מקור המונוסודיום גלוטמאט. בסוף הביקור כולם אומרים תודה והולכים הביתה. לא גדול?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

שקר הצ'אקרה, הבל הבאך

דודה שלי היא פריקית בריאות. כל בוקר היא לועסת חצי קילו סיבים תזונתיים שהמשפחה אוספת לה מהנגרייה של שרוליק הפוזל באזור התעשייה בהרצליה. אחר כך היא שותה ארבעה מולטיויטמינים, ויטאמין סי, די, אל אמ אנ או פי, כדור סידן נגד שברים, כדור פחם נגד גזים, שבע עשרה כוסות חלב- ואז היא מתחילה אימון כושר: היא לובשת טריינינג ורוד הדוק עם גרביים עד האוזניים, מצמידה את השחלות למרפקים, נכנסת למכונית שלה, נוסעת ארבעים וחמש דקות עד לפארק הירקון, מחנה ברוורס רבע שעה, עושה הליכה של ארבע וחצי דקות, ונוסעת חזרה הביתה עוד ארבעים וחמש דקות. רק אז מתחיל היום שלה.
אין רופא שלא מכיר את דודה שלי, ותאמינו לי שהיא בריאה פי חמישים מכל הרופאים שלה. מה שמעניין זה שהיא ניגשת שלוש פעמים בשבוע לרופא המשפחה שלה- אבל בכלל לא מאמינה ברפואה קונבנציונאלית. פעם בשלוש שנים, כשהיא כבר חולה במשהו- היא מתחילה לתזז בין כל המרפאים האלטרנטיביים שחיים בין קונייטרה לטאבה. הילינג, רייקי, דיקוּר, פדיקוּר, נר קינמון באוזן, נר לומינלט במעי הדק, שיאצו, שמנים ארומטיים, שמן דיזל, אקופרסוּרה, רפואה סינית, רפלקסולוגיה, פרחי באך, פרחי מוצארט, פרחי טיס- הכל הולך. מה שאני הכי אוהב אצל מטפלים אלטרנטיביים, זו השליטה המוחלטת שלהם ברזי הקוסמוס. האנשים האלו יודעים הכל. כולנו חיינו בטעות! היינו משוכנעים שצריך ללמוד שבע שנים כדי להיות רופא, שצריך להתמצא באנטומיה ולדעת איפה נמצא הלבלב ואיפה נמצא הטחול, איך עושים חוסם עורקים– איך לא קלטנו? רק פראיירים מוציאים 875 בפסיכומטרי ועשר בבגרות בתושב"ע ולומדים שבע שנים רפואה בעין כרם. אנשים נורמלים צריכים לדעת קצת לקרוא, קצת לכתוב- ואחרי חודשיים וחצי קורס אקו-פרציפלוכוּרה במכללת ברדוּגו ההוליסטית בצומת קסטינה, הם יכולים לקרוא לעצמם "מטפלים", ולקלף מאנשים 200 שח לשעה, בלי חשבונית. שזה בערך פי 12 מרופא אמיתי, דרך אגב.
כשאתה מגיע למטפל אלטרנטיבי, הוא מסביר לך שהאויב הכי גרוע שלנו זה לא המחלות- אלא הרפואה הקונבנציונאלית. עובדה שכל יום, בבתי חולים רגילים- אנשים מתים! אם כולם היו הולכים לאלטרנטיביים- הם היו חיים לנצח. היינו הולכים ברחוב ורואים מיליארדים של זקנים בריאים בני תשע מאות, עם נר באוזן ומחט בתחת. אבל בגלל שאנחנו מתעקשים ללכת לרופאים "אמיתיים" שלמדו "רפואה" ויודעים "לקרוא ולכתוב"- מגיע לנו.
מי שרוצה להיות מיליונר אלטרנטיבי, צריך לפתוח קליניקה. זה לא מסובך: אתם צריכים כמה מזרונים, קטורת של נאג צ'מפה, דיסק של לוייתן, רצוי גדול סנפיר – וזהו, פלוס מינוס. לא ממש משנה איך תקראו לטיפול שלכם- שיאצו, רייקי, רפלקסולוגיה, או שיטת תחכמוני. אתם מכניסים את הפציינט, אומרים לו לחלוץ נעליים, משכיבים אותו על המזרון, שמים לוייתן ברקע, עושים לו קצת קוצ'יקוצ'י בראש ובצוואר עם האצבעות, אומרים לו לנשום עמוק, ולנשוף עמוק, לנשום עמוק, ולנשוף עמוק– זה באמת עוזר, דרך אגב. רק מטפלים אלטרנטיבים עלו על השיטה הזאת, כי עובדה- אם לא תנשמו- אתם תמותו! ורק רופא אלטרנטיבי יודע את זה. אחרי שעה של לוייתנים וזקיר חוסיין, הפציינט שלכם כל כך תשוש נפש, שאפילו האולקוס שלו התאדה דרך הצ'אקרה המרכזית.
נגמר הטיפול. אתם אומרים לו לקום לאט לאט, בשקט, רגוע, לא להתאמץ, להזיז את יד ימין הצידה, בשלווה, בתנועה מעגלית למעלה, בלי להתאמץ, ואז למטה, בעדינות, להכניס את היד לתוך הארנק שלו, להוציא משם 200 שח ולשנע אותם לכוון שלכם. באנרגיה חיובית. אתם קובעים איתו עוד תור לשבוע הבא, וכשהוא מגיע אתם שואלים אותו איך הוא מרגיש. כאן יש שלוש אפשרויות: או שהוא מרגיש יותר טוב, או שהוא מרגיש אותו דבר, או שהוא מרגיש פחות טוב. לא לדאוג! יש לנו תשובה אחושלוקית לכל אפשרות. אם הוא מרגיש יותר טוב- אתם אומרים לו "רואה? זה עובד!" אם הוא מרגיש אותו דבר אתם מסבירים לו שרק אחרי חמישה עשר טיפולים – ואלפיים שקל – מתחילים לראות תוצאות, ושזה אומר שעכשיו הוא חייב, אבל ח י י ב להמשיך בטיפול- כי אחרת המצב מה זה יתדרדר. ואם הוא אומר שהוא מרגיש פחות טוב- אתם מסבירים לו שזה מצויין, כי זה מראה שהגוף שלו מגיב לטיפול! מבחינתכם, זה גם הסיכוי היחידי שבו הטיפול שלכם יהיה אפקטיבי- כי אם הוא יפסיק לבוא אליכם, הוא באמת ירגיש יותר טוב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | 4 תגובות

יאללה דרבוקה

 

ולפעמים נמאס לנו. לפעמים אנחנו מבינים כמה הכל עלוב. הרעש, הבלגאן, הערסים, הפקקים, חמסין בדצמבר, פסטיבל מספרי סיפורים ברבע לארבע בבוקר.. לא יודע מה אתם עושים כשנמאס לכם- אני יודע מה אני עושה: אני אורז תיק גב, פאוץ', מגבת, שנוקרל, בגד ים, קרם שיזוף, שלוש חולצות והמון אימודיום- ונוסע לסיני.
נכון, כבר שנים יש התראות. נכון, הן נקודתיות. לא רק נקודתיות- הן אפילו קונקרטיות, שזה הרבה יותר מפחיד: כי נגד התראה נקודתית יש מה לעשות: אתה משתזף על דיונה בראס השטן ונופלת עליך התראה נקודתית? זה פשוט: זוז מטר, והגעת לנקודה חדשה. יש המון המון המון נקודות בסיני, אין מצב שכולן יותראו בו זמנית! אבל נגד התראה קונקרטית עוד לא מצאתי מה לעשות, בעיקר בגלל שאין לי מושג מה זה בעצם "קונקרטי". לא חושב שיש באמת מילה כזאת. נראה לי שהמציאו את המילה הזאת במטה ללוחמה בטרור. זה, אולי, הדבר המשמעותי היחידי שהמטה הזה עשה עד היום. שנה אחר כך הם החליטו לשדרג את עצמם והמציאו את השוס: ההתראה הקונקרטית. ההתראות המגוחכות האלו מתרסקות פעם אחר פעם על דיונת המציאות, ממש כמו ההתעקשות שלנו להגיע מתישהו למונדיאל: לראיה, עד היום נחטפו בסיני בדיוק אפס ישראלים, אבל למרות זאת, בכל פעם שהמטה ללוחמה וגו' משחרר לאויר עוד התראה מפוברקת, לחץ הדם של הטוקבקיסטים הותיקים ביותר מרקיע שחקים: "שמדינת ישראל לא תעזור להם, לחארות הסמולנים והסטלנים!! רוצים להיחטף- שיחטפו על חשבונם, ושלא יבואו בטענות שלא משחררים אותם!" כמובן שאת שאר החטופים הישראלים- גלעד שליט, למשל- הממשלה שלנו משחררת אחת שתיים, וכמובן שבפעם האחרונה שסיני הוזכרה בקונוטציה טרוריסטית אנטי-ישראלית, נורו מתוך סיני רקטות לעבר אילת– מה שחייב לדעתי את המטה ללוחמה בטרור להזהיר את הישראלים בסיני מהסכנה הנשקפת לחייהם באילת ולהפציר בהם להישאר בסיני, לא?
בניגוד למה שניתן להסיק מהשורות האחרונות, אני דווקא מאמין להתראות של המטה ללוחמה בטרור: אני מאמין באמונה שלמה שבכל פעם שאחוז התפוסה במלונות באילת יורד מתחת לשמונים- שלאח! איזשהו אוליגרך אילתי קונקרטי מרים טלפון קונקרטי למישהו קונקרטי במטה ללוחמה בטרור, שמשחרר מיד איזושהי התראה קונקרטית, גוזר לעצמו קופון קונקרטי ומשקיע אותו בנדל"ן קונקרטי זה או אחר. ובאמת, למה לנו לחצות את הגבול, להגיע לגן עדן קסום ונקי, ולשלם 50 ₪ עבור לילה בבונגלו מקסים על שפת ים סוף, מטרים בודדים מהנופים- העל והתת ימיים- היפים בעולם, אם אפשר להישאר באילת, לשלם פי עשרים ולהתפחלץ במלון נובורישי גדוש ערסים? אז יודעים מה? אל תסעו לסיני. לא צריכים ישראלים בסיני, באמת שלא. זו בדיוק היתה הבעיה בסיני בשנות התשעים: יותר מדי ישראלים. והיום? בזכות ההתראות הקונקרטיות, סיני הפכה לגן עדן אמיתי. מכל העולם אין כמו סיני, ומכל סיני אין כמו ראס השטן, ומכל חופי הראס- לדעתי, לפחות- אין כמו קאסל-ביץ'. ממולך קניון הוושוושי המדהים, מטרים בודדים סמוך אליך הריף היפהפה של הראס, בני אדם נפלאים מכל רחבי העולם מגיעים לשם ולא מעיקים זה על זה בפורמטים נחלאווים קולניים ומוכרים, והבדואים החביבים ביותר שפגשתי בסיני עובדים שעות כדי לתת לך את הסחלב הממכר ביותר בכל סיני, ואת המגלובה הכי שמימית שנוצרה במדבריה כלשהי. ויש שם כמובן את נסיך הראס- נור החמוד, בנם של אורלי ומטאווה, מסעד המסטול שהצליח ללכת איתי לאיבוד בכל קניון אפשרי בסיני, מוחמד החייכן שמצליח לזכור את כל מספרי הבונגלואים בהם גרתי עד היום במשך השנים, ועוד המון אנשי ופניני קסם. אבל אני מכור לחוף הזה לא רק בגלל מה שיש בו- אלא גם בזכות מה שאין בו: בחוף המדהים הזה- אתם יושבים? אין אפילו דרבוקה אחת ! וזו כבר סיבה טובה לחזור אליו שוב ושוב. ושוב.
זוכרים את שנות התשעים בסיני? היית נוסע לילה שלם באוטובוס חצות לאילת, עומד שלוש שעות בתור להחלפת כסף בסונסטה, נדחס בפז'ו בדואי עם עוד שש פקאצות וגמל, נוחת בבלו-באס בתרבין, שוכר חושה, מחליף לשרוואל ורץ לחוף, לדשדש בין הגלים. גן עדן.. רק מים, ושמים, ומלפפוני ים, וצ'אקרות, ושקט, שקט.. איזה שקט? איזה שקט?!? איך יהיה שקט אם הבדואים היו שמים לנו 48 דרבוקות בכל חושה?? מה הרעיון הזה, לפזר דרבוקות סתם בשביל האוירה, מישהו הצליח להבין פעם?? אנשים, דרבוקה זה כלי נגינה. לא מספיק לדפוק על זה- צריך לדעת לדפוק על זה!! כשארבעים רוחניקים בלי דיאודורנט מרביצים בבת אחת לארבעים דרבוקות- זה נשמע כמו גימל יפית מזייפת אורגזמה! בכלל, איפה עוד בעולם זורקים עליך סתם כלי נגינה, בלי לבדוק מקודם אם אתה יודע לנגן עליו?? אתם מבינים שאנחנו העם היחיד שמוכן לאכול את זה? נראה לכם שכשסבא וסבתא רבא שלנו יצאו לירח דבש בוינה, פיזרו להם ארבעים צ'מבלואים בלובי של ואלדורף אסטוריה, סתם בשביל הקטע?? נראה לכם שבפונדקים של קראקוב מפזרים ארבעים פסנתרי כנף, בשביל השאנטי?? לא. כי על פסנתר כנף אתה מנגן, רק אם אתה פסנתרן כנף! בסמיטריילר אתה נוהג, רק אם אתה נהג סמיטריילר!! אבל אצלנו, על דרבוקה אתה מתופף- רק אם.. נולדת. רק אצלנו, כל אחד נולד עם האמונה המוחלטת שלא משנה מה- הוא יודע לתופף על דרבוקה. אז זהו, שהוא לא. צריך להקים קבוצת תמיכה כזאת, אתם יודעים? "שלום. קוראים לי שרגא, ואני לא יודע לתופף על דרבוקה. כלומר- אני יודע להביא לה לאטמה, טגדגדגדגדם, אבל זה לא באמת נקרא מוסיקה. שומעים את זה? "שלאפ!" זה לא קוינטה, "שלאפ!" זה לא סקסטה- "שלאפ!" זה פשוט.. צ'פחה. זה לא נקרא מוסיקה- זה נקרא רעש.
למה אנחנו גברים רק על דרבוקות, לא הבנתי. למה אנחנו לא מאמינים שכל אחד מאיתנו יודע לנגן על.. נבל? אה, בטח, כי נבל זה כלי מסובך.. צריך לשים את זה בין הברכיים ולהשתמש בשתי הידיים, בלגאן, נכון? גם דרבוקה צריך לשים בין הברכיים ולהשתמש בשתי הידיים!!! לא ידעת? אז עזוב את הדרבוקה ותחזור לשנרקל, אידיוט!! שם, שם, ליד הסנפיר הענק הזה שמסתובב במים. כן, יש שם אחלה ריף.. אחלה ריף. יותר יפה מראס אבו גלום, יותר יפה מראס בן אמו!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

טוב שיש קפריסין

קפריסין הוא האי השלישי בגודלו בים התיכון אחרי סיציליה וסרדיניה; הוא משתרע על שטח של 9,251 קמ"ר ושוכן 65 ק"מ דרומית לטורקיה, 96 ק"מ מערבית לסוריה, 385 ק"מ צפונית למצרים וכ-980 ק"מ דרומית לאתונה. אה, ושכחתי עוד פרט אחד מהותי לגבי מעצמת העל הזו: היא עוזרת לנו ביומיים האחרונים לכבות את השריפה בכרמל. טוב שיש קפריסין.
כמובן שיהיו מי שיאמרו שיש לחכות עד לשוך הלהבות לפני שמתחילים להפנות אצבע מאשימה כלפי אחראי זה או אחר בסוגיית השריפה המזעזעת הזאת, אבל רוב האנשים האלו יודעים היטב מדוע הם לא רוצים אצבעות מאשימות. בארץ הספינים השובבה בה אנו חיים, ברגע שהאש תכבה- יועץ תקשורת פלמוני יחליט שהערבים עשו את זה- השריפה הרי התחילה בעוספייה, לא? ועוספייה הוא אמנם ישוב דרוזי שזה לא בדיוק "ערבים", אבל למי אכפת. למי אכפת גם שבעוספייה- ישוב שנמצא בתוך חורש של מאה אלף דונם- אין אף כבאית אחת? לאף אחד. תעשיית השמאלץ כבר עובדת שעות נוספות והופכת את האסון הזה למכת גורל בלתי נמנעת, אסון טבע נייטרלי לחלוטין, שעתו היפה של העם שיודע תמיד להתאחד בעת צרה או בעת צרעת- ולא, חלילה, לאחד המחדלים הגדולים שהיו כאן מעולם. ולא, לא צריך לחכות עד שהאש תכבה כדי להצביע על אלי ישי, השר הגזען, חשוך ועלוב נפש הזה ולומר בפשטות: אתה. אתה אחראי על התקציב לשירותי הכבאות המגוחכים הניתנים בארץ הזאת, אתה בחרת שלא להעביר מאה מיליון מתוכם לכבאים. ולכן אתה אחראי למותם של אותם ארבעים צוערי שב"ס שיכלו להינצל אם היה לנו ציוד כיבוי מתאים. למה לא היה לנו ציוד מתאים? למה לא קנינו מטוס כיבוי שמסוגל ממש לכבות שריפות? למה אפילו היום- 24 שעות לאחר פרוץ השריפה- ישנן חברות פרטיות שמעוניינות לתרום עשרות טונות של חומרי כיבוי- ואין להם עם מי לדבר, כי כל נושא כיבוי האש במדינה הזו מנוהל גרוע יותר מדלפק סביח. אבל אלי ישי ימשיך לישון טוב בלילה, אני בטוח. מי שמסוגל לגרש ילדים שחטאם העיקרי הוא שלא נולדו יהודים, ימצא ודאי דרך מתוחכמת להסיר מעצמו את האשמה גם במקרה הזה.
פעמיים בחיי נזקקתי לשירותי כיבוי בארץ: פעם אחת, בשנת 1998, כאשר מצית דקלים סדרתי הצית דקל ברחוב שלי בגבעתיים. הדקל התלקח במהירות מדהימה, השכנים התפנו מהבנין בזריזות ובצורה מסודרת, ומי לא בא? נכון, מכבי האש. כלומר- הם הגיעו, אחרי חצי שעה, אבל האש כבר כבתה מעצמה בזכות מספר שכנים חרוצים ואי אילו דליי מים זמינים. המרחק מתחנת הכיבוי לרחוב שלי, אגב, הוא שתי דקות נסיעה בדיוק.
הפעם השניה היתה אפילו יותר מופלאה: במהלך נסיעה מרמת השרון לנתיבי איילון, לפני 11 שנים, חשתי לפתע בריח שרוף עולה מהאופנוע שלי. עצרתי בחריקה וראיתי את החלק האחורי של האופנוע עולה בלהבות. הספקתי לברוח מהאופנוע בערך עשר שניות לפני שהוא התפוצץ ונשרף לגמרי. דקה לאחר מכן עצר נהג אדיב בשולי הדרך, שלף תרסיס כיבוי וכיבה את האופנוע- ושעה ורבע מאוחר יותר, בעודי יושב ומחכה לגרר, הגיע למקום רכב כיבוי אש (שלא הזמנתי) שהכיל מתנדב בן מאתיים וילדון מחוצ'קן מצופי אש, ששפכו עוד דלי מים על שרידי האופנוע והמריאו לעבר האופק. כעבור חודש הגיע אלי מכתב, ובו דרישה לתשלום 246 ₪ עבור "שירותי חילוץ וכיבוי", למרות שאף אחד לא חילץ לי דבר ולא כיבה לי כלום. נסו לדמיין שוטר שגובה מכם 246 ₪ עבור הגשת תלונה, או מנקה רחובות שגובה מכם כסף עבור ניקוי הרחוב. מסקנה? בישראל- מניח מישהו במשרד האוצר- כיבוי אש הוא סוג של תחביב, עיסוק מהצד, לא באמת פעילות לשעת חירום. משהו כמו קומיקס, תסריטאות או כל דבר אחר שאני עוסק בו. למען הסר ספק: אין לי דבר נגד הכבאים עצמם! אלו אנשים אמיצים שמקריבים את חייהם למען יצורים מיותרים כמוני. יש לי הרבה נגד העובדה שאף גוף ממשלתי לא מנהל אותם בצורה תקינה, רק בגלל שהמוצר שהם מספקים לא יורה באף אחד. אז נכון, מר אלי ישי, אולי לא זו העת להפנות אצבע מאשימה כלפי מי שלא העביר תקציבים לשירותי הכיבוי, ודאג להעביר את אותם התקציבים להתנחלויות או ישיבות, כדי שעוד אלפי משתמטים יוכלו ללמוד על חשבוננו על דינה של ביצה שהוטלה ביום טוב. אבל אני בכל זאת רוצה לשאול אותך, מר אלי ישי: איך אתה ישן בלילה?

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 8 תגובות

קדושי זגלמביה

מאז שנות השמונים העליזות אני מעריץ מושבע של סטיבן קינג. לא החלטתי מי מקומם אותי יותר: אנשים שקוראים לו "סטפן קינג", או אנשים שקוראים לו "סופר אימה". כי לקרוא לסופר נפלא כמוהו "סופר אימה", זה בערך כמו להתייחס ללורי אנדרסון כאל "ההיא ששרה על סופרמן", או לפטור את מאיר אריאל ז"ל כ"ההוא ששר על הנחש". סטיבן קינג איננו "סופר אימה"- סטיבן קינג הוא סופר. סופר נפלא, מדוייק, מצמרר, רגיש, מצחיק (לעיתים קרובות)- ונכון, רוב הספרים שלו משוטטים במחוזות האפלוליים של הנפש, הדיכאון והמוות. אבל גם כאשר הוא מפחיד- הפחד הזה לעולם לא מתקיים ללא סיבה, הוא כמעט תמיד מהווה דימוי מתוחכם זה או אחר שנוגע בנפש האדם ובצורך שלנו להתמודד עם פחדים, הדחקות, חרדות, סיוטים וחולשות.
לפני מספר שנים קראתי בעיתון טור של חבר, שסיפר על סיטואציה עצובה, טעונה ומעניינת: הוא וזוגתו לשעבר נפגשו למשך מספר שעות, לאחר שלא ראו זה את זו זמן רב, כדי לקבור את כלבם המשותף. בדחף של רגע, החלטתי לקחת את הסיפור הזה, לשנות אותו ולהפוך אותו לתרגיל כתיבה: מה היה קורה אם סטיבן קינג היה כותב סיפור קצר על פי הנושא הנ"ל? כעבור מספר שעות צץ לו הסיפור "לקבור את סושי".
כשאני קורא אותו שוב היום, ברור לי לגמרי שיש כאן נסיון מאומץ (ולעיתים מאולץ) לכתוב כמו מישהו אחר, פלוס גודש דימויים ומה לא- אבל אני אוהב את התוצאה, בעיקר כי מבחינתי מדובר עדיין באיזשהו תרגיל כתיבה. סוגיה אחת לא פתורה היא שם הסיפור: "לקבור את סושי" הוא שם ישיר מדי, לטעמי. אם יום אחד הסיפור הזה יצא לאור, אני חושב שאשנה את שמו ל"קדושי זגלמביה"- שלט שניצב באמצע יער בן שמן, בדרך למודיעין. יש משהו מסתורי בשלט הזה, היות ואף אחד לא הצליח להסביר לי מי היו קדושי זגלמביה ולמה החליטו להנציח אותם דווקא באמצע שום מקום. אבל אנחנו סוטים מהעיקר, המחווה הקטנטונת שלי לסטיבן קינג:

לקבור את סושי

באחת ורבע החל לפתע הסאמסונג של אפרת לזמזם את "להשתטות לפעמים" של גבי שושן.
בימים כתיקונם, הרינגטון הזה היה משחרר אצלה חירחורי צחוק בלתי נשלטים:
"אז נקנה מאתיים גרם גבינה"? הללו? מי כתב את השורה ההזויה הזאת ומה בדיוק הוא הסניף באותו בוקר?? אבל אותו יום שישי לא היה יום כתיקונו, וגם חצי השנה שקדמה לו לא היתה כתיקונה: הרינגטון הזה שייך לעומר, לא לאף אחד אחר- וכבר חצי שנה שהוא לא יצר איתה קשר.
כלומר: יצר קשר, בטח שיצר קשר, אבל לא בצורה ישירה: עורך הדין האידיוט שלו התקשר לעורך הדין הדביל שלה, היו להם שבע-שמונה פגישות ברבנות שלא יצא מהן כלום, חליפת אימיילים מגעילה, תוקפנית ועקרה- כמו חיי הנישואין שלהם, אם מתעקשים להתפייט. אבל מאז שעומר עזב את הבית ושכר את החושה ההיא בכפר ויתקין, עם כל המריבות והדמעות והבלגאנים, על כלל אחד הם הצליחו לשמור: הוא לא מתקשר אליה יותר. לא בפלאפון, לא בבזק, לא בווקי-טוקי עשוי משני גביעי קוטג' עם חוט, נאדה. היא לא רוצה לדבר איתו, והוא לא רוצה לתת לה גט. נורא פשוט.
לאחר הצילצול החמישי היא החליטה לענות, רק מתוך סקרנות.
"עומר?"
"כן".
"פששש.. ריספקט! מה מביא את כבודו להתקשר? אני מתכוונת, אם זה לא-"
"אפרת, סושי מתה".
"מה??"

סושי מתה, הוא חזר. נדרסה. יצאה מהבית בריצה לכיוון הצרכניה של המושב, וכעבור כמה דקות נשמעה חריקת בלמים איומה, יללה אחת, ושקט. אף אחד לא הספיק אפילו לראות איזה מכונית היתה לבן זונה שדרס אותה.
"אתה נתת לה לצאת מהבית שלך בלי רצועה?"
"אפרת, זה מושב פה. אוקיי? מושב? עם פרחים ופרפרים? כל החיות פה מתרוצצות בלי רצועה– תגידי, זה מה שחשוב לך עכשיו? למה נתתי לה לצאת בלי רצועה??"
" מצטערת" נפלט לאפרת פתאום, "פשוט.. לא יודעת מה להגיד. איפה אתה?"
"בדרך אליך".
"אלי הביתה? כי אני-"
"לא, אני בדרך לחנות. את עוד שם, לא?"
היא עוד שם. לבד. הוא חשב בהתחלה לקבור את סושי ליד הבית שלו בכפר, אבל אז הבין שיהיה מכובד יותר לקבור אותה ביער בן שמן, בחורשה הקטנה בה שניהם מצאו אותה, לפני שלוש שנים וחודשיים. ושמונה ימים.
"אמא שלי צריכה להגיע אלי בערך בחמש, עומר. היא מביאה לי סירים".
"זה בסדר, נעשה את זה זריז. הייתי שם עד עכשיו, ביער, חפרתי שם כבר קבר וכל זה, אבל אז חשבתי שאולי תרצי להיות שם איתי ו.. את יודעת.. לטמון אותה יחד".

הדמעה הזו תפסה אותה לא מוכנה. ברור לה שהיא בוכה לא רק על סושי, ברור לה שמשהו עמוק יותר מתחיל להיפתח פתאום, אבל היה משהו מקסים מדי בכלבה הזאת, שנגנז לפתע באחת עם המילה המבחילה הזו, "לטמון".
"אפי?"
"מה?"
"את שם?"
כן, היא שם. מחכה לו על המדרכה בבזל, ליד חנות הפרחים של בירנבאום.

כעבור חצי שעה הם עלו על כביש מספר אחד. הג'יפ המעאפן עדיין סוחב. בקושי, אבל סוחב. הם לא דיברו הרבה, פרט לכמה מילות נימוסין.
"אז רגע, עומר.. אני לא מבינה. השארת את סושי שם, ביער?"
"לא. היא כאן, במושב האחורי. עטפתי אותה בשמיכה".
אפרת סובבה את ראשה. על המושב האחורי היה פרוש סדין גדול, לידו מעדר חלוד ואת חפירה מלאים בוץ ועפר, ובקצה הסדין שמיכת פיקה משובצת, עוטפת משהו קטן, דומם.
"אתה חושב שהיא סבלה?"
"לא נראה לי. הגעתי אליה ממש דקה אחרי התאונה, והיא כבר היתה מתה.
אני חושב שהיא שברה את העצם הזאת בצוואר, נו, ה-"
"אוקיי, אוקיי, הבנתי".

הם מצאו אותה לפני שלוש שנים ומשהו, בטיול ליער בן שמן, יושבת בשקט באמצע שומקום ומביטה בהם במבט המופלא הזה שלה, בעיניים הענקיות והטובות האלו. ומה שהכי מדהים אותם, עד היום, זו העובדה שאין לאיש מושג מאיפה היא צצה. לא היה לה קולר, ואין שום בית ברדיוס של קילומטרים משם.
"היא פשוט נחתה מהשמים" אמרה אפרת; "היא היתה המלאך שלנו".
"נכון. ועכשיו היא חוזרת למעלה" אמר עומר, "לספר שלא ממש הלך לה".

אפרת לא ענתה. בפעם האחרונה ששניהם ניסו לשוחח על הנישואים הרעועים שלהם בצורה בוגרת- זה נגמר רע מאד. היא תובעת ממנו חצי מהבית החדש שלהם, הוא טוען שהבית נקנה בכסף שלו, לא שלה, היא טוענת שזה לא רלוונטי כי הבית נקנה לאחר שהם התחתנו, ולכן נחשב אוטומטי רכוש משותף. הוא טוען שזה פרט טכני בלבד, היא טוענת שטכני או לא טכני- מגיע לה חצי מהבית או מאתיים אלף דולר, ועד שהיא לא רואה צ'ק- אסור לו להתקרב אליה. הוא מסכים, ועובר לגור אצל ההורים שלו. היא הולכת לבית משפט, ומבינה שהמשפט יגרר לפחות חמש שנים עד שהיא תראה גרוש, אם בכלל. היא מסכימה לשלום בית והם חוזרים לגור יחד. כעבור שבוע, היא מגיעה למשטרת דיזנגוף באמצע הלילה ומגישה נגדו תלונה על תקיפה. הוא נעצר, מבלה לילה במעצר, מסתכסך עם ערס בשם דנינו, חוטף ממנו מכות רצח, חוזר הביתה עם שלוש צלעות שבורות, ומגלה למחרת שאף מתנ"ס כבר לא מוכן לתת לו ללמד כדורסל בגלל התלונה והמעצר. אפרת מתקשרת אליו בצהריים ומודיעה לו שהיא מוכנה לבטל את התלונה במשטרה,תמורת חצי מהבית. במקום להתפייס, הוא מצטט לה משפט ששניהם אהבו למלמל פעם מול הדיוידי:
You're gonna learn about loss.
היא טורקת ומגישה נגדו מיד תלונה על איומים, הוא טוען במשטרה שזו בסך הכל בדיחה, ציטוט של רוברט דה נירו מ"פסגת הפחד". הוא נחקר, משוחרר, לוקח את כל הדברים שלו ושוכר בית פיצפון בכפר ויתקין בחמש מאות דולר לחודש. עם גינה ועם שקט ועם סושי.
כביש מספר אחד עומד להתפצל. נתיב אמצעי לירושלים, נתיב ימני למודיעין. הג'יפ נכנס למנהרה, יוצא ממנה ושועט לעבר יער בן שמן. השמיים כחולים כמו אקונומיקה של בית שימוש, האדמה יבשה כמו דב אלבוים והאוירה ברכב נעימה כמו מסמר חלוד בעין.
"היו לה חברים שם?" שאלה אפרת.
"איפה?"
"בכפר ויתקין. היו לה חברים שם?"
"חברים כלבים או חברים אנשים?"
"לא יודעת. גם וגם".
"ככה" ענה עומר, "רוב הזמן היא היתה בחצר האחורית, ליד המלונה. יש לי שם איזה רבע דונם דשא וממול יש דיונה שחבל לך על הזמן. כל ערב היינו יוצאים לטיול, היא ואני, דרך הדיונה עד לחוף של מכמורת, ובחזרה."
"אז לא שיעמם לה, אני מבינה".
"שיעמם לה?? לא. לסושי לא משעמם אף פעם".

הכביש נעשה צר יותר. "טיפש אחד יכול לשרוף יער שלם!" הזדעק לפתע אחד משלטי קק"ל מולם.
אפרת התחילה לבכות.
"את בסדר, אפי? שאני אעצור בצד לרגע?" שאל עומר.
"לא. תמשיך לנסוע. בוא נגמור עם זה כבר" היא ענתה.
"את בטוחה?" ידו נגעה לשבריר שניה בשערה.
"זהירות!" הזדעק שלט נוסף, חלוד יותר, ממול. עומר הסיר את ידו כדי לאחוז בהגה. אפרת הצטנפה קרוב יותר לחלון, נושפת אדים על השמשה. כעבור רגע היא הושיטה אצבע והחלה ליצור עיגול קטן על החלון, ספיראלה גמדית.
הספיראלה קפאה רגע במקומה, ואז החלה להגיר טיפות קטנות למטה, לעבר הידית.
"כמו דם" היא מילמלה, " טיפות קטנות של דם".
"מה?" שאל עומר.
"שום דבר".

בשתיים ורבע הם הגיעו לחורשה. עומר דומם מנוע, ירד מהג'יפ וניגש לצד השני כדי לפתוח לאפרת את הדלת. היא ניסתה לחייך, זה לא ממש הצליח.
"ג'נטלמן עד הסוף, אה?"
עומר שתק. "לעזור לך? את בסדר?"
"אני בסדר", היא אמרה וירדה מהג'יפ. הנעליים שלה לא בנויות לקרקע הזאת, אבל לא היה לה זמן להחליף.
שניהם צעדו בשקט לעבר בור עמוק בין שני עצי אורן גדולים. ריח טוב של אדמה מילא את האויר והצליח להתגבר לרגע קט על ריח הזיעה החמוצה שנדפה מהטי-שירט הדהוי של עומר.
" בטוח שמצאנו אותה כאן?" שאלה אפרת, "נדמה לי שזה היה יותר קרוב לכביש"
"זה היה בערך מאתיים מטר הלאה, אבל פה שקט יותר. אנחנו לא רוצים שכל מיני אנשים יחרבשו לנו את הקבר".
"רק שנזכור איפה זה" אמרה אפרת, "לא נראה לי שמישהו עובר פה בכלל".
"אני יכול לחפור בור חדש, יותר קרוב לכביש, אם את רוצה".
"לא, זה בסדר. אתה רוצה שאני אביא אותה מהאוטו?"
"עזבי, אני אביא אותה. אני במילא מלא ליכלוך וג'יפה".
עומר ניגש לג'יפ והוציא מהמושב האחורי את השמיכה המשובצת, עטופה בסדין ובתוכו החבילה הדוממת.
הוא הביא גם את המעדר החלוד ואת החפירה, פרק את המטען ליד הבור, נעמד, ומשך קצת באף.
"זה בסדר" אמרה אפרת.
"מה בסדר?"
"זה בסדר אם אתה רוצה לבכות, אתה יודע. מותר לך".
"אני לא רוצה לבכות, אפי. נכנסה לי זיעה לנחיריים, זה הכל".
"רגיש כמו ג'מוס" חשבה אפרת לעצמה, "כרגיל. והמבט העוין הזה בעיניים. שום דבר לא השתנה. מה אני עושה פה בכלל?".

שניהם עמדו והתבוננו בשקט בבור העמוק. האויר עצר מלכת, אף שבריר של משב רוח לא התקרב אליהם.
"מה עכשיו?" שאלה אפרת.
עומר מחה זיעה ממצחו, התכופף והחזיק את השמיכה המשובצת. הוא הניח אותה בעדינות ככל האפשר בתוך הבור, ואז ניגש הצידה ונטל את את החפירה.
"את רוצה להגיד משהו לפני שאני.. מכסה?"
אפרת חשבה. "לא יודעת, עומר, קשה לי עם זה. אתה רוצה להגיד משהו?"
"לא. אין לי מה להגיד".
"אז יאללה".
"מוכנה?"
"שניה" היא אמרה, "אנחנו צריכים לסמן את המקום הזה איכשהו".
"מה?"
"לסמן, שנדע שזה המקום. אולי נשים פה איזה אבן או סלע או משהו?"
"הכל פה מלא אבנים וסלעים, אפי. זה יער. גשם אחד והכל נשטף".
"אני לא רוצה שהיא תהיה קבורה פה ואף אחד לא ידע, אתה מבין?" אמרה אפרת.
"אני מבין".
היא חשבה רגע, ואז הסירה לפתע את הטבעת שלה, ניגשה לאחד משני העצים הסמוכים לבור, נטלה ענף קטן, חרצה בעזרתו חריץ עמוק בגזע- והניחה בתוכו את הטבעת.
"זהו?" שאל עומר.
"לא. אני רוצה גם את הטבעת שלך".
עומר התבונן בה בשקט, במבט די דומה למבט שנעץ בה בלילה בו הסביר לה שלא היה לו שום דבר עם המורה הג'ינג'ית ההיא מהחטיבה, מיכל מרצ'נקו. באותו לילה זה לא עזר לו, וגם עכשיו לא.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"כן".
"זה לא חייב להיות ככה, אפי"
"זה כן חייב."

הוא הניח את את החפירה בצד, הסיר את טבעת הנישואין שלו מאצבעו המיוזעת והניח אותה בכף ידה של אפרת. כף ידו נסגרה בעדינות על כף ידה, אבל היא משכה אותה בנחישות, ניגשה הצידה והניחה בתוך חריץ הגזע גם את הטבעת שלו.
לאחר מכן היא נעצה את הענף בגזע, הביטה ימינה ושמאלה והתחילה לספור.
"שמונה, תשע, עשר, אחד עשר".
"מה את עושה?"
"סופרת עצים. אנחנו נמצאים שלושה עשר עצים ימינה מסוף הדרך. תזכור את זה, עומר?
שלושה עשר עצים ימינה".
"שלושה עשר", חזר אחריה עומר.
"תזכור. הקבר נמצא בין העץ השלושה עשר לארבעה עשר. תבטיח לי שתזכור".
"אני אזכור".
"תבטיח".
"מבטיח", הוא ענה, ונטל את את החפירה.

בשלוש וחצי הג'יפ עלה שוב על כביש מספר אחת, משייט כרגיל על תשעים קמ"ש ונוסע מערבה ככל האפשר. עומר שתק, אבל הרגיש חלקלקות כמעט נעימה באצבע נטולת הטבעת. הוא פתח רדיו ושמע את לאונרד כהן שר על סוזאן. תה ותפוזים, הוא חשב, מה הקטע של היהודי הזה עם תה ותפוזים, ממתי מישהי נותנת למישהו תה ותפוזים, וממתי מישהו כותב על זה שיר, ביג דיל.
הוא הביט בשעון: רבע לארבע. שיט. כל היום הלך. הג'יפ בקושי סוחב, רק שלא יתקע עכשיו באמצע הדרך. הצלעות עדיין כואבות, הוא לא בכושר. מי היה מאמין שיקח לו ארבעים וחמש דקות לקבור כלבה אחת.

החלון היה פתוח ורוח נעימה של יום שישי החלה לפרוע את שיערו. עומר נשם עמוק, חייך קצת, ומחה את הדמעה הקטנה שהחלה לזלוג לו במורד החולצה.
זה בסדר, זה בסדר לבכות עליה, הוא חשב. היא צודקת, אפרת. זה בסדר לבכות לפעמים.
ברדיו קט סטיבנס שר על ליסה העצובה. קיבינימאט על כולכם, גברים רגישים, הוא חשב. גם אני מוכן להיות מטרוסקסואל. אני מוכן אפילו למרוח לעצמי קרם גוף, רק שלא למדתי לנגן על שום דבר ולי לא היה אבא שישלם על האוניברסיטה או אמא שתגיד לי שלמכור פרחים בגיל שלושים ושתיים עם תואר שני בסוציולוגיה זה טוב מאד, גם עם משכורת של שלושת אלפים ברוטו, כי הפנימיות של הבנאדם היא זאת שקובעת בזוגיות, ולא הכסף שאת עושה. קיבינימאט על כולם, הוא חשב, לא אכפת לי. אני חופשי ואני בריא ואני נושם את האויר הנפלא הזה, וזה כל מה שחשוב.

כעבור שעה פנה הג'יפ השחור ימינה מבית הפנקייק לתוך כפר ויתקין. מודעה חדשה על הופעה של מיקה קרני בבית העם תלויה ליד הצרכניה של באשקין. עוד חמישים מטר הוא מגיע הביתה. סושי בטח שמעה כבר את הג'יפ, יצאה מהמלונה והתחילה לכשכש בזנב, החמודה הזאת. עוד כמה שניות היא תתחיל לנבוח, תחכה לו ליד השער בשמחה היסטרית, תקפוץ עליו ותלקק לו את היד והאף והאוזן והפרצוף. טונות של ריר, אבל לו לא אכפת. יש רגעים ששווה לחיות חיים שלמים למענם, הוא חשב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 7 תגובות

קורס שתיקה מונעת

בשבועות האחרונים, תלמידים יקרים, העמקנו קצת את החפירות העוסקות בשפה המדוברת שלנו, ובעיקר בצורך הנואש שלנו לפלוט אותה לעבר כל אוזן זמינה. אכן, עשרה קבין מלל ירדו משמיים- ועם ישראל לקח ארבעה עשר מתוכם, לא כולל מע"מ. למה, בעצם, אנחנו כל כך אוהבים לדבר? שתי סיבות: קודם כל, יש לנו שפה יפהפיה. באמת. וזה לא נאמר בליגלוג, סרקאזם, ציניזמוס, התנשאות או סיסטיק פיברוזיס- זה בא ישר מהלבלב: עברית היא שפה מדהימה. אם יש סיבה אחת בגללה שווה לחיות, להזדקן ולמות בארץ המחורפפת הזו- זאת השפה שלה. אבל יש גם סיבה נוספת בגללה אנחנו מדברים כל כך הרבה: פשוט, מרשים לנו. זה לא הולך ברגל! את רוב הדברים האחרים כבר אסור לנו לעשות בארץ הזאת: אסור לעשן בפאבים, אסור לבעול אלפקות שלא כדרך הטבע, אסור לטייל בשמורות טבע בימי שישי אחרי 3 אחה"צ. ידעתם את זה? יצאת מהבית השכם השכם בבוקר, נסעת לגולן, הגעת לחניון יהודיה, שילמת טונות כסף לבני זונות ימח שמם כדי להיכנס לשמורה שלא שייכת לאבא שלהם, יצאת מהאוטו- הופ! פקח הרשקוביץ אומר לך ללכת הביתה. אתה מנסה להתווכח, ואז משתרבב לחלל היקום סוג של דיאלוג:

אתה: אבל יש עוד חמש שעות אור!
הרשקוביץ: נכון- ואז יהיה חושך.
אתה: אבל לפני החושך יהיה אור!!
הרשקוביץ: כן, אבל אחרי האור יהיה חושך.
אתה: ולפני הביצה תהיה תרנגולת. אפשר להיכנס בבקשה?
הרשקוביץ- לא.
אתה- תקשיב, איש טיפש עם שפם. נסענו מהבוקר, מגבעתיים, כדי לטייל כאן. מי אתה שתגיד לי איפה לטייל ומתי לטייל??
הרשקוביץ- אני הרשקוביץ ואני פקח של רשות שמורות הטבע והגנים.
אני: זה לא משהו שהייתי אומר בקול רם, הרשקוביץ. אתם גוף שהפקיע מהמדינה אזורים ששיייכים לה, רק כדי לגבות כסף לא חוקי ממטיילים שזכותם המלאה לטייל בשמורות האלו בחינם!
הרשקוביץ: אנחנו מנקים את השמורות!
אני: את זה אתם צריכים לעשות בכל מקרה, מהכסף של המיסים שלי! מי נתן לכם זכות לקחת ממני כסף או לא לתת לי להיכנס לשמורות טבע? אתם לא בניתם את השמורה הזאת!!
הרשקוביץ: זה מה שאתה חושב.
אני: סליחה?
הרשקוביץ: בחורצ'יק, רשות שמורות הטבע והגנים עבדה קשה מאד כדי לבנות לך את נחל זויתן. נראה לך שההרדופים האלה סתם שתלו את עצמם? המים במפלים? הרשקוביץ משתין את המפלים האלה כל בוקר. והבזלת?? בלי הרשקוביץ, הכל היה עוד לבה. הרשקוביץ מגיע לכאן כל בוקר, שוחה בתוך הלבה ועושה פו! פו! פו! פו!

אבל לדבר?? כמה שנרצה, איפה שנרצה, מתי שנרצה.. וזה קצת חבל. הגיע זמן באמת שמישהו יחוקק כמה חוקים שיגבילו לא את חופש הדיבור, אלא את אופציית הדיבור בסיטואציות מסויימות: "לכבוד נהג המונית מר אלברט לוי. שלום רב. בעקבות תלונות רבות שהצטברו במשרדינו, הגענו למסקנה שאתה זיין שכל. אתה מסביר לנוסעים שלך מה לדעתך צריך לעשות עם השמאלנים והאשכנזים והערבים- למרות שאותם נוסעים לא ממש שאלו אותך מה לדעתך צריך לעשות עם השמאלנים והאשכנזים והערבים. אי לכך החלטנו לשלוח אותך לסדנת ויפסאנה בקיבוץ יפרוחי חרצף, בה סופסוף תסתום ת'פה. מדובר בקורס שתיקה מונעת: היא מונעת מאיתנו לשמוע את זיוני השכל שלך במשך עשרה ימים. שים לב: לא מדבר בעונש- מדובר בפרס. בשבילנו".
אבל עם כל הכבוד לנהגי מוניות- אם יש סיטואציה אחת שבה חייבים לעשות הרחבה לחוק דרומי, ולאפשר לך לירות חופשי באנשים שמעזים לדבר איתך, מדובר ברגע המצער בו אתה מגלה שאיבדת את המפתחות שלך, וכל הסביבה מיד מתנדבת לעזור לך, למרות שלא ממש ביקשת מכל הסביבה להתנדב לעזור לך. מדובר במתקפה משולבת בת ארבעה גלים. ראיתם פעם, בסרטי טבע, להקה של זאבים רודפת אחרי אנטילופה? זה אותו דבר, רק שהפעם אתה האנטילופה. האימבציל הראשון מגיע אליך ופולט את הפנינה: "נסה לחשוב איפה שמת את המפתחות". אני אוהב את המילה "נסה" במשפט המופלא הזה. למה נסה? כי אם לא תצליח לחשוב- לא נורא.. לפחות ניסית לחשוב. ולמה, בעצם, שאני לא אצליח לחשוב? כי ברגע שאיבדת מפתחות במדינה הזאת, כל היכולות האינטלקטואליות שלך נשללות מיידית לשלושים יום. לפני רגע היית סטיבן הוקינג. איבדת מפתח? אתה מעיין חודדה. "אוי מתוקי, איבדת את המפתחות.. מסכנון שלי.. מאיפה אתה, חמוד?" "ממכון וייצמן", "בן כמה אתה, בונבוני?" "בן חמישים ושמונה. אני הדקאן! ובואו אני אפתיע אתכם: ניסיתי לחשוב איפה שמתי את המפתחות, ואפילו הצלחתי לחשוב איפה שמתי את המפתחות – ואפילו הלכתי למקום שבו שמתי את המפתחות, ונחשו מה לא נמצא שם- המפתחות!!!"
בגל השני של המתקפה הזו יש את הקרציון שמודיע לך: "אל תדאג. המפתחות נמצאים במקום האחרון שבו הנחת אותם". באמת? גם הלבלב שלך ימצא עוד מעט במקום האחרון שבו אני אניח אותו. מיד אחריו מגיע אליך גל התקפה מספר שלוש: גשש בלש. הוא מביט בך בפרצוף מכורכם ואומר: "נסה לשחזר את הצעדים שלך". אוקיי. אני זוכר את גן נחמה.. אני מציע חברות לרונית סיטון.. אנחנו משחקים אבא אמא עם פרי יבש של צפצפה, ואז עוברות ארבעים שנים, אני מאבד מפתחות, ואיזה דביל בא ואומר לי לשחזר את הצעדים שלי!"
ובסוף, לקראת הגרנד-פינאלה, מגיע תמיד הרוחניק בשקל שמרגיע אותך במילים הרכות: " אל תדאג. המפתחות יצוצו בסוף מתישהו, איפשהו". בטח שהם יצוצו. יודע איפה הם יצוצו? הם יצוצו במשחטת רכב בג'לג'וליה, כשהערסוואט שגנב לי אותם ימסור אותם ואת המכונית שלי לאבו ג'ילדה, וירוץ להזריק לעצמו את המנה היומית. באמת תודה רבה!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

איך קוראים לטורנדו שלך?

אף פעם לא הבנתי למה בכל פעם שעומד לקרות לנו משהו ממש רע, במקום לחשוב איך לברוח ממנו, או איך לרפא אותו- אנחנו מתעקשים, קודם כל, לתת לו שם. רופאים מוכנים לקדוח לך חור בגולגולת ולקלף לך ביופסיה בגודל איצטרובל, רק כדי לדעת איך קוראים לגידול שלך במוח. לרפא אותו הם לא יודעים, זה לא היה במבחן- אבל הם יודעים לתת לו שם. לא כיף? "מר כהן, חדשות טובות! אתה עדיין הולך למות בייסורים תוך שבוע וחצי גג, אבל לגידול שיהרוג אותך קוראים קרצינומוס שמנמנוצקין. מי התגעגע לדץ?"
באמריקה, הקטע הזה הרבה יותר מוטרף. בנאדם יכול לקום שם בבוקר, לפתוח חלון, לראות סופת טורנדו מתקדמת לעבר הבית שלו בדוּך, במהירות של סטיב אוסטין על אקסטזי- והוא לא בורח! לא לא לא. קודם כל צריך לתת לטורנדו שם! "איזבל" תתקוף את צפון קרוליינה במהירות של 760 קמ"ש, ותהרוג 14 לבנים– ו 7000 כושים, בקטנה. אין כמעט סופות ממין זכר, שמתם לב בודאי. האמת? ניסינו. באמת! פתחנו אטלס כרטא, פתחנו מאיר נתיב, פתחנו ויקיפדיה, פתחנו ויקי כנפו- בשום מקום לא מצאנו אפילו זכר אחד שיודע רק לעשות רוח ולהרוג כל מה שזז. אין חיה כזאת. אביגדור ליברמן? מדריך חליליות במתנ"ס של כפר ורבורג. אהוד ברק? מנצח תזמורת המנדולינות של ראש העין. תבינו משהו, בנות: אנחנו לא באים ממקום של אלימות, באמת! אנחנו באים ממקום של מקרמה. אנחנו פשוט יודעים להפנים את המקרמה הזה. כל כך עמוק אנחנו מפנימים אותו, עד שאנחנו מסוגלים כבר לקשור איתו טחורים, אבל זה סיפור אחר. "בדרום קרוליינה מתנהלת נטישת בתים המונית עקב הרפי גינת שצפוי השבוע, חודשיים לאחר שהתחולל שם שלמה שרף בעוצמה של 4.2 מגאדיכטר. כתבנו מוסר, עם זאת, שהנזק הצפוי הפעם קטן מהנזק שנגרם לפני שבועיים, כאשר השתולל בלואיזיאנה הבעל של מירי אלוני".
לא מעצבן אתכם שרק לסופות טורנדו והוריקן יש שם פרטי? למה לא נתחיל לתת שמות גם לצרות האישיות שלנו? אני בעד שם פרטי לאוברדראפט. "ניר שלום, זאת אלה מבנק מזרחי, רציתי להודיע בשעה טובה, שגרשון הגיע לעשרים אלף. מי מתגעגצה בדצה?" בקצב הזה, תוך כמה שנים, לכל נאחס יהיה שם פרטי: "מר כהן, שב בבקשה. תשב. זה לא קל לי להגיד את זה, אבל גילינו לך פרוייקע בעורק הלב, וכנראה שהוא סתום. אין ברירה, אתה צריך השבוע לעבור שטיגליץ מעקפים, אחרת אני נותן לך לא יותר מחודשיים עד לברדוגו הבא."

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

דור שלישי לגאולה

קוראים נאמנים שקראו בעיון את הפוסטים הקודמים, הפנימו ודאי את העובדה שכולנו בעצם בתי חרושת למילים. זה אומר שכל אחד מאיתנו הוא סוג של קבלן משנה, וכולנו חתומים על איזשהו חוזה לא ברור שמחייב אותנו לנפק איקס מאות מליונים של מילים לחלל האויר- ואז למות. זה אומר גם שבחלל האויר שלנו הצטברו המון מילים, נכון? אבל לא מספיק לפלוט מילים- מישהו צריך גם להזיז את המילים שאנחנו פולטים, לשנע אותם מנקודה אחת לשניה. כאן, הטכנולוגיה עושה עבודה יפה. אמצעי השינוע של מילים משתפרים משנה לשנה. היום, ברגע שאתה רק חושב על מילה, נגיד.. "מברג"? תוך חצי שניה אתה יכול לסמס את המברג שלך לניו יורק, ותוך עשירית שניה המברג שלך מוצא עצמו תקוע על השפיץ של האופרה בסידני באימייל. טכנולוגים אנחנו.
לפני כמה שנים התפרסם סקר שקבע שישראל היא המדינה המערבית עם כמות הפלאפונים הגדולה ביותר פר נפש. שימו לב: לא כמות הפלאפונים הגדולה פר מדינה- כמות פלאפונים גדולה פר נפש. כשחושבים על זה, זה הגיוני. את הפלאפון הראשון אנחנו שומרים מסיבות סנטימנטליות וכלכליות- הרי יום אחד נמכור אותו באיביי, ונעשה כזאת בוחטיה- כי ידוע שזה בדיוק מה שהאמריקאים מחפשים: מכשיר אריקסון משנת 93 בגודל פריג'ידר, עם טווח קליטה של שני גביעי קוטג' ריקים עם חוט באמצע מתוך "נסה ודע שעשועי מדע"– ואת הדור שלישי וחצי אנשים שומרים מסיבות טכנולוגיות- כי הוא גם מצלמה וגם אמפישלוש וגם מחדד פניאומטי, ואם נעביר אותו לרטט ונדחוף אותו לחלחולת, יש עוד כמה אפליקציות שהוא ידע ליישם.
דור שלישי וחצי.. אני לא מבין את זה. הפלאפון קיים בארץ כמה? 17 שנים? והוא כבר דור שלישי?? וחצי?? זאת אומרת שכשהפלאפון שלכם נולד- אמא שלו היתה בת חמש. לא מוזר?
אני משתמש עד היום בפלאפון הישן של סבתא חנה. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שהפלאפון שלי הוא באמת דור שלישי.
וזה גם לא ממש יקר היום, לדבר בסלולרי. המינימום שכל חברת סלולר נותנת לך היום, הוא 252 דקות אויר חינם בחודש- בתנאי אחד: שתמצא על מה לדבר באותן 252 דקות! על מה אנשים יכולים כבר לדבר 252 דקות?? ועוד עם אותו בנאדם?? כמו כל תחקירן אמיץ- יצאתי לשטח לבדוק.
תחקיר קטן שביצעתי בקו 24 בשבוע שעבר, גילה שנושא השיחה האהוב ביותר על הישראלי המתנייד, הוא: איפה אני נמצא כרגע גיאוגרפית, יחסית לאיפה שנמצאתי גיאוגרפית בפעם הקודמת שהתקשרת, לפני דקה ורבע.
"הלו? כן מאמי. אני באוטובוס. כן. באבן גבירול, ליד רבין. כן. עוד מעט הוא יקח ימינה לפרישמן. ביי". לא עוברת דקה: "הלו? כן מאמי. אני עוד באוטובוס. כן. לא, אני כבר לא באבן גבירול. האוטובוס פנה לפרישמן, כפי שהתנבאתי בשיחתנו הקודמת. עוד מעט רמזור, ואז הוא לוקח שמאלה לכיכר מסריק, ואז לקינג ג'ורג'–".. תקשיבי רגע, מאמי. את כל כך רוצה לדעת איפה רושרוש שלך נמצא בכל רגע נתון? קבלי רעיון: על הבוקר, איך שרושרוש יוצא מהמקלחת- תדחפי לו איתוראן לתחת ותחסכי 5674 דקות אויר בחודש! למה את צריכה לדעת בכל רגע נתון איפה רושרוש נמצא?? אני לא רוצה לדעת בכל רגע איפה רושרוש נמצא, ואני המצאתי את רושרוש!!
איזה מזל שרק בני אדם יכולים לדבר בפלאפון.. תחשבו רגע מה היה קורה אחרת? "הלו? כן מאמי. מה העניינים? המון זמן לא שמעתי ממך. מה אני עושה? פוטוסינתזה. כן. מה? פוטוסינתזה. נו, אני מייצר סוכר מאנרגיה של קרני שמש. כן. מה? בדיוק. קולט CO2, פולט O2. בדיוק. נכון, 17 אנגסטרם, והפוטון ההוא. כן. כן, אני עדיין באותו מקום. איפה? בצפון, בשדה מאחורי השלט של "ברוכים הבאים למוצקין". מה? קר, בטח קר, חורף, לא? מה? למה אני לא עובר לאילת?? איך אני יכול לעבור לאילת, יה האבלה? אני תורמוס!"
מכל חברות הסלולר, יש לי הכי הרבה ריספקט לסלקום- ואני אפילו לא מנוי שלהם. עם הפלאפון הישן של סבתא חנה- אני חושב שאני מנוי של זוגלובק. למה ריספקט? כי תראו לי עוד חברה אחת שלקחה את החיסרון הכי גדול שלה- והפכה אותו לסלוגן? זוכרים את הסלוגן הראשון שלה, אי שם בשנות התשעים? "עם סלקום- אתה אף פעם לא לבד". זאת בדיוק הבעיה עם פלאפונים, לא? אתה אף פעם לא לבד!!  זה באמת רק אני? אני הבנאדם היחידי במדינה הדפוקה הזאת שעדיין חושב שלפעמים- לא תמיד- לפעמים- להיות לבד זה קצת נחמד? אוקיי, אז יכול להיות שאני אישית לקחתי את הצורך להיות לבד קצת רחוק מדי. אבל אתם? אנשים נורמטיבים, יפים, מחונכים, זוגיים, אין לכם אף פעם צורך להיות לבד? אפילו לרגע אחד?? בבית שימוש? במכון מור בז'בוטינסקי, כשקושרים לכם טחורים וירטואליים? משהו??
מה יהיה אם גם חברות אחרות יתחילו לספר לנו את האמת בסלוגנים שלהם?
"עם קרמבו ברדוגו תשמין כמו ג'מוס, ותעבור שמונה טיפולי שורש לפני גיל שלוש!" "המבורגר מקגרוגר טרי וחם- על כל שתי מנות- צינתור חינם!" "עם סיגריות נובלס אתה אף פעם לא לבד- כי אתה גוסס באונקולוגית גימל, ומביא ביד!"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

המצאת האיצטרובל

 

לפני כמה עשרות אלפי שנים, אי שם באפריקה, בערך ביום שלישי אחה"צ – האדם הקדמון המציא את המילה הראשונה והביא לעולם את השפה המדוברת. בבת אחת, כל האנושות עברה שידרוג: לפני המצאת המילה היינו כולנו הומו ארקטוס (בעברית: אנשים זקופים), אחרי המצאת המילה הפכנו להומו ספיאנס (בעברית: זייני שכל).
לא שלא היתה לנו שפה לפני זה- היתה, אבל היא היתה שפת סימנים– שזו שפה קצת מבעסת. אין לך שמות עצם.. עלה לך רעיון לראש? אתה לא יכול סתם לספר עליו, אתה צריך להמחיש. זה יכול להיות קצת פרובלמטי כשאתה נמצא בסיטואציה חברתית עם כמה ניאנדרטלים מהעבודה, ופתאום בא לך לדבר על משהו כמו פליטת זרע. לא יודע.. כשאתה ממחיש נושא שכזה, מומלץ מאד להשתמש בכמה שמות עצם.
המעבר משפת סימנים למילים הוליד את אחד המקצועות הכי מגניבים בתולדות האנושות: ממציאן של מילים. איך קוראים בעברית למישהו שממציא מילים? בלשן? לא בדיוק. פילולוג? לא. קופירייטר? ממש לא. זהו, שאין למקצוע הזה מילה. במילון אבן שושן, אם תחפשו הגדרה מדויקת לאדם שממציא מילים חדשות כדי לתאר את תפיסת המציאות הייחודית שלו, תמצאו את ההגדרה: "סכיזופרן". אתם מבינים, האנשים שהמציאו את המילים הראשונות היו כל כך עסוקים בלהמציא מילים, שהם שכחו להמציא מילה לעצמם.
איזה כיף להמציא מילים. אין מקצוע שיותר הייתי רוצה לעסוק בו בתור "דייג'וב"- הבעיה היא שהתחום הזה קצת סגור. לא ברור לי עד היום איפה בדיוק לומדים להמציא מילים. לא שמעתי שמכללת עמק חפר פותחת מסלול משולב לתואר שני בהחייאת השפה הבוכארית. ומילא זה- הבעסה הגדולה עם המקצוע הזה היא שאין בו שום מקום ליזמות פרטית. אי אפשר להיות פרילנס בענף המצאת המילים. "הלו, שלום? אני מדבר עם נשיא כורדיסטן? שלום לך. קוראים לי נירמו, אתה לא מכיר אותי, אבל אני המצאתי שפה כורדית חדשה. אפשר לעשות לך פרזנטציה קצרה? אתה תאהב את זה. שים לב: לשבלול קוראים בומבמלה, לדוכיפת קוראים טנג'עילקוצקוץ, ושים לב לשוס: המילה מְזַוֵוה— הלו? הלו??" זהו, שזה לא עובד ככה. כשמדינה רוצה שמישהו ימציא לה שפה, היא צריכה למצוא בנאדם ספציפי, ולהגיד לו: "אתה- אתה תמציא לנו שפה!" לא ברור לי איך מדינה מחליטה מי ראוי להמציא לה שפה ומי לא ראוי. יושבים להם שני אנשים במרחק מאה קילומטרים זה מזה. שניהם מסתכלים באותו זמן על פרי יבש של אורן. בנאדם א' מסתכל, מסתכל, ובסוף אומר: "איצטרובל"! כולם קוראים לו גאון, נותנים לו פרסים, קוראים רחובות על שמו, מכניסים אותו להיכל התהילה של השפה העברית. בנאדם ב' מסתכל, מסתכל, ובסוף אומר: "פזדיחוּחטוח!" כולם קוראים לו חולה נפש, נותנים לו ציפרלקס ומכות חשמל, מכניסים אותו להיכל התהילה של המחלקה הסגורה באברבנאל. ולמה, בעצם? "פזדיחוחתוך" זו מילה מפגרת יותר מאיצטרובל? אין מילה מפגרת יותר מאיצטרובל!! איצטרובל היא המילה המפגרת ביותר שהומצאה איפשהו, מתישהו. אוקיי, היא מיוונית במקור. קראתי בויקיפדיה. אז יודעים משהו? היווני שהמציא אותה, היה די דביל. מה הקשר בין המילה הזאת, ובין ערימת שפיצים חומים ויבשים שנראית כמו שלד של חציל? מתישהו בהיסטוריה, מישהו ישב מול הדבר הזה ואמר לעצמו "הממ.. גרגמל.. לא. בומבמלה.. לא. אברהם הירשזון.. לא, יש פה דיפטונג". איך בנאדם מביט באיצטרובל ומחליט לקרוא לו איצטרובל? מה יש כאן? אונומטופיאה? נכי פ"נ? חסרי ש"ג? נכי ש"ג, חסרי פ"נ?? לא. אין פה כלום. נאדה.
יודעים איך המציאו את האיצטרובל? אני אגיד לכם: היה קופירייטר. היה לו דדליין. הוא לא עמד בדדליין. ואז בוקר אחד, ברבע לשמונה, חצי שעה לפני הפגישה החודשית שלו עם חז"ל- הוא נזכר: "פאק! מרגלית, כבר רבע לשמונה, ועוד לא המצאתי שם לג'חג'ח.. הג'חג'ח! זה שמפריש לי שרף על המכתבה כבר חודש? כן. בדיוק. הג'חג'ח. אני צריך להמציא לו שם. מה? לא, אני לא יכול לקרוא לו ג'חג'ח. אי אפשר לקרוא לג'חג'חים ג'חג'חים. האחרון שעשה את זה היה דודו טופז, תראי איפה הוא היום. מרגלית, עשי טובה מותק. תעשי על הלוח מקום לשמונה אותיות. אוקיי? עכשיו וואוולז. שימי לי י' וו', וביניהם שימי שש אותיות. לא חשוב איזה! מה שבא לך. א- י- -צ- -ט- ר- ו-ב- ל מה? איצטרובל?? את עושה צחוק, מרגלית? זאת המילה שבעלך יביא עכשיו לחז"ל, ויחזור הביתה עם צ'ק?? מי יקנה ממני מילה כזאת, מי?"
אז זהו, שמישהו קנה. אתם קניתם! עד לפני דקה וחצי אפילו לא חשבתם שיש איזושהי בעיה במילה הזאת, איצטרובל. ואפילו אם חשבתם– מה עשיתם בקשר לזה?? כלום. מישהו יצא פעם להפגין נגד מילה? "מוות לאיצטרובלים!! תאמין לי, אני גדלתי איתם. זונות כולם! אני מכיר את המנטליות של האיצטרובלים. יבוא ליברמן, יראה להם מה זה. אלה, צריך להרוג אותם עוד כשהם צנוברים!".
אבל זהו, שלא יצאנו להפגין נגד אף מילה. ציבור צרכני המילים בכדור הארץ הם הציבור הפראייר ביותר בתולדות האנושות. בגלל זה האקדמיה ללשון יכולה להמציא לנו מה שבא לה- אנחנו במילא לא נתנגד! מחר בבוקר, הם יכולים להחליט שלא אומרים יותר "חולצה"- אלא: בָּעעעעעעעעעעעעעעע. זה יראה לנו מוזר בהתחלה, אבל באיזשהו שלב נתרגל. "שומעת? אתמול קניתי בקסטרו בָּעעעעעעעעעעעעעעע כחולה ו בָּעעעעעעעעעעעעעעע בז'. חבל לך על הזמעעעעעעעעעעעען!
נשמע מוזר? ממש לא. על דברים גדולים יותר לא ממש יצאנו להפגין.. הנה, מישהו החליט בזמנו שעמיר פרץ צריך להיות שר ביטחון. לא ראיתי אתכם יוצאים לרחובות להפגין.. לא ראיתי את עצמי יוצא לרחוב להפגין.. מה יש? זה הגיוני! עמיר פרץ שר בטחון. שיעשה לחיזבאללה מה שהוא עשה להסתדרות, למה לא? ואהוד ברק שר בטחון- עוד יותר טוב! שיעשה לחמאס מה שהוא עשה למפלגת העבודה!

נ.ב- הקטע הנ"ל נכתב במקור למופע "אנטיגיבור", ובשתי ההופעות הראשונות הוא פתח את חלק המופע העוסק במילים, שפה ותקשורת. בהופעה השלישית ובאילו שבאו אחריה לא ביצעתי את הקטע מפאת אורכו ומפאת העובדה שהוא עובד טוב יותר בתור טקסט כתוב, לדעתי. לעצלנים שביניכם (או לחילופין: כבדי הראיה שביניכם, האנאלפביתים שביניכם וסתם האנשים ביניכם שרוצים לראות אותי בחליפה) יש אופציה לצפות בכל הקטע ביוטיוב:

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 3 תגובות